Skip to content

יקיצה

וּבַחֲלוֹמִי וְהִנֵּה:

יְרִיעָה פְּרוּשָׂה
וְעַמּוּדִים נִתְלִים
וְרוּחַ קַלָּה מְרַחֶפֶת

בִּגְדֵי לְבַנָה
שַׁבְרִירֵי זְכוּכִית
וְנִצְנוּץ שֶׁבֵּין אֲגוּדָל לְאַמָּהּ

וְיַלְּדִי שֶׁלִּי

תַּלְתַלַיו זָהָב
וּלְחַיָּיו דְּשֵׁנוֹת
מְאַמְצֵנִי פֶּתַע אַל גַּעְגּוּעָיו שֶׁלּוֹ

בְּאֶצְבָּעוֹת קְטַנּוֹת פּוֹרֵם
קוּרֵי חֲלוֹם לֵילִי

בֹּקֶר

(אפריל, 2003)

 

בֹּקֶר

הָיִיתִי רוֹצָה שֶׁתִּתְעַכֵּב עָלַי בַּבֹּקֶר כְּמוֹ שֶׁאַתָּה מִתְעַכֵּב בַּלַּיְלָה
בּוֹדֵק אוֹתִי לְאַט לְאַט

קַרְנֵי הַבֹּקֶר נָחוֹת עָלַי
וּפוֹרְמוֹת בְּאֶצְבְּעוֹתֵיהֶן קוּרֵי לַיְלָה דַּקִּים

הָאוֹר פּוֹעֵר בְּךָ אֵת עֵינָיו וְאַתָּה נִפְקָח אֵלַי לִרְוָחָה

אוּלַי נִתְפּוֹגֵג יַחַד לָאֲוִיר, בּוֹא
חֲמֹק אֵלַי לִפְנֵי שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ

מִבֵּין חֲרַכֵּי הַתְּרִיס הִיא שׁוֹפַעַת בְּאוֹר כְּמוֹ אִשָּׁה גְּדוֹלָה
גֵּאָה וּכְבֵדָה מוּכָנָה לְהָטִיל עַצְמָהּ לְכָל דּוֹרֵשׁ

אֲנִי אֵינֶנִּי מְבַקֶּשֶׁת אוֹתָהּ
תִּלְחַשׁ הִיא לַכְּתָלִים עַל צַלֶּקֶת
בּוֹא, חֲמֹק אֵלַי

אֵלֵךְ אֶל הַבֹּקֶר וְאֹמַר לוֹ שֶׁלֹּא נַעֲשֶׂה כְּלוּם

 

(פורסם בכתב העת משיב הרוח, גליון ל"א)

שובו אל האוצרות שלכן

נעמי מרגלית פתחה בית מדרש לנשים בגולן המבקש להעצים את הנשיות שבה היא רואה את האפשרות לגילוי הנבואה. "עבודת ה' של איש כרוכה בעמל, כמו טיפוס בסולם", היא אומרת. "באישה כבר יש מלאות רוחנית, צריך רק לזקק אותה"

כמויות הדיו שנשפכו בפולמוסים סביב לימוד תורה לנשים יבשו מזמן. לימוד תורה של נשים הפך להיות מובן ומקובל אם לא חלק אינטגרלי ממסלול חייהן של צעירות שפוקדות בתי מדרש לפני, לימודיהן האקדמיים, אחריהם או במקביל להם. ללימוד הנשי מנעד רחב למדי – החל מלימוד פרונטאלי, שמרני ונינוח, המבקש לינוק את סמכותו מבעלי סמכות תורנית-גברית, ועד ללימוד עצמי, אינטנסיבי ותובעני מול ספרות תלמודית בניצוחן של נשות הלכה. בתי המדרש מבקשים ברובם להקנות לנשים יכולת לימוד עצמאית, היכרות עם ספרות הלכתית קאנונית או פשוט לימוד והעמקה שנעדרה ממערכת הלמידה התיכונית.

בבית המדרש לנשים 'בת ח"ן' ברמת הגולן מאמינים בלימוד אחר. בִּמקום סוללת רבנים וערמות ספרי הגות ומוסר, ההתמקדות היא בכוחות נפש נשיים. כחלק מהלימוד עוסקים במחול, בתיאטרון ובאמנות – לא כסדנת העשרה אלא כחלק אינטגרלי מלימוד התורה. את בית המדרש פוקדות צעירות ומבוגרות, דתיות וחילוניות, רווקות ונשואות במסלול של שנתיים, כשהמשותף לכולן הוא החיפוש אחר לימוד תורה המותאם לנפש הנשית. זאת ועוד – בית המדרש מתאים את עצמו לכל שלב בחייה של אישה – טרום נושאים, פוסט נישואים וגם במקביל לעבודה וללימודים, כשחלק ניכר מהתלמידות משלבות לימודים אקדמיים.

מעבר לכאן ועכשיו

מי שעומדת מאחורי המקום היא נעמי מרגלית, תושבת נוב שברמת הגולן. מרגלית (50) נולדה בבית מנותק מדת ומסורת לאם יוצאת מרוקו ולאב ניצול שואה. היא גדלה אל תוך קיבוץ הגלויות הזה, והדבר השפיע לדבריה על יכולות הבחירה שלה בהמשך חייה. במסע ארוך של חיפוש ותהייה, חָזרה בתשובה ועברה כמה תחנות עד שמצאה מנוחה בגולן, בעולם החסידות ובבית המדרש שהקימה.

הפגישה עם נעמי משקפת משהו מדמותה של האישה הצנומה והשלווה שנוהגת לצאת עם בעלה למעיין או למצפה במקום למסעדה. קבענו להיפגש בבית קפה ירושלמי כלשהו, אך הוא היה רועש למדי ונדדנו לבית קפה אחר, רועש לא פחות. לבסוף התגלגלנו לקיים את הראיון בחנות הספרים של הוצאת 'כתר', פנינת שקט בלב ההמולה בכניסה לירושלים. המוכר מצידו סיפק לנו חיוך וכיסאות. כך, מוקפות בספרי ד"ר סוס, דיברנו על תורת נשים.

"בגיל שש-עשרה התחלתי בחיפושים", היא מספרת, "לאחר שהחלו להירקם בי שיחות פנימיות לגבי מה שאנחנו עושים בעולם הזה. אולי יותר נכון להגיד שבמקום שאלות התחילה להתחזק בי תובנה שיש משהו מעבר למציאות של כאן ועכשיו. התחלתי תהליך קשה של תשובה בגלל שלמדתי בבית ספר חילוני. למרות כמה נסיגות בשל לחץ משפחתי, החלטתי בגיל שבע-עשרה שזהו, זאת הדרך. המשכתי ללמוד במסגרת בית הספר החילוני כי ראיתי את זה כשליחות. הייתי טיפוס מרדן ולכן לא הפתעתי את ההורים שלי בשינויים שעברתי. כששמרתי על חזות חילונית עוד היה בסדר, אבל כשהתחלתי לשנות את הלבוש שלי זה התחיל להיות ממש קשה ונתקלתי בהרבה מתחים. את השביעית והשמינית העברתי בחפץ חיים ואחר-כך הגיעה התלבטות אם לשרת בצבא או בשירות לאומי. ההכרעה נפלה על שרות לאומי".

מרגלית שירתה במבוא חורון, שם פגשה ב'גרעין עזרא' את בעלה לעתיד. לאחר שנישאה עברו היא ובעלה לבית יתיר שבהר חברון אך בהמשך הבינו שמקומות שיתופיים אינם מתאימים להם. הם התלבטו אם לעבור לגוש קטיף או לרמת הגולן והשאר היסטוריה. בגולן נולדו להם שמונה ילדים, שניים מתוכם נשואים כיום. שנים לאחר תהליך התשובה החל תהליך בירור פנים-דתי.

"לפני כחמש-עשרה שנים התחלתי ללמד במדרשה בנוב. במקביל גם התחלתי ללמוד מודעות ושם החלה לנבוט ההרגשה שאני לא חיה את מי שאני באמת. התעורר בי רצון לאתר את הנקודה הפנימית שלי. נקודת הזמן הזאת הובילה אותי להחליט שאני צריכה להחזיר לעצמי את הכלים שיעזרו לי למצוא את מי שאני באמת. כל דבר שעשיתי עד אז היה מכוון למטרה הזאת. למדתי הילינג ושיאצו, וגיליתי שהתעסקות שלי ביצירה קשורה לשיח שלי עם עצמי. כל מה שעברתי באותו זמן במדרשה ממש הקביל לתהליכים שלי עם עצמי. התחברתי לשלושה מקומות דומיננטיים בחיי – המקום היהודי, המקום הנשי והמקום היצירתי. עם הזמן התחילה להתגבש בי ההכרה שאני רוצה להקים מקום כדי לפתח את התהליכים שהבנות במדרשה עברו, והבנתי שחייבת להיות מסגרת שתרחיב את מה שפרץ בשנת מדרשה אחת. שנת מדרשה נותנת טעימה מהעולם היהודי הרחב אבל מעט מאוד מהעולם הנשי – וזה מקום שחייבים להגדיל אותו. בית המדרש קם כדי להמשיך את התהליכים שהתחילו במדרשות וגם כדי לתת מפתחות לחיים העתידיים".

להחזיר את הנשיות התמימה

יש כיום עשרות רבות של מדרשות לנשים. מה החידוש בהחלטה להקים עוד בית מדרש?

