בערוץ מאיר לילדים השיקו תוכנית סיפורי לילה טוב לקטנטנים. חלק גדול מהתוכניות מוצעות לצפייה חופשית וכולם מוזמנים ללכת לישון עם הבובה שאלתיאל ועם צוות המספרים – אבישי, טוביה והרב דב.
רוצים טעימה?
חבר לארוחת ערב – פסיה יוצאת לחפש שותף לארוחת ערב ומוצאת חברה אמיתית. לצפיה בסיפור לחצו כאן
הכלב בעצם – לכלב בעצם קשה מאד לקבל החלטות עד שיום אחד הוא מחליט להחליט.. לצפייה בסיפור לחצו כאן
לתת באמת – קופי הקוף עוזר לחברים והם בתמורה נותנים לו מתנה. קופי מגלה שאפשר לשמוח בנתינה גם ללא כל תמורה. לצפיה בסיפור לחצו כאן
האופניים של אלקנה – אלקנה נוסע לירושלים על אופניים, בדרך הוא אוסף עוד הרבה אנשים. מה משותף לכולם? בואו ותראו
(אהה, כן… ומה הקשר שלי לזה? אני עורכת תוכן בתוכנית. הצעות, הערות והארות, מהורים וילדים גם יחד, יתקבלו תמיד בברכה)
פעמון הבית צילצל ודוקטור קנדלר קם אל הדלת בלי חשק. מאחורי הדלת הפעורה לרווחה עמדה כבשה ומאחורי הכבשה עמד איש נמוך ומרושל עם קרחת. קנדלר מיד הבחין בשומה חשודה על מצחו של האיש. אפשר לעזור, שאל קנדלר בטון אדיש, כאילו היה רגיל לפתוח דלתות ולמצוא מאחוריהן כבשים. אני הבן של עבאס, אמר האיש. הוא שלח לך את זה, מתנה. עבאס היה מטופל של קנדלר, בדואי קשיש עם זקַן מפוצל וסרטן עור מתקדם. לפני שבוע הגיעו תוצאות הביופסיה האחרונות שהעידו על שיפור ניכר במצבו. עבאס לא ידע את נפשו מרוב הודיה ומיהר לשלוח לדוקטור תשורה מכובדת.
מה אני אעשה עם העז הזאת, שאל קנדלר. הבן של עבאס אמר בפשטות שזאת כבשה ולא עז והוא יכול לשחוט אותה ולעשות על האש. קנדלר פלט נחרה משועשעת ואמר שהם לא אוכלים כבשים ושימסור לאביו תודה על המתנה. הכבשה התחילה לרחרח את עציץ הגרניום והבן הינהן לשלילה מוחלטת. אני לא יכול להחזיר את הכבשה, אמר, אבא ייפגע מאד. זה יכול לפגוע לו בבריאות. חבל. אם אתה לא רוצה אותה תתן למישהו אחר. שכן, חבר, מישהו מבית החולים. העיקר שתיקח.
דעתו של קנדלר התפזרה מול הדרישה המוזרה והעיקשת לקבל מענק מן החי, וחסַר כל מפלט אחר הוא ביקש מבנו של עבאס לקשור את הכבשה לגדר עד שהוא ואשתו יחליטו מה לעשות איתה. הבן קימר את גבותיו ואמר לו שכבשים הן לא חיות שקושרים לגדרות. קנדלר התבלבל ומיד הסכים איתו, איזו התעללות מיותרת, לקשור כבשים! האיש הכניס את הכבשה לחצר האחורית שלו וזו מיד החלה ללחך איי דשא זעירים שהיו פזורים על האדמה. תמסור לאבא תודה, אמר קנדלר והבן הוסיף וביקש לדעת מתי לשלוח שוחט. קנדלר נרתע, כאילו הופתע לשמוע על קשר אפשרי בין כבשים לבין שחיטה, ומיד אמר שלא צריך שוחט. הם יגדלו אותה וידאגו לה.