"אני חושבת שעולם המדרשות הוא פריצת דרך מדהימה. נשים קיבלו לגיטימציה להיפתח לעולם של תורה. אני מאמינה שכל מהלך שמתחדש בא כרצון א-לוהי להוביל לשינוי. תנועת המדרשות הייתה משמעותית כדי ליצור מפגש בין האישה לתורה בצורה מעמיקה, ולהסיר את התפיסה שהייתה מוכרת בנוסח 'אין לאישה מה לחפש בבית המדרש'. יותר מזה – לפתוח את הנשים לשיח פנימי ומשמעותי עם ריבונו של עולם. נראה לי שאכן המהפכה השפיעה והביאה לבשורה מבורכת.

"ועדיין – התחושה שלי היא ששיטת הלימוד הרווחת קצת שונה מהזווית הנשית, מהכוחות האמיתיים של האישה. הלימוד המסורתי מפתח את הצד הרציונלי ועדיין זה נשאר ברובד שכלתני. אנו מפתחים שפה לא קונבנציונלית. תלמידות שהגיעו אלינו ממדרשות אחרות אומרות: 'רגע, אישה צריכה להתייגע בלימוד, לא? במדרשה אמרו לנו אחרת'. ואני אומרת שלא. אנחנו לא אמורות להתייגע. אני מאמינה שלנשים יש עבודת השם משלהן. אפילו לא הייתי מגדירה זאת כעבודה, כי עבודה היא עמל, ונשים אמורות להתנהל מתוך נחת רוח.

לבטל את רגש העניות הרוחנית. נעמי מרגלית

"אין לנו מסורת לימוד תורה לנשים, ורוב עולם התורה מבוסס על ידע גברי. כך הועתקה המסורת ברוב בתי המדרש לנשים, וזה כולל את שיטת הלימוד ואת המראה החזותי של בית המדרש. איני חושבת שאישה לא יכולה ללמוד כמו גבר. ה' בירך כל אחד מברואיו במבנה נפשי שונה שהוא גם יכולתו לפעול בעולם. כנשים אנו צריכות ראשית להיחשף לייחוד שלנו, לא באספקט של מעמד האישה אלא מצד האפיונים הנפשיים, ומכאן לדייק את צורת הלימוד. הדיונים ההלכתיים או הפולמוסים סביב סוגיות, לדוגמה, מאתגרים ברמה השכלית אך חסרים את תנועתו של הלב, את המפגש עם החוויה הפנימית. כמו כן איני בטוחה שישיבה ממושכת בבית מדרש היא שפתה של האישה. ראשי המדרשות יכולים להעיד על חוסר התמדה ועל היעדרויות מרובות.

"ארהיב עוז ואומר שהרווקות המתמשכת נובעת גם מכך שאיבדנו משהו בטבעיותה של האהבה, בגלל היחס המועדף לבירור השכלי. אני לא רוצה לומר שאין לזה מקום, אלא שחייבים לחזור וללמוד להקשיב ללב בצורה נכונה, וזה אומר להחזיר לעצמנו את הנשיות הפשוטה והתמימה. יש בנו צורך לצקת את הלימוד בתוך החיים, בעשייה".

הרב קוק ורבי נחמן

בית המדרש פועל יומיים וחצי בשבוע. יום אחד מוקדש כולו ללימוד ויום נוסף ליצירה. הלימוד והיצירה כרוכים יחד בקשר הדוק, מפרים ומשביחים זה את זה. בסוף כל שנה מוצגים פירות העמל בתחומי האמנות והמחול והתוצאה, יש לציין, מרשימה. תלמידות שבעבר לא נגעו בחומר או לא הניעו את גופן הציגו תוצרים שלא היו מביישים אף בוגר מוסד אקדמי רב-שנתי.

ב'בת ח"ן' לא עוסקים בתורה אחת מקיפה, כי כל תלמידה מגיעה במצב אחר בחיים והלימוד מעניק לכל אחת את הכלים המתאימים. בבית המדרש עושים בין היתר הכנה ללידה – נושא שלא שייך כלל לעולמות הדעת של בתי המדרש, אף לא הנשיים שבהם. אזורי הלימוד לא קונבנציונליים והמטרה מוגדרת מאוד – להעצים את כל התחום של גילוי כוחות האישה ברובד הפיזי, הנפשי והרוחני ולאפשר לתלמידות מפגש בלתי אמצעי עם עצמן ועם ה'. העיסוק בתפקידיה המסורתיים של האישה נתפס כמיושן כשהוא מגיע לבתי המדרש, אך בצורה מתעתעת למדי גישתה של מרגלית מבוססת על יסודות פמיניסטיים – היא מבקשת לרומם נשים ולהעצים אותן דרך חשיפת כוחות פנימיים שישרתו אותן בכל מקום, בין אם זה בבית או בחדר המנכ"ל. היא מבקשת לתת לנוכחות הנשית ביטחון עצמי וכוח, רק יותר פנימי ופחות לעומתי.

לפני חמש שנים נסעה מרגלית לראשונה לאומן. לדבריה, המפגש והחוויה שעברה שם שינו אצלה תפיסה וכיוון והשיבו את נפשה לאחר שנים שבהן לא מצאה מרגוע בעבודה ה'. כיום, לצד תורות הרב קוק, תופסות אצלה מקום מרכזי תורותיהם של הבעש"ט ושל ר' נחמן. "כשהודעתי בפעם הראשונה שאני נוסעת לאומן, אם היה עמוד גבוה במושב היו תולים אותי עליו. זה היה מאד לא מקובל בסביבה שלי. היום נוסעות איתי נשים רבות מהגולן".

מאיפה התזונה הרוחנית שלך?

"זאת שאלה מורכבת. אחד הדברים שאני הכי מאמינה בהם בעקבות המסע הפרטי שלי הוא שכל הידע קיים כבר בתוכנו. ככל שאנו מתקרבים יותר לעצמנו הידע נפתח לנו. לא סתם אמר רבי עקיבא על רחל שהיא תורתו, כי כל התורה חקוקה בתוכנו. ברגע שאנו מתקרבות אל עצמנו אנו מקבלות את מה שאנחנו צריכות לקבל. זה לא לימוד שבא מבחוץ אלא עבודת גילוף שחושפת את התורה המצויה מבפנים ממילא. נכון שכל הלימוד שרכשתי במשך השנים סייע ליצור חיבורים בין הדברים, אך החידוש הוא שאנו רק חושפים ידע קיים. אנחנו לא מלמדים דבר. זה משמעותי בנושא היצירתי, כי בניגוד לעולם המערבי אני לא מלמדת ציור או תיאטרון; אני מאמינה שזה קיים בפנים ודרך התהליך הפנימי הנביעה היצירתית תתגלה. זה מדהים – אנו לא עושים אודישנים, לא מבקשים תיקי עבודות, רק נותנים קרקע וחיבוק ומשמיטים את הנושא של הישגיות ותחרות – וכל אחד עושה את התהליך שלו ומגלה את עצמו".

לפגוש מתוך המעיים

שני משפטים מלווים את מרגלית. "יש משפט מדהים בסיפור שבעת הקבצנים של רבי נחמן – 'חִדלו מלהיות עניים ושובו אל האוצרות שלכם והיו משתמשים בהם'. בעיניי, הכול מתחיל מחדלו להיות עניים. אנחנו מלאים. יש בנו המון טוב. נולדנו זכים. החיים נותנים לנו בעיטות מדי פעם אבל יש בנו אוצר בלום שצריך להסיר מעליו את השכבות. המוטו השני קשור בהסתכלות על לימוד התורה. דוד המלך כותב בתהילים 'אז אמרתי הנה באתי  במגלת ספר כתוב עלי. לעשות רצונך א-להי חפצתי ותורתך בתוך מעי". כל לימוד התורה שלנו מכוון להיות לימוד של נשים. זה לא לימוד תורה עם ספרים על השולחן. אינני מזלזלת בלימוד התורה מהסוג הזה, חלילה. בבתי המדרש הללו היה חידוש גדול, אך אנו רוצים לפגוש את הלימוד מתוך מפגש עם עצמי, הפנים, המעיים. אישה לא נשארת בהבנה, בשכלי. היא חייבת לחוות את הלימוד. ברגע שהלימוד נעשה כך, ממילא הוא הופך לחלק מעצמה ובשרה ושופך אור על היצירה שלה".

אז מה זאת, בעצם, עבודת ה' של אישה בעינייך?

מרגלית מחפשת את המילים. הן מצויות בה אך נדמה כי הדיבור חייב לעבוד דרך ממיר קבצים עכשווי או ממיר שפה. אלו דברים שאין להם מילים. "דרך של איש בעבודת ה' כרוכה בעמל, כמו טיפוס בסולם. באישה כבר יש מלאות רוחנית וצריך רק לזקק אותה, כמו פסל שמגולם בתוך חומר וצריך עבודה של חשיפה וחציבה כדי להגיע לדיוק שלו. ככל שמהות הקיבול של האישה נקייה ומבוררת יותר היא תחיה בדיוק של הכוחות והנפש ותהיה מסוגלת לקבל יותר השפעה מלמעלה. אני מאמינה שבכל איש יהודי טמונה יכולת נבואה ואצל האישה ודאי ודאי. אנחנו יודעים ששרה הייתה גדולה מאברהם בנבואה. היכולת שלנו להגיע לנבואה היא בלי עבודה קשה. זאת עבודה של זיכוך וניקיון – הוצאת המיותר, דיוק בדיבור, לדבר בחיוב, ללמוד את הכוח הנשי ואת יכולת ההכלה, יכולת העידוד. ברגע שנעשה את זה כוח הנבואה ילך ויתגלה בתוכנו. זה בא מבפנים ולא מהחוץ".

המין החולש

זאת תפיסה רומנטית אבל לא פופולרית במיוחד.

"אני מאמינה ששום דבר לא בא ליצור מתח. את יכולה לצאת ולפתח קריירה אם זה מתאים לך בזוגיות ובאימהות שלך. מה שחשוב הוא שאיפה שלא תהיי תתחברי לכוחותייך כאישה. אני לא רואה שום סתירה. אני לא רואה את 'מעמד האישה' – אם היא מתחברת לכוחות הנשיים שלה היא רק מועצמת. אני גדלתי על המושג המין החלש. בהבנה שלי היום זה המין החולש. איפה הוא כן חלש ואיפה קלקלו אותו? ביכולת להקשיב, לקבל, להכיל, גם לוותר – לא ממקום של חולשה אלא ממקום בוגר. שרה ישבה בפתח האוהל וראתה מה קורה מבפנים ומבחוץ, אברהם ראה רק מה שהיה מבחוץ. זאת אומרת, הייתה לה יכולת לחלוש ולנווט ממקום של רכות ולא של שליטה. המסע שלי מחפש את התנועה הזאת. אנחנו לא מדברים על מעמד האישה כערך אלא מעצימים את המקומות הנכונים. אנחנו מתמודדים בפתיחות ובאהבה עם סוגיות מורכבות, אנחנו שואלים למה להתחתן בכלל, למה להוליד ילדים. שום דבר אינו מובן מאליו".

חלק נרחב מהלימוד שאת מתווה קשור ביצירה – איך זה קשור לעבודת ה'?

"מהבחינה הזאת בית המדרש שלנו מאוד ייחודי. יש כמה צורות של חיבור ללימוד, אחת מהן היא דרך הגוף. בבתי מדרש החיבור הוא בדרך כלל דרך השכל ולעיתים רחוקות יותר דרך הרגש. הגוף הוא תיבה שיש לנו ממנה נביעה. אם אנחנו רוויים בקדושה עם פחות תסכולים וכעסים ופחדים היצירה מזוככת יותר. המטרה שלנו הוא לזקק את התיבה. ברגע שכל החלקים בגוף-נפש שלנו עוברים תהליך אנו יוצרים מעיין פנימי מזוכך. או שהוא יפרוץ ביצירה או בכתיבה. אנו משתדלים להיות נקיים מאוד מסיגים מערביים. עצם העובדה שאנו עוסקים ביצירה יום בשבוע ולא שבוע שלם היא אמירה אחרת. כי הלימוד המערבי אומר בוא תלמד, תחנוק את עצמך ואז תרפה ותהיה מוכשר. לא, אני מאמינה שהיצירה היא חלק מהחיים שלי לאורך כל הזמן. בין אם אני לומדת ובין אם אני עם ילדיי. זה התהליך שלי, לעולם לא פרשתי לשלוש שנים לימודים. הכול נעשה בד בבד. תוך כדי גידול ילדים.

"מה שמדהים הוא שכל התכנים שעולים בלימוד נכנסים ליצירה של הלומדות. תוך כדי לימוד לומדים כוריאוגרפיה ובמקביל עוברים תהליכים משמעותיים. יש אנשים שחושבים שאנחנו 'רוקדים את התורה'. זה לא ככה. התלמידות מקבלות כלים מקצועיים של מחול מודרני ואימפרוביזציה, ואל תוך הכלים המקצועיים האלו יוצקים את הלימוד. מבחינתי כל החיים של נשים הן יצירה. הריון הוא יצירה, זוגיות היא יצירה, הקמת משפחה היא יצירה – וממילא כשפוגשים את היצירה בבית המדרש המפגש מעניק לחיים כוח עצום של שמחה. כשיש מפגש עם הטוב החיים מתעצמים בטוב".

הגולן מאפשר

לניהול בית המדרש שותף הרב אמיר כ"ץ. בצורה די בולטת הוא יוצא דופן בקרב בית המדרש שמבוסס על צוות נשי. "אנחנו מאמינות שנשים מובילות נשים והשיח הנשי הוא משמעותי, ויחד איתנו הוא מלווה את הדרך – הוא רב בית המדרש, מלווה ושותף לעשייה, בכל הרמות".

בניגוד לבתי מדרש רבים שיושבים על פתחי אנרגיה של רוחניות  – ירושלים, צפת, השומרון, בנימין – הגולן חף מרוח קדמונית. יש בו ניטרליות מאפשרת. בזלת כבדה ושתיקה גדולה. בעיני מרגלית זה רק יתרון גדול.  "המקום הכי מדהים ליצור בו הוא הגולן. המרחב והשקט עושים את שלהם. זה נשמע רחוק אבל כשמגיעים לגולן מבינים שאי אפשר לעשות את זה במקום אחר. אנחנו חותרים לכך שהיצירה תבוא רק מחכמת הלב, מפנימיות רוגעת, וזה לא יכול להתרחש בסערות של העיר. אפילו בגולן עצמו אנו לא יושבים בתוך שום יישוב. יש לנו מתחם עצמאי ליד אליעד. הגולן מאפשר".

בשנה הבאה נפתחת קבוצת המשך לבוגרות. בין היתר יפקדו אותה בוגרות של בתי מדרש למדניים שעברו בבת ח"ן הסבה רוחנית. הן לא זנחו ולא יזנחו את ספרי הגמרא אך הן כנראה יעדיפו לייחד זמן רב יותר לתורות הבעל שם טוב ולחידושי רבי נחמן מברסלב. כשנחגוג יובל לעולם המדרשות, בעוד כשני עשורים, המוח והלב עוד יפעמו זה לצד זה. אולי רק אז נדע מי השליט.

פורסם במוסף שבת של מקור ראשון, יוני 2011

סוף נהיגה במחשבה תחילה

אדוארד אטלר, נהג ראלי וכתב רכב מוערך, תולה את אשמת תאונות הדרכים בהיעדר דמיון. מי שעבר את השואה (בגלל שאביו לא קנה אוטו) ועשה סרטים (על מכוניות, ולא רק) סולד מתרבות הנהיגה הישראלית ומציע להתנסות בהתהפכות כדי להימנע ממנה בזמן אמת

"תאונות הן לא רק בעיה ישראלית, זאת מכה עולמית" עונה אטלר לשאלה מה הגורם המרכזי לתאונות דרכים.  "בכל מקום שיש מכוניות יש תאונות. מה שמיוחד בישראל הוא שאת רוב התאונות שקורות כאן ניתן למנוע. אם מישהו נוסע מולי ומאבד שליטה אני נקלע לתאונה חזיתית שאי אפשר למנוע, בהנחה ולא מדובר במקרה שניתן לצפות מראש. אבל בכל מקרה אחר, אם הנהג מבין את המכניקה ואת אמנות הנהיגה, הוא יכול לברוח מ-90% מהתאונות שהן תוצאה של טיפשות וחוסר ריכוז. פעולות כמו שליחת sms או דיבור בטלפון מסיחות את הדעת וכשיש רגע מבחן שדורש תגובה מהירה הנהג העסוק פשוט נופל במלכודת אליה לא היה נופל לו היה מרוכז בנהיגה. עם רוב הנהגים שאני נוסע אני פוחד פחד מוות כי אני רואה שהם לא חושבים על הנהיגה ועושים הכל אוטומטי, כמו קופים שלמדו סדרת תנועות. כשהנהגים הללו נכנסים למצב חדש בכביש הם לא יכולים לבצע פעולת מניעה. ברגע שאדם נוהג הוא מוכרח לחשוב רק על נהיגה. אם מישהו שומע מוסיקה או מדבר בטלפון תוך שמירה על ריכוז זה בסדר, הבעיה היום שרוב הנהגים שאני מכיר שקועים כל כך בתוך השיחה והם לא מסתכלים קדימה, שלא נדבר על אלו שקוראים עיתון ואוכלים בנהיגה".

אז להפסיק לדבר ולסמס בנייד יספיק?

"לא. נהיגה זאת אמנות ובאמנות צריך לשלוט בטכניקה. לשלוט בנהיגה הכוונה היא שנהג חייב לדעת איך להגיב כשהאוטו מחליק או בולם בפתאומיות, זאת תורה שלמה וידע שמקבלים במשך שנים של נהיגה. אני חושב שבארץ לא מתייחסים לנהיגה כאל הנאה, מתייחסים לנהיגה ולמכונית כאילו מוכרחים לעבור מנקודה א' לנקודה ב' וזהו. הרגע ליד ההגה זה הרגע הנחמד בחיים. כשאתה רוצה להנות בנהיגה אתה חלק של האוטו. כשאתה מכיר את הטורים ואת המנוע שלו אתה כבר חלק מהאוטו, כמו בורג עיקרי שלו". במשך 50 שנה אטלר לא היה מעורב בשום תאונה מלבד התהפכויות בתחרויות ראלי. "תחרויות זה משהו אחר כי תחרות זה קצה גבול היכולת של המכונית ושלך, אבל בנהיגה רגילה לא קרתה לי אפילו שריטה. יכול להיות שלא נקלעתי לתאונות בגלל שלמדתי נהיגה דרך הספורט. בספורט חייבים להיות בריכוז מוחלט כי כל חלקיק שניה חשוב".

האם לימודי הנהיגה לא מספקים את הידע הדרוש?

"כל המערכת החינוכית המוטורית בנויה בצורה פשוט גרועה. לא מלמדים לנהוג, מלמדים רק לעבור טסט. המורה צריך לנסוע עם תלמיד במקומות מיוחדים, בכבישים רטובים, בלילה וביום – היום אני רואה תלמיד נוהג בכביש עירוני אבל לא בכביש בינעירוני. תלמיד צריך להבין מה ההבדל בין מכונית שיושבים בה שני אנשים או חמישה אנשים – זה הבדל ענק. זה לא רק ביצועים אחרים, זאת עצירה אחרת.