קנדלר התגורר כבר עשרים ושמונה שנים בבאר שבע למרות שמעולם לא התכוון להשתקע שם ועדיין אינו מתכוון. לא שיש לו משהו נגד העיר הזאת. יש בה בתי ספר משופצים ומרכזי מסחר מְפַתים, כבישים חלקים ומוסכים הוגנים. גם מקום עבודה טוב יש לו בבית החולים סורוקה כמומחה להרחקת שומות ממאירות. בסך הכל באר שבע נוחה עבורו, ולמרות הכל. הוא לא מוכן להשתקע בה בגלל הניחוח המתכתי באויר והצהבהבות שאוטמת את השמים ובגלל המִדבר חסר השם שבין באר שבע לקרית גת, אותם שטחי נשייה עצומים שמרחיקים אותו מלהיות באיזה שַם שמחכה לו ברוחב לב. בידיעה פנימית ועמוקה הוא חולם של השַׁם שבו אין מסך שאוטם את התכלת ויש מישורים גדולים אך לא נשכחים, ושם, רק שם, מחכים לו חיים אחרים, מלאים מספקים יותר כרופא מוערך שימצא עבודה מיידית.
אשתו של קנדלר כבר התרגלה להתעלם מההצהרות של בעלה על זמניותם בעיר בזמן שהוא קרא לה בקול את מחירי הדירות בגדרה החדשה או בפנינת נס ציונה. היא הברישה את תלתליה האפורים ושאלה אותו אם הוא רוצה לצאת איתה לקונצרט של הסימפונייטה העירונית. קנדלר מתח את שפתיו בהגזמה לצד ימין כמתלבט ואמר שהוא מעדיף להישאר לנמנם בבית. אשתו של קנדלר הודיעה לו שזה בסדר ומיד טילפנה לחברה. קנדלר הסתכל עליה מתעטפת במעיל עור אדום ואמר לה שהיא יפה. בתמורה היא הזכירה לו שיש כלים בכיור, נשקה לו באף והשאירה אחריה שובל עַז של ניחוח מתוק. כשהוא סיים לשטוף את הצלחות ללא סבון הוא שמע נקישה דלה בדלת. מתוך הרגל קנדלר כיחכח עמוקות ומתח את חולצתו כלפי מטה. דרך העינית הוא ראה איש נמוך ומרושל עם קרחת.
כשאשתו של קנדלר חזרה מהקונצרט היא העיפה מבט בחצר ומיד פסקה – לשחוט. מה הם צריכים כבשה בחצר שתלכלך ותכרסם את שורת עשבי התיבול שגידלו. אני אכין צלעות בתנור ויהיה לנו בשר בפריזר עד סוף השנה, אמרה. קנדלר הסתכל על אשה הדקה שלו שפעם, כשרק החלה להיות אהובתו, עצרה ליד חבורת ילדים גועשת ששיחקה קלאס. בפרץ שובב הצטרפה למשחק והדגימה לקנדלר איך היא קופצת מריבוע לריבוע על רגל אחת, מגלה ומסתירה את רגלה השמאלית לסירוגין, והילדים, בערב רב של צבעי פנים ועיניים, הביטו בה בפליאה ופערו עיניים על האשה הלבנה שגילתה עניין בקלאס שלהם. כששמה לב שמשבצת מספר שלוש יושבת על קן נמלים רוחש, נטלה אבן גיר והסיטה את המשבצת הצידה כדי לא לפגוע בשיירה המנומללת. הילדים קיבלו את השינוי בהסכמה מלאה והחלו לקפצץ יחד איתה, מקיפים אותה וסוגרים סביבה מעגל מזיע, חם ומגונן, וקנדלר כיחכח בחוסר נוחות ואמר לה שאולי עדיף שימשיכו. לא היה אז לאן להמשיך, לא היה יעד אליו הם היו צריכים להגיע, אבל קנדלר רצה להאמין שהם צריכים להגיע לאיפשהו. כשהפכה להיות אהובתו הממומשת הביא לה פעם הפתעה – דג זהב בצנצנת זכוכית דמויית אגס גדול. הוא הניח את הצנצנת במרכז השולחן ושניהם קירבו את אפם אל הדופן השקופה ועקבו אחר הדג ששחה במסלול מעגלי אינסופי. מסכן, היא פלטה לבסוף. הוא לבד. קנדלר אמר לה שבצנצנת אין מקום לדג נוסף וניחם אותה שזכרון של דגי זהב מוגבל לשבע שניות כך שאין סיכוי שהדג שלהם ישתעמם. רחמנותה שלה ונימוקיו שלו לא ריצו אותה ולמחרת קנדלר מצא את דג הזהב שוחה עם דג פלסטיק קטן שנהדף במים מצד לצד.