גם עמותות כמו 'אור ירוק' מקשקשות – אם 'אור ירוק' היה רוצה להפחית בתאונות הוא היה צריך לשנות את שיטת הלמידה".

אדוארד אטלר (צילום: יוסי זליגר)

יש לך אלטרנטיבה?

"הלימוד הטוב ביותר הוא על המסלול. לו היה בארץ ספורט מוטורי המצב היה אחרת לחלוטין. אם היה מסלול בו נהג היה יכול ללמוד להוציא ממכונית את המקסימום שלה וללמוד איך לברוח במצבי סיכון אמיתיים, הרבה תאונות היו נמנעות. המכוניות המודרניות נותנות לך להשתולל בלי לסכן את עצמך וזאת ה-סכנה הגדולה. אם אתה לא נוסע בגבול של סכנה פול טיים ג'וב אתה לא יוצא מסכנה כשקורה משהו. נהיגה ספורטיבית נותנת לך נשק לצאת מבעיה במקרה שמישהו אחר היה מת. אם מישהו לא יודע להוציא ממכוניותו את מה שהיא מסוגלת לעשות הוא לא יודע באמת לנהוג, כי האוטו לא מאותת לו מה הוא מסוגל ואיך הוא מגיב בצורה בלתי צפויה.

צריך גם להבין שבלי דמיון אי אפשר לנהוג. הנהגים בארץ לא חושבים קדימה, הם מתנהגים כאילו שהם לא מבינים שהם יושבים בכלי שזז ועוד כמה שניות נמצא במקום אחר. למשל – כשאתה חולף על פני רכב חונה אתה חייב להבין שבכל רגע נתון דלת של מכונית חונה יכולה להיפתח. כנהג, המחשבה והדמיון שלך חייבים לעבוד כל הזמן. לפעמים אומרים שקרתה תאונה בגלל שהרכב עמד על השוליים. שטויות. אולי זה בגלל שרכב אחר נסע בצמוד לשוליים? בכל העולם עוצרים כשהרמזור הופך מירוק לצהוב ורק כאן צופרים לי אם אני בולם. זה לא רק בגלל החוק, זה בגלל שאני צופה מה הולך לקרות, שוב – דמיון".

אתה מוצא קשר בין תאונות לתרבות הנהיגה בארץ?

"לאופי הישראלי יש חלק בתאונות. לא מתייחסים אליהם כאילו זה יכול לקרות לכל אחד בכל רגע. תרבות ה'יהיה בסדר' היא בעצם הסיבה לתאונות, האמונה שלנו זה לא יקרה. לנהגים הישראליים גם חסר חוש הומור, כל הזמן יש נהגים כועסים. למה מורי נהיגה לא אומרים כחלק מלימודי הנהיגה 'אל תתעצבן, אל תקלל, תהיה בנאדם'? אם אדם גס גם הנהיגה שלו גסה והחינוך לנהיגה נכונה מתחיל כאן, בהומור – לא בקלות דעת. ברגע שאתה שונא את השותפים שלך לכביש זה כבר מקרב תאונות. יש כאלו שטוענים שתאונות קורות בגלל נהיגה מהירה וזה לא נכון – הן קורות בגלל נהיגה רשלנית. אני לא פוחד מנהגים שנוסעים על קמ"ש 130 אלא אני פוחד מאלו שנוסעים כמו נחש בין המכוניות. באותה חשיבות שאני דורש ידע טכני בנהיגה אני דורש גם קצת פאראנויה. אותו נהג שרוצה לחזור הביתה בשלום כדאי שיהיה זהיר, בצורה קצת חולנית אפילו, לנהוג עם מחשבה שאני נמצא בקופסת פח שיכולה עוד רגע להיות ארגז המתים שלי אם אני עושה טעות".

מה לגבי הנתון שרוב הנהגים הישראליים מעדיפים גיר אוטומטי?

"החשיבה נשארת אוטומטית כשנוהגים באוטומט. גיר ידני דורש קורדינציה והוא מייצר עשרות פעולות שמחזקות את הקשר בין הנהג לאוטו. יש אנשים שיודעים להוציא מגיר אוטומט דברים שאפשר להוציא מגיר אוטומט – אבל זאת רמת נהיגה אחרת".

פורסם בירחון מחר, יוני 2011

סיפורי לילה טוב לילדים

בערוץ מאיר לילדים השיקו תוכנית סיפורי לילה טוב לקטנטנים. חלק גדול מהתוכניות מוצעות לצפייה חופשית וכולם מוזמנים ללכת לישון עם הבובה שאלתיאל ועם צוות המספרים – אבישי, טוביה והרב דב.

רוצים טעימה?

חבר לארוחת ערב – פסיה יוצאת לחפש שותף לארוחת ערב ומוצאת חברה אמיתית. לצפיה בסיפור לחצו כאן

 

הכלב בעצם – לכלב בעצם קשה מאד לקבל החלטות עד שיום אחד הוא מחליט להחליט.. לצפייה בסיפור לחצו כאן

 
לתת באמת – קופי הקוף עוזר לחברים והם בתמורה נותנים לו מתנה. קופי מגלה שאפשר לשמוח בנתינה גם ללא כל תמורה. לצפיה בסיפור לחצו כאן

 
האופניים של אלקנה – אלקנה נוסע לירושלים על אופניים, בדרך הוא אוסף עוד הרבה אנשים. מה משותף לכולם? בואו ותראו

(אהה, כן… ומה הקשר שלי לזה? אני עורכת תוכן בתוכנית. הצעות, הערות והארות, מהורים וילדים גם יחד, יתקבלו תמיד בברכה)

הכבשים של קנדלר

פעמון הבית צילצל ודוקטור קנדלר קם אל הדלת בלי חשק. מאחורי הדלת הפעורה לרווחה עמדה כבשה ומאחורי הכבשה עמד איש נמוך ומרושל עם קרחת. קנדלר מיד הבחין בשומה חשודה על מצחו של האיש. אפשר לעזור, שאל קנדלר בטון אדיש, כאילו היה רגיל לפתוח דלתות ולמצוא מאחוריהן כבשים. אני הבן של עבאס, אמר האיש. הוא שלח לך את זה, מתנה. עבאס היה מטופל של קנדלר, בדואי קשיש עם זקַן מפוצל וסרטן עור מתקדם. לפני שבוע הגיעו תוצאות הביופסיה האחרונות שהעידו על שיפור ניכר במצבו. עבאס לא ידע את נפשו מרוב הודיה ומיהר לשלוח לדוקטור תשורה מכובדת.

מה אני אעשה עם העז הזאת, שאל קנדלר. הבן של עבאס אמר בפשטות שזאת כבשה ולא עז והוא יכול לשחוט אותה ולעשות על האש. קנדלר פלט נחרה משועשעת ואמר שהם לא אוכלים כבשים ושימסור לאביו תודה על המתנה. הכבשה התחילה לרחרח את עציץ הגרניום והבן הינהן לשלילה מוחלטת. אני לא יכול להחזיר את הכבשה, אמר, אבא ייפגע מאד. זה יכול לפגוע לו בבריאות. חבל. אם אתה לא רוצה אותה תתן למישהו אחר. שכן, חבר, מישהו מבית החולים. העיקר שתיקח.

דעתו של קנדלר התפזרה מול הדרישה המוזרה והעיקשת לקבל מענק מן החי, וחסַר כל מפלט אחר הוא ביקש מבנו של עבאס לקשור את הכבשה לגדר עד שהוא ואשתו יחליטו מה לעשות איתה. הבן קימר את גבותיו ואמר לו שכבשים הן לא חיות שקושרים לגדרות. קנדלר התבלבל ומיד הסכים איתו, איזו התעללות מיותרת, לקשור כבשים!  האיש הכניס את הכבשה לחצר האחורית שלו וזו מיד החלה ללחך איי דשא זעירים שהיו פזורים על האדמה. תמסור לאבא תודה, אמר קנדלר והבן הוסיף וביקש לדעת מתי לשלוח שוחט. קנדלר נרתע, כאילו הופתע לשמוע על קשר אפשרי בין כבשים לבין שחיטה, ומיד אמר שלא צריך שוחט. הם יגדלו אותה וידאגו לה.

קנדלר התגורר כבר עשרים ושמונה שנים בבאר שבע למרות שמעולם לא התכוון להשתקע שם ועדיין אינו מתכוון. לא שיש לו משהו נגד העיר הזאת. יש בה בתי ספר משופצים ומרכזי מסחר מְפַתים, כבישים חלקים ומוסכים הוגנים. גם מקום עבודה טוב יש לו בבית החולים סורוקה כמומחה להרחקת שומות ממאירות. בסך הכל באר שבע נוחה עבורו, ולמרות הכל. הוא לא מוכן להשתקע בה בגלל הניחוח המתכתי באויר והצהבהבות שאוטמת את השמים ובגלל המִדבר חסר השם שבין באר שבע לקרית גת, אותם שטחי נשייה עצומים שמרחיקים אותו מלהיות באיזה שַם שמחכה לו ברוחב לב. בידיעה פנימית ועמוקה הוא חולם של השַׁם שבו אין מסך שאוטם את התכלת ויש מישורים גדולים אך לא נשכחים, ושם, רק שם, מחכים לו חיים אחרים, מלאים מספקים יותר כרופא מוערך שימצא עבודה מיידית.