עכשיו היא רוצה לשחוט כבשה. קנדלר ניסה למצוא סיבות להימנע מהשחיטה – צלעות נקיות אפשר לקנות בקצביה, אם ישאירו אותה בחצר היא תמנע מחרקים לפלוש הביתה ואולי, אולי היא בכלל כבשה חולבת. אשתו פלטה שריקה קטנה כמו שהיא נוהגת לעשות כשלדעתה דיבר יותר מידי. אתה סתם עושה מזה עניין, קבלה בפניו. שחיטת כבשים אף פעם לא הטרידה אותך. קנדלר שתק, ולמחרת השוחט הגיע והרבה דם צבע את החצר האחורית ואשתו ניקתה את הכל בזריזות ולארוחת ערב הם אכלו צלעות אפויות בדבש.
שבוע אחר כך דפקו בדלת בשעות הבוקר. אשתו של קנדלר פתחה את הדלת ומצאה מולה איש עם כבשה. כן, היא משכה את המילה באיטיות וסקרה את השניים בחשדנות מהולה בשעשוע. האיש בדלת ביקש למסור לדוקטור שעבאס שוב מוסר תודה. האשה הובילה את הכבשה לחצר האחורית וסגרה אחריה את השער. היא הרימה טלפון לחברתה ושאלה אם תהיה מעוניינת בצלעות טריות.
כעבור מספר שבועות אשתו של קנדלר קנתה מקפיא נוסף. קנדלר חשב שזה מיותר אבל אשתו לא יכלה לסרב לבן של עבאס שהיה מגיע באדיקות, שבוע אחר שבוע, עם בת זוג צמרירית. אבא מוסר תודה על הכל, אמר והלך, ואשתו של קנדלר שכרה עובד נקיון לחצר האחורית, והשכנים החלו לקבל שקיות עם נתחים כבדים ומדממים, וכל השכונה העלתה עשן חריף בסופי שבוע. במשך מספר שבועות קנדלר עוד שמר על אורך רוח, אבל אחר כך הוא הושיב את אשתו לשיחה תקיפה ואמר לה שהם חייבים להפסיק לקבל כבשים. עבאס כבר חזר לזרוע עגבניות מזמן, הטיח בפניה את העובדות. הוא הבריא לגמרי, ומה זה צריך להיות שהוא שולח מתנות שבועיות. אשתו אמרה לו שהוא אולי מבין בגוף אבל לא בנפש, כי כשאדם מרגיש צורך להודות אז להודיה שלו אין גבולות, אין מספר, אין כמות, והוא יצטרך להמשיך ולקבל את הכבשים גם אם לא נח לו, ובכלל, בשר כבש בריא יותר מבשר פרה.
למחרת קנדלר מצא את עצמו פוסע בין גיבובי צריפים עשויים טלאים טלאים לצד בתים אדירי מימדים. על האדמה תחתיו התפתל נחש דק של מים עכורים וריח עמום של שתן עמד באויר. קנדלר החליט ללכת לעבאס בכבודו ובעצמו, להגיד לו תודה תקיפה ולסגור את משלוחי החינם האלו. הבית אליו הגיע היה מבנה קטן וצנוע מצופה אבנים מסותתות ומהחצר האחורית עלה ניחוח מוּכּר של צמר וגללים. עבאס הקשיש קיבל אותו ברגש וכיבד אותו בתה עשבים מריר. קנדלר פתח בשאלות על מצב בריאותו ועל עתידו הנדל"ני של הכפר והמשיך בסוגיית משלוחי הכבשים. עבאס טפח על ירכו של קנדלר ואמר לו שירגיש בנח. אללה נותן חיים ארוכים רק לבן אדם שיודע להגיד תודה, אמר עבאס וחשף שורת שיניים מצהיבות. אתה נותן לי לתת לך ואלוהים נותן לי חיים, אינשאללה.