אשתו של קנדלר כבר התרגלה להתעלם מההצהרות של בעלה על זמניותם בעיר בזמן שהוא קרא לה בקול את מחירי הדירות בגדרה החדשה או בפנינת נס ציונה. היא הברישה את תלתליה האפורים ושאלה אותו אם הוא רוצה לצאת איתה לקונצרט של הסימפונייטה העירונית. קנדלר מתח את שפתיו בהגזמה לצד ימין כמתלבט ואמר שהוא מעדיף להישאר לנמנם בבית. אשתו של קנדלר הודיעה לו שזה בסדר ומיד טילפנה לחברה. קנדלר הסתכל עליה מתעטפת במעיל עור אדום ואמר לה שהיא יפה. בתמורה היא הזכירה לו שיש כלים בכיור, נשקה לו באף והשאירה אחריה שובל עַז של ניחוח מתוק. כשהוא סיים לשטוף את הצלחות ללא סבון הוא שמע נקישה דלה בדלת. מתוך הרגל קנדלר כיחכח עמוקות ומתח את חולצתו כלפי מטה. דרך העינית הוא ראה איש נמוך ומרושל עם קרחת.

כשאשתו של קנדלר חזרה מהקונצרט היא העיפה מבט בחצר ומיד פסקה – לשחוט. מה הם צריכים כבשה בחצר שתלכלך ותכרסם את שורת עשבי התיבול שגידלו. אני אכין צלעות בתנור ויהיה לנו בשר בפריזר עד סוף השנה, אמרה. קנדלר הסתכל על אשה הדקה שלו שפעם, כשרק החלה להיות אהובתו, עצרה ליד חבורת ילדים גועשת ששיחקה קלאס. בפרץ שובב הצטרפה למשחק והדגימה לקנדלר איך היא קופצת מריבוע לריבוע על רגל אחת, מגלה ומסתירה את רגלה השמאלית לסירוגין, והילדים, בערב רב של צבעי פנים ועיניים, הביטו בה בפליאה ופערו עיניים על האשה הלבנה שגילתה עניין בקלאס שלהם. כששמה לב שמשבצת מספר שלוש יושבת על קן נמלים רוחש, נטלה אבן גיר והסיטה את המשבצת הצידה כדי לא לפגוע בשיירה המנומללת. הילדים קיבלו את השינוי בהסכמה מלאה והחלו לקפצץ יחד איתה, מקיפים אותה וסוגרים סביבה מעגל מזיע, חם ומגונן, וקנדלר כיחכח בחוסר נוחות ואמר לה שאולי עדיף שימשיכו. לא היה אז לאן להמשיך, לא היה יעד אליו הם היו צריכים להגיע, אבל קנדלר רצה להאמין שהם צריכים להגיע לאיפשהו. כשהפכה להיות אהובתו הממומשת הביא לה פעם הפתעה – דג זהב בצנצנת זכוכית דמויית אגס גדול. הוא הניח את הצנצנת במרכז השולחן ושניהם קירבו את אפם אל הדופן השקופה ועקבו אחר הדג ששחה במסלול מעגלי אינסופי. מסכן, היא פלטה לבסוף. הוא לבד. קנדלר אמר לה שבצנצנת אין מקום לדג נוסף וניחם אותה שזכרון של דגי זהב מוגבל לשבע שניות כך שאין סיכוי שהדג שלהם ישתעמם. רחמנותה שלה ונימוקיו שלו לא ריצו אותה ולמחרת קנדלר מצא את דג הזהב שוחה עם דג פלסטיק קטן שנהדף במים מצד לצד.

עכשיו היא רוצה לשחוט כבשה. קנדלר ניסה למצוא סיבות להימנע מהשחיטה – צלעות נקיות אפשר לקנות בקצביה, אם ישאירו אותה בחצר היא תמנע מחרקים לפלוש הביתה ואולי, אולי היא בכלל כבשה חולבת. אשתו פלטה שריקה קטנה כמו שהיא נוהגת לעשות כשלדעתה דיבר יותר מידי. אתה סתם עושה מזה עניין, קבלה בפניו. שחיטת כבשים אף פעם לא הטרידה אותך. קנדלר שתק, ולמחרת השוחט הגיע והרבה דם צבע את החצר האחורית ואשתו ניקתה את הכל בזריזות ולארוחת ערב הם אכלו צלעות אפויות בדבש.

שבוע אחר כך דפקו בדלת בשעות הבוקר. אשתו של קנדלר פתחה את הדלת ומצאה מולה איש עם כבשה. כן, היא משכה את המילה באיטיות וסקרה את השניים בחשדנות מהולה בשעשוע. האיש בדלת ביקש למסור לדוקטור שעבאס שוב מוסר תודה. האשה הובילה את הכבשה לחצר האחורית וסגרה אחריה את השער. היא הרימה טלפון לחברתה ושאלה אם תהיה מעוניינת בצלעות טריות.

כעבור מספר שבועות אשתו של קנדלר קנתה מקפיא נוסף. קנדלר חשב שזה מיותר אבל אשתו לא יכלה לסרב לבן של עבאס שהיה מגיע באדיקות, שבוע אחר שבוע, עם בת זוג צמרירית. אבא מוסר תודה על הכל, אמר והלך, ואשתו של קנדלר שכרה עובד נקיון לחצר האחורית, והשכנים החלו לקבל שקיות עם נתחים כבדים ומדממים, וכל השכונה העלתה עשן חריף בסופי שבוע. במשך מספר שבועות קנדלר עוד שמר על אורך רוח, אבל אחר כך הוא הושיב את אשתו לשיחה תקיפה ואמר לה שהם חייבים להפסיק לקבל כבשים. עבאס כבר חזר לזרוע עגבניות מזמן, הטיח בפניה את העובדות. הוא הבריא לגמרי, ומה זה צריך להיות שהוא שולח מתנות שבועיות. אשתו אמרה לו שהוא אולי מבין בגוף אבל לא בנפש, כי כשאדם מרגיש צורך להודות אז להודיה שלו אין גבולות, אין מספר, אין כמות, והוא יצטרך להמשיך ולקבל את הכבשים גם אם לא נח לו, ובכלל, בשר כבש בריא יותר מבשר פרה.

למחרת קנדלר מצא את עצמו פוסע בין גיבובי צריפים עשויים טלאים טלאים לצד בתים אדירי מימדים. על האדמה תחתיו התפתל נחש דק של מים עכורים וריח עמום של שתן עמד באויר. קנדלר החליט ללכת לעבאס בכבודו ובעצמו, להגיד לו תודה תקיפה ולסגור את משלוחי החינם האלו. הבית אליו הגיע היה מבנה קטן וצנוע מצופה אבנים מסותתות ומהחצר האחורית עלה ניחוח מוּכּר של צמר וגללים. עבאס הקשיש קיבל אותו ברגש וכיבד אותו בתה עשבים מריר. קנדלר פתח בשאלות על מצב בריאותו ועל עתידו הנדל"ני של הכפר והמשיך בסוגיית משלוחי הכבשים. עבאס טפח על ירכו של קנדלר ואמר לו שירגיש בנח. אללה נותן חיים ארוכים רק לבן אדם שיודע להגיד תודה, אמר עבאס וחשף שורת שיניים מצהיבות. אתה נותן לי לתת לך ואלוהים נותן לי חיים, אינשאללה.

קנדלר הבין שהוא לא יזכה לסירוב מצידו של עבאס, וביום שישי בבוקר, כשהבן והכבשה הגיעו, קנדלר הושיב אותו בסלון וביקש ממנו שימצא פתרון לכבשים של אבא שלו. שישחט וייתן לעניים, שישלח אותן לפינות חי בקיבוצי הדרום, שיחזיר אותן בשקט לעדר. שיעשה משהו.

הבן של עבאס שקע בכורסא ואמר שאין לו ברירה. אם אבא אמר הוא חייב לקיים, מה גם והוא רק מקדים תרופה למכה בטוחה ונוראה, כי הוא יודע שלו עצמו עוד יהיה סרטן עור, זה משפחתי אצלם. הוא סיפר לקנדלר איך בלילות הוא קודח מחלומות על שומה אחת קטנה שהולכת ומתפשטת, הולכת וגדלה, ווהוא קומץ אגרופים מתוך שינה, חובט בה ומבקיע אותה, והכתם הפעור הופך לצורה מעוננת, והצורה מבקיעה רגליים, ראש וזנב, ובבוקר הכבשה המתולתלת הזאת מתפוגגת באחת והוא נאנח לרווחה, כי ביום שבו השומה של חלומותיו תפסיק להפוך לכבשה הוא יודע שהשומה תהרוג אותו, היא תעמוד שם כמו צללית איומה כשהוא יפקח את העיניים ותחשיך עליו את חייו, והמעט שהוא יכול לעשות זה להודות לקנדלר מראש עם כבשה שתדחה את הקץ.

באותו לילה קנדלר דיווח לאשתו על מודעה אטרקטיבית של דירה נחמדה בנס ציונה. אולי ילכו לבדוק. זאת עיר נחמדה, לא רחוקה מידי ולא במרכז מידי, התזמורת הסימפונית שלהם טובה, הוא יפתח מרפאה פרטית ויהיה להם טוב. אין שם שמים אטומים ונהרות דם בחצר האחורית ופציינטים חרדי שומות. היום הוא החליט. הוא לא מוכן להשתקע בבאר שבע. הוא צריך לעבור לשַׁם. שמישהו אחר יבדוק שומות חשודות וינשום אויר שנחרך בסופי שבוע. העיר תסתדר בלעדיהם. ככל שהוא המשיך לירוק תוכניות זוהרות על המעבר לשם הוא כעס יותר ויותר על באר שבע שלו שממגנטת אותו מלמטה בכוחות מאגיים והוא החליט שהוא יוכיח לה שהוא מסוגל לנטוש אותה ואת השמים שלה ואת תפרחות הבנייה הרעננות שצומחות בפרווריה. בנס ציונה יש הכל, אמר לה, גם בגדרה וברחובות, בואי נלך לבדוק.

אשתו של קנדלר אמרה שאי אפשר לעבור עכשיו כי המקפיאים מלאים בבשר טרי. יש לנו צלעות מצויינות ובשר איכותי, אמרה וסובבה את גבה. נרוקן את המקפיאים ואחר כך נחשוב. אחר כך.

גאולה יש רק בתאטרון

יוסי יזרעאלי, ה'ירמיהו' של התיאטרון הישראלי, מעריץ את ר' נחמן, מתחנן בזעף שהדתיים יקימו כבר מאחז בתל-אביב, צופה שהריקבון התרבותי יביא לקריסה ביטחונית, ומוציא כעת ספר שירה נוסף

כשיוסי יזרעאלי מדבר על ירמיהו משהו מדמותו הקדמונית של הנביא קורם עור וגידים, קול וצורה. יזרעאלי (73), מעמודי התווך של התיאטרון הישראלי, הוא עצמו הדהוד מודרני של הנביא המצליף והזקוף שהיה מורגל בהפניית גבים. מי שמושך אחריו שובל לא-קטן של תלמידים אוהדים לא חוסך ביקורת על העם קשה העורף – כלומר, התיאטרון הממוסד שמעדיף הצגה קלה וסלט יווני על פני טרגדיה יוונית אמיתית. ירמיהו המודרני פורט את יגונו הפרטי ותוכחותיו הלאומיות הרחק מן המרכזים הרפרטוארים ב'תמונע', שם מצא לו בית בשנים האחרונות ושם הוא מגלם את דמותו שלו במחזהו 'רחביה' שמועלה כבר כשנה וחצי ועוד ממשיך לרוץ.

עוץ לי וסבא שלונסקי

בין אוהדיו ובין מתנגדי שיטותיו התיאטרליות יש הסכמה שפרופסור יזרעאלי הוא אדם מרשים. כריזמטור חמוש בקסם אישי ובבלורית שופעת, רהוט עד אימה ובעל הומור עצמי מושחז. קשה לעקוב אחריו: באסוציאטיביות חסרת נשימה הוא מלהטט בין רבי נחמן לאריסטו, בין קפקא לרב דב ליאור, ובין שייקספיר לאר"י הקדוש (שנולדו, אגב, באותה שנה בדיוק). ילד הפלא שביים את השלאגר 'עוץ לי גוץ לי' בגיל 25, ניהל את הבימה ואת החאן, הרצה במחלקה לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב  וב'סם שפיגל' ממשיך לאחוז בכינוי 'נביא הזעם של התאטרון העברי'. העשיה שלו חיה ובועטת – בעשור האחרון בלבד ביים עשר הצגות, כתב שלושה מחזות, ספר פרוזה אחד ולא פחות משבעה ספרי שירה, האחרון שבהם "שירי הקיום של מר זנגביל" יצא לאור לאחרונה.

יוסי יזרעאלי (צילום: גדי דגון)

 אתה יותר משורר או יותר איש תאטרון?

"לא יודע. תאטרון הוא שירת בשר ודם, שירה היא תאטרון הרוח. עכשיו אני גם שחקן במחזה 'רחביה', ובקרוב אני גם הולך לרקוד. היסטורית, השירה והתיאטרון תמיד היו שם. בגיל חמש התחלתי לכתוב שירה. אבי, איש תרבות מופלא, שניגן בכינור וקרא לי סיפורים של קפקא, התייחס לכתיבה שלי ברצינות, כרך את שירי בכריכת עץ זית ועיטר את השירים. בגיל חמש-עשרה התחלתי לפרסם שירים במוספים ספרותיים והוצאתי ספר שירה ראשון. כשהייתי בן עשרים אבי שלח יד בנפשו ורעידת האדמה הזאת הקפיאה את הכתיבה שלי. מאז כתבתי פחות ופחות שירים ומצאתי את עצמי נקשר לתיאטרון".

יזרעאלי פנה ללימודי תיאטרון באקדמיה המלכותית בלונדון ובילה שם קרוב לשבע שנים. את התואר שני עשה בבריסטול ואת הדוקטורקט המשיך בארה"ב. כבר כסטודנט החל לביים באנגליה, ושמו החל לעורר את תשומת לב העיתונות בארץ. כבר במחצית שנות העשרים שלו הוזמן לביים את 'עוץ לי גוץ לי' – ההצגה רצה משנת 65' ועד לשנת 93' ונחשבה להצגה המצליחה ביותר של הקאמרי מיום היווסדו.

"שלונסקי, שעיבד את הגירסה העברית ל'עוץ לי גוץ לי', היה אז בן שבעים והיינו כמו סבא ונכד. עבדתי איתו, ועם המוסיקאי דובי זלצר ועם המשורר אברהם חלפי ששיחק את התפקיד הראשי. גם שלונסקי וחלפי קיימו שירה ותיאטרון יחד. התחלנו לעבוד ואחרי כמה ימי חזרות זה היה נשמע לי משעמם נורא. ההצגה נכתבה בחרוז ושקול והחלטתי לביים את זה בשירה. אם שרים את מילות המחזה זה הרבה יותר מצחיק. יצרתי עשרים וארבע קטעי שירה וזה העיף את ההצגה קדימה".

'עוץ לי גוץ לי' בכתב ידו של חלפי

החמיצו את הניצוץ

בשנת 2002 העלה הקאמרי גירסה מחודשת להצגה המיתולוגית, ובימים אלו מתנהל משפט בו יזרעאלי תבע את הקאמרי בגין הפרת זכויות יוצרים מאחר ואלו התבססו על הבימוי שלו.

אם אולם התיאטרון הוא בית הכנסת החילוני, אפשר לומר שההתכנסות נשארה אך התפילה כבר אבדה?

"היא לא אבדה, היא השתנתה. בזמנו הבימה העלתה את ה'דיבוק', 'הגולם' ואת 'היהודי הנצחי' – שלושתם מחזות על גאולה ומשיחיות. בפעם הראשונה 'איש חסיד היה' עלה מול אנשי השומר הצעיר והתקרה התרוממה. השומר הצעיר זאת חצר חסידית מסוג אחר, אפילו המילה 'קיבוץ' זאת מילה חסידית. עשיתי את 'הכנסת כלה' ו'סיפור פשוט' של עגנון, את 'שבעת הקבצנים' – שהיה מאד חשוב לי – ואת 'תמול שלשום'. בגרמניה ביימתי קולאז' מחלומות של רבי נחמן מברסלב. כש'תהילה' של עגנון עלה בחאן רובו של הקהל היה קהל דתי מיש"ע והיה דיון מרתק. בקרוב אני הולך להעלות חומרים על פי הזוהר בניו יורק".

העלית את 'שבעת הקבצנים' לפני כשלושים שנה והוא עדיין רוחש בך. מה מקסים אותך בברסלב?

"רבי נחמן קודם כל היה משורר. עולם הדימויים שלו נפלא ובמידה רבה גם הקבלה היהודית נהייתה תופעה שירית בתיאוריה את העולמות הגבוהים בדימויים בלתי נתפסים ביופיים. ברסלב בעיני הוא המימוש הכי גבוה של האמונה כי אמונה היא תמיד דיאלקטית, התגברות על ספק. ברסלב אומר שהעולם מציג את עצמו כקושיה בלתי ניתן לפתרון. הוא מתאמץ לפתור את הקושיה, והפתרון הוא קושיה גדולה הימנה. השיר הראשון בספר שלי כתוב בהשראה ישירה של הרעיון הזה. בקרוב אני מתכנן ספר מחווה למשורר רבי נחמן מברסלב".

אתה עצמך לא מרפה מחיפוש ועיסוק בחומרים בזיקה למקורות, ועדיין, בתאטרון הישראלי יש רתיעה מלעסוק בחומרים יהודיים.

"אני חייב לומר שיש לי כעס נוראי על המחנה הדתי שלא התנחל בלבבות. הכשלון הוא מוחלט. המחנה הזה לא בא לתל אביב להעשיר את תוכנית הלימודים, לעזור לי לעשות את ברסלב. בא המילייה של הקו הירוק, עם בורות נוראה ביהדות, משהו שבגללו אני לא סובל את המילה 'חילוני' כי זאת משוואה לבורות עמוקה ביהדות. כל כך הרבה חכמה יהודית הצטברה עם השנים, אבל הבורות היהודית עמוקה עד כדי כך שהורים נבהלים משיעורי מורשת. מה קרה? הרי הם למדו מורשת כשהיו קטנים. הדת נהיתה פוליטית פתאום וזה נוראי. הם נבהלו כי הדתיים הבהילו אותם. אני רוצה לומר לדתיים: תדעו לכם שמחכים לכם פה. חיזוק פנימי, התחזקות של עם זה התגייסות גדולה מאין שיעור מהקמת גבעה איפשהו. זה לא מאוחר, אם מישהו אומר לי שהוא קם ועוזב את הגבעה שלו ובא להתנחל בלב תל אביב אני מקים פה מאחז ואומר לו  – בוא נלמד. יבואו, אין לי ספק. כי אדמה צמאה סופגת כל טיפת טל. זה מתבקש. אני מסתכל על השורשים של הספרות והשירה העברית – ללא שורשים היא לא תתפתח יותר. זאת לא סתם חזרה שיש היום. תראי מה ירמיהו אומר על רבני השקר – אל נקלה שלום שלום ואין שלום. קשר למקורות זה לא רק מתוך עניין, זה כדי לשרוד.

זה לא מספיק שיש רב מופלא בתקוע – הוא צריך להיות בתל אביב. גם החסידות תמיד פנתה למקומות הכי נמוכים, שם צריך אתכם. בתוך הקהל החי בקו הירוק רדום ניצוץ יהודי ואתם החמצתם אותו".

אתה מדבר בלשון עבר.

" זאת החמצה מתמשכת. לכל אחד יש בית סבא, ניגון בזכרון, הוא לא ערל. 'איש חסיד היה' היה תופעה סוציו-תרבותית. היום אני מסתכל על תל אביב ואני לא אוהב אותה. לא אוהב את התיאטראות, וכל הקהל יוצא להצגה עם ארוחה קלה, לא שואל שאלות קשות ולא רוצה תשובות מסובכות. אם נשיר את השיר הנכון הוא יהיה כמו תפילה. מה אומר אריסטו? התכנסנו הערב התאטרון כדי לחמול עלינו, בני המין האנושי, לחמול אחד על השני. קשה להיות בן אדם, אנחנו עושים טעויות איומות. אריסטו אומר, במקביל לשיבת ציון מבבל, זה קורה באותו זמן – אדם, דע את גבולותיך. היוהרה של הדתיים איומה ולכן קשה לי נורא עם אנשים בלי ספק, בלי דיאלקטיקה פנימית"

לא במאי להשכיר

יזרעאלי הציע לבימה להעלות את קולאז' החלומות של רבי נחמן אך הם סרבו. לא כל כך בגלל שזה לא עניין אותם אלא כי הם חששו שזה לא יעניין את הקהל. "הקהל של הקו הירוק הופך ליותר ויותר אספסוף. אני במלחמת עולם מול התאטרון הממוסד, המחאה שלי ברורה ופומבית. אני זר בתוך בתוך הברנז'ה הישראלית. אני לא יכול להתקיים אם אני לא זר. אל תסחפו אותי כי אין משהו שמפחיד אותי יותר מלהיבלע בצבעי הסביבה. זה מפחיד אותי נורא. אני ב'תמונע' כי אני עושה את מה שאני רוצה ואני לא אוהב את התיאטראות הגדולים. הרצון שלהם לרצות את הקהל ולהיות קומוניקטיבים בכל מחיר לא מדבר אלי. מה אני מחפש בתיאטרון? את הגבולות של ההתנסות האנושית. שהתיאטרון יאיר לך מאיפה באת ולאן אתה הולך, ואם אתה רוצה – לפני מי אתה עתיד לתת את הדין. זה תיאטרון שאני מאמין בו. היום התאטראות הן מושב ליצים. אני לא אוהב אנשים ש'נורא אוהבים תאטרון'. רק מי שאין לו ברירה אוהב תיאטרון, מי שנידון לזה. אני לא אוהב נביאים מתנדבים. נביאים אמיתיים בורחים מהנבואה. יונה ועמוס בורחים, אליהו – כולם רוצים שיעזבו אותם. יש מעט מאד אמנים נידונים, אבל יש".

שורה של כשלונות מסחריים בעבר ביניהם 'תמול שלשום', 'דון ז'ואן' ו'הכלה המתה' דחקו את יזרעאלי אל שולי הממסד אך יזרעאלי מסרב להתרגש מהצגה שלא המריאה, ויותר מזה.

"נכון, היו כשלונות. אבל מה זה כשלון? כשלון זה עמק בין שני הרים. אני אגיד בצורה לא צנועה שמהכשלונות שלי אחרים יכולים לעשות קריירה. אני שברתי את הראש בטיפוס על הרים גבוהים. לשבור את הראש בטיפוס על גבעת המורה זה משעמם ומי שחושב שגבעת המורה זה האוורסט הוא בצרות. אז האגו שלי נפגע ליום יומיים אבל אני זז הלאה, לא מסוגל לעמוד במקום. קיפאון מפחיד אותי, אני חייב לזוז. אני לא יכול ולא רוצה, לא במאי להשכיר. אני פועל בדרכי שלי – כשאני יוצר תאטרון אני מציג את ביציי בקן שלהם. כשלונות לא מפחידים אותי".

רב שידבר אליי

את התרבות הישראלית-עכשווית הוא כורך יחד בקשר הדוק עם ההתפוררות החברתית ומוצא להן ייצוג עצוב על בימות התיאטרון.

"יש קשר ישיר בין רשלנות תרבותית לבין חורבן. ההתפוררות של האימפריה הרומית לא התפוררה בגלל עודף כיבושים אלא היא התפוררה כבר בתיאטרון, כי סף הגירוי היה כל כך נמוך שהיו צריכים להרוג חיות ובני אדם כדי לעניין בני אדם. אם ניקח כדוגמא את האח הגדול, מעבר לתופעות של טעם טוב או רע – היא מסוכנת מאד כי מי שחושב שבמבה זה גורמה אז קוויאר יעשה לו כאב בטן. הוא לא יוכל לעכל משהו איכותי יותר מבמבה. אנחנו מרגילים את עצמינו לתזונה רוחנית כל כך נמוכה, זה נורא! הקשר בין תרבות לביטחון הוא ענק. תרבות היא נכס אסטרטגי, כי ברגע שהתרבות לא תהיה עמוקה לא יהיה בשביל מה להילחם ולכן אני כל כך כועס על הציונות הדתית, כי אסטרטגית הם חייבים לחזק את העם מבחינה תרבותית ולא באיזה גבעה נידחת.

כשאני שומע תוכניות מורשת ברדיו עם שמות כותבים שנקראים על שם הספר שלהם או הפוך, ואין לי מושג במי מדובר, אני מרגיש אידיוט. אני רוצה להילחם בשביל השפה העברית, בשביל תרבות ומורשת שאני לא רוצה להפסיד. אז נכון, יש מקומות שמציעים שיעורים וזה קורה, אבל לאט מידי. בני, יותם, עושה לי היכרות עם הרב קוק וזה נפלא. הוא מלמד בבית מדרש 'בינה' וב'הלל', ואם היו אלף יותמים משהו היה משתנה. יש כל כך הרבה חכמים בינינו, בואו, אנחנו ארץ צמאה, יבשה. ההחמצה זועקת לשמים.

כל התיאטרון הישראלי מסואב, הטלוויזיה איומה. מה זה רייטינג? תן לי אך ורק במוכר והידוע, אני לא רוצה לסכן את צופיי במשהו שהם לא מכירים. המוכר והידוע זה מתכון לניוון מוחלט ולכן כשאני שומע רבנים פוצחים במוכר והידוע אני רוצה לצעוק להם רגע, אולי לא כך? כנראה שתמיד זה היה כך, אבל אנחנו לא יכולים להרשות את זה לעצמנו. התזונה אוטומטית, אין עיכול פרטי, כולם מדברים אותו דבר, מקהלות מדברות אלי – לא בני אדם. אני כל כך מחכה לאיזו דרשה טובה של רב שידבר אליי, אליי! לא למשוכנעים. אבל במה הם מתעסקים, ריבונו של עולם? יש קולות קטנים אבל לא שומעים אותם, כי כחלקם גם מושתקים מבחינה פוליטית".

המוות לא מפחיד

כל מי שיבקש מיזרעאלי להגדיר את עצמו תמיד יקבל את אותה תשובה: 'אני יוסי יזרעאלי שנולד בשדרות בין מימון 54 אל תוך השפה העברית וטרם התאושש'. הוא לא מתאושש מהיותה כלי קודש יקר שמהדהד עומקים ובד בבד נחרד מכך שזו שפה שמוזנית בלי סוף. ספר השירה השביעי "שירי הקיום של מר זנגביל" הוא אוטוביוגרפיה לירית, חייו ומותו של יזרעאלי. הספר ממשיך את ספרו הקודם "שירי הקיום של מרת זנגביל" שתיעדו את חייה ומותה של תלמה ז"ל, רעייתו של יזרעאלי שנפטרה לפני שמונה שנים. למרות החלוקה הפנימית לשבעים שירים, יש תחושה של שיר אחד ארוך ומתמשך. הריתמוס קבוע וכל שיר משרטט פעולת חיים חמקמקה. יזרעאלי לא כותב בגוף ראשון ומרחיק עדות ב'הוא' שחוזר על עצמו משיר לשיר. השירים קצרים, שלא לומר קצרצרים. על הכריכה האחורית כתוב "שיר קיום הוא הכוריאוגרפיה של זרועות הטובע".

כריכת הספר

אתה חי את חייך בתודעת טובע?

"מה זה חיים? הרף עין, איזה רטט שמתקיים ונגוז. אדם חייב לדעת את חייו ואת מותו. גם לטובע יש את הרגע של היד המתרוממת, רגע שיש בו משהו הירואי. יש בי משהו מורבידי אולי, אבל גם הרבה שעשועים פנימיים. הספר הבא ייקרא 'יומני המח של מר זנגביל' – צמרמורות קיומיות. אין לי הסבר לגבי השם זנגביל, כנראה בגלל שאין כזה שם בשם טלפונים. תלמה דיברה על מוות בתור עונה, עונה חמישית בשנה. המוות לא מפחיד אותי".

תוך כדי כך שיזרעאלי מדבר, הצלם מנסה לצלם אותו אך מתקשה לעמוד בתנועתיות החיונית שלו כשהוא מדבר. יזרעאלי מבקש מהצלם לנחש בן כמה הוא. הצלם זורק בהיסוס 66 ויזרעאלי צוחק בלב רחב כאות לכך שטעה. "אני בן 73 ואני מחכה להיות בן 80, אני ממש מחכה, כי כשנמצאים יותר גבוה רואים יותר טוב. אני מתדפק על דלתות של בתי אבות והם זורקים אותי לכל הרוחות. סטגנציה נורא מפחידה אותי, לא יכול לשאת את זה להיות בעל בעמיו".

אתה מתמודד בשלום עם מוות, טירוף וכישלונות. איפה קשה לך?

"קשה לי כשאני בוחן את עצמי עם הילדים. אני תמיד בודק את עצמי אם אני מספיק טוב, האם התפתחה בי הנכונות לקבל את האחרות שלהם, אחרות חריפה לפעמים. קשה לי עם חיבוק של הציבור. אנשים מזהים ומכירים אותי ואני לא אוהב את המעטפת הזאת. אני נורא אוהב להיות בחו"ל כי אף אחד לא מכיר אותי. אני לא אוהב לחזור על הצלחות, מפחיד אותי נורא. לעמוד על המקום זה למות."

מגשים את הגאולה

מי האבות הרוחניים שלך?

"ברסלב, קפקא ועגנון הם האבות הרוחניים שלי. הם נורא דומים. ספר המעשים של עגנון הוא התכתבות עם ספר המעשיות, בתהילה הוא כותב על 'ברי הלבב' שהם הברסלבים. המדהים בשלושתם זאת חוסר היכולת להגיע לידי מימוש. בסיפור 'המלבוש' של עגנון אתה מקבל אריג, לא יודע מה לעשות איתו וטובע. קפקא לא מצליח להגיע לטירה, הוא לא מגיע אף פעם למשפט. ברסלב לא מגיע עד סוף הסיפור, הטקסט נחתם ב"והשאר ייגמר". אלו לא א-מאיישע עם מוסר השכל, אלו מעשים שפועלים בעולמות עליונים ולכן שום סיפור אינו גמור ואסור לו להיות גמור. כל מושג הגאולה מסוכן במימוש שלו. גאולה זה רק בשאיפה. גאולה זה אפיק, לא מקום שנוהים אליו. ברגע שזה הופך להיות מקום זה אלילי, זה קו גמר של מטומטמים. ברגע שהוא הופך להיות מקום, החורבן יבוא. בזמנו הבימה העלתה את ה'דיבוק', 'הגולם' ואת 'היהודי הנצחי' – שלושתם מחזות על גאולה ומשיחיות ובשלושתם מימוש הגאולה הביא לאסון. תיאטרון הוא המקום היחידי שמותר להגשים בו גאולה. בחיים ובמציאות אסור לגאולה להתמשש כי הקרבן הוא נוראי.

אז אתה לא מחכה למשיח.

"אני מחכה לו כל הזמן ואני אמשיך לחכות גם אם הוא יתמהמה, אבל הוא לא יגיע. מי שמחכה להופעה שלו לא קרא נכון את הסיפור. הוא תמיד יבוא מחר. לומר "לשנה הבאה בירושלים" – זה חכם נורא, כל תהילים זאת השתוקקות לא ממומשת. לחכות לבית מקדש שלישי זה נורא קטנוני כי זה נדל"ן, בואי נספר נשאיר את זה מדומיין. אי אפשר להתעלם מזה שגם לאחרית הימים יש מחרתיים. יש רצון ילדותי לחרוג מהזמן, לצאת ממנו ולעצור אותו. אני רוצה יהדות בוגרת. אנחנו נמשיך לשיר אותו והניגון לא ייפסק, נמשיך לחכות. יש חכמה ענקית בפרדוקס הזה. אנחנו צריכים בית מקדש שלישי רוחני ולא גשמי. יש התבגרות בעם. עם מתבגר רואה את החיים אחרת כמו אדם. עכשיו כשאני קורא את ירמיהו, אם בית המקדש ייבנה אני לא אבוא לבקר כי הרסתם לי חלום. אני רוצה לחלום כי הוא יותר נכון בחלום, הוא יותר פיכח בחלום. צריך לשמר את הציפייה.גם תחיית המתים היא רוחנית. זה יהיה אחרת, אני לא יודע איך. אם אני אפגוש שוב את אבא שלי אני אגיד לו: הי, אתה היית פעם אבא שלי? הוא יגיד לי – אתה היית יוסי, הבן שלי? נגיד שלום וכל אחד יהיה פטור לדרכו. אחרת, כשאומרים לילדים שהם יפגשו את הסבא שלהם, אני לא רוצה את זה כי זה מעליב אותי. זה א-מאיישע".

אין לי בעיה שתחיית המתים תהיה בספרות ובתיאטרון. בחיים – נכתוב על זה, נחלום על זה, נדבר עם המתים שלנו. אני חווה תחיית מתים גם עם אבא שלי – בכל פעם שאני עובר בעמק המצלבה שם הוא תלה את עצמו אני פותח את החלון ומשמיע לו קול המוסיקה בפול ווליום. הוא חי איתי, אני לא צריך אותו פיזית, זה נראה לי קטנוני לדרוש אותו חזרה בגוף".

הרב ליאור היה זורק

בימים אלו יזרעאלי מעלה בתמונע את "חלומות של אנונימוס", מחזה חדש פרי עטו בהשראת נבואות ירמיהו וחולדה, בת דורו. "המחזה עוסק במציאות הפוליטית", מבהיר יזרעאלי, "בה השורה התחתונה היא שנלך לאיבוד בלי שיתוף פעולה. אני כל הזמן קורא את ירמיהו ומסתכל סביבי. אם ירמיהו, שמאלני תבוסתן, היה נופל לידיו של הרב דב ליאור הוא היה זורק אותו מהתנ"ך. אני מודה שכשאני שומע את הפרשנות של הרב ליאור ליחס לגויים זה מבהיל אותי. מה זה להצדיק ספרים עם פרשנות פונדמנטליסטית על הריגת גויים? כולנו קוראים בהגדה של פסח את 'שפוך חמתך' אבל מי מאיתנו מבין את זה כפשוטו? אני פתאום מרגיש שמישהו גונב לי את היהדות. בעיני, אחריות הלכתית של רב היא קודם כול צניעות, ואני חש שהרבנים מדברים על אלוהים כאילו זאת אפילו לא שיחה מקומית, זאת שלוחה. איך הם יודעים מה הוא רוצה?

אני לא שמעתי קולות ברורים, רמים ונחרצים כנגד עקירת עצי זית. 'תג מחיר' נשמע מאד עדין אבל יש כאן חד וחלק פשע. אם הם הכאיבו לי אז  אני אכאיב להם? איך לא קמו רבנים וצעקו – אנחנו מקיאים אתכם מתוך המחנה שלנו. היום אף אחד לא אומר את זה. אני לא מקבל פעולות כאלה כמו שאני לא מקבל עדות אופי של מישהו שגדל בבית קשה וצריך להבין אותו.

אין לי בעיה לקיים דיון. הבעיה שלי מתחילה כשיש כשל מוסרי. הנקודה זכות לא זכות – לדיון, דמוקרטיה ויהדות – לדיון, אבל פשע – זה לא לדיון. אז גם אם מדובר בשוליים: איך לא צועקים החוצה? ההוקעה הזאת תבהיר אתכם. אני יכול להבין שאנשים קשורים לאדמת מולדת. כשאהבת מולדת קשורה בהתעללות במישהו אחר אני לא יכול לתפוס את זה. אני לא מדבר על דעה פוליטית בכלל. אין לך מושג מה ההוקעה הזאת תעשה מבחינה פוליטית. היא תשנה את המפה.

כשאני מדבר עם אנשים מההתיישבות ביש"ע ומביא בחשבון שיכול להיות חורבן בית שלישי הם מבטלים – מה פתאום, זאת כבר גאולה, אנחנו ב'אתחלתא דגאולה'. אני מסתכל על זה בתור תלמיד שמסתכל על ההיסטוריה. נכון שהמציאות הפוליטית סבוכה, אבל בסבך כזה צריך להפחית סימני קריאה ולהוסיף קצת סימני שאלה. אנחנו והולכים ונפרדים מאמריקה, וכל מי שאומר שהקדוש ברוך הוא יציל אותו אני לא רוצה להיות איתו, כי לא הוא צריך לעשות את העבודה בשבילי – אני צריך לנהוג בשכל ולקחת אחריות. עברנו שני חורבנים, ויהודה לא יכולה לשכון בדד. לשיר "עוצו עצה ותופר" יכול להיות נחמד בשביל הפולקלור, אבל יש לי כאן אחריות כלפי העם הזה וההיסטוריה. אפשר להתדיין אבל לא על-ידי שבירת החוק.

אנחנו צריכים לקחת אחריות כי רק ככה עובדים אלוהים. הקבלה אומרת שאתה משתתף כל הזמן בבריאה, אקטיביזם תיאולוגי. הפתיחה של 'איש חסיד היה' אומרת – כל אדם מישראל כהן גדול הוא, כל יום מחייו יום כיפור הוא, כל מקום שהוא עומד, קודש הקודשים הוא וכל מילה שיוצאת מפיו היא שם הויה' – זאת אחריות בלתי נתפסת בתוך האקטיביזם התיאולוגי.

אני גם מסתכל על אנשים מהשמאל, שחלקם אנשים טובים, אבל הם טועים נורא. גם בשמאל יש חוסר שאילת שאלות. אני סירבתי לחתום על העצומה נגד החרמות. סירבתי בתוקף. זה נראה לי ילדותי כל החרמות האלה. שטות מוחלטת. להפך – תופיע ותשכנע, תקיים דו-שיח. החרמה של דו שיח היא אידיוטית". 

פורסם במוסף שבת של מקור ראשון, מאי 2011