קנדלר הבין שהוא לא יזכה לסירוב מצידו של עבאס, וביום שישי בבוקר, כשהבן והכבשה הגיעו, קנדלר הושיב אותו בסלון וביקש ממנו שימצא פתרון לכבשים של אבא שלו. שישחט וייתן לעניים, שישלח אותן לפינות חי בקיבוצי הדרום, שיחזיר אותן בשקט לעדר. שיעשה משהו.
הבן של עבאס שקע בכורסא ואמר שאין לו ברירה. אם אבא אמר הוא חייב לקיים, מה גם והוא רק מקדים תרופה למכה בטוחה ונוראה, כי הוא יודע שלו עצמו עוד יהיה סרטן עור, זה משפחתי אצלם. הוא סיפר לקנדלר איך בלילות הוא קודח מחלומות על שומה אחת קטנה שהולכת ומתפשטת, הולכת וגדלה, ווהוא קומץ אגרופים מתוך שינה, חובט בה ומבקיע אותה, והכתם הפעור הופך לצורה מעוננת, והצורה מבקיעה רגליים, ראש וזנב, ובבוקר הכבשה המתולתלת הזאת מתפוגגת באחת והוא נאנח לרווחה, כי ביום שבו השומה של חלומותיו תפסיק להפוך לכבשה הוא יודע שהשומה תהרוג אותו, היא תעמוד שם כמו צללית איומה כשהוא יפקח את העיניים ותחשיך עליו את חייו, והמעט שהוא יכול לעשות זה להודות לקנדלר מראש עם כבשה שתדחה את הקץ.
באותו לילה קנדלר דיווח לאשתו על מודעה אטרקטיבית של דירה נחמדה בנס ציונה. אולי ילכו לבדוק. זאת עיר נחמדה, לא רחוקה מידי ולא במרכז מידי, התזמורת הסימפונית שלהם טובה, הוא יפתח מרפאה פרטית ויהיה להם טוב. אין שם שמים אטומים ונהרות דם בחצר האחורית ופציינטים חרדי שומות. היום הוא החליט. הוא לא מוכן להשתקע בבאר שבע. הוא צריך לעבור לשַׁם. שמישהו אחר יבדוק שומות חשודות וינשום אויר שנחרך בסופי שבוע. העיר תסתדר בלעדיהם. ככל שהוא המשיך לירוק תוכניות זוהרות על המעבר לשם הוא כעס יותר ויותר על באר שבע שלו שממגנטת אותו מלמטה בכוחות מאגיים והוא החליט שהוא יוכיח לה שהוא מסוגל לנטוש אותה ואת השמים שלה ואת תפרחות הבנייה הרעננות שצומחות בפרווריה. בנס ציונה יש הכל, אמר לה, גם בגדרה וברחובות, בואי נלך לבדוק.
אשתו של קנדלר אמרה שאי אפשר לעבור עכשיו כי המקפיאים מלאים בבשר טרי. יש לנו צלעות מצויינות ובשר איכותי, אמרה וסובבה את גבה. נרוקן את המקפיאים ואחר כך נחשוב. אחר כך.
יוסי יזרעאלי, ה'ירמיהו' של התיאטרון הישראלי, מעריץ את ר' נחמן, מתחנן בזעף שהדתיים יקימו כבר מאחז בתל-אביב, צופה שהריקבון התרבותי יביא לקריסה ביטחונית, ומוציא כעת ספר שירה נוסף
כשיוסי יזרעאלי מדבר על ירמיהו משהו מדמותו הקדמונית של הנביא קורם עור וגידים, קול וצורה. יזרעאלי (73), מעמודי התווך של התיאטרון הישראלי, הוא עצמו הדהוד מודרני של הנביא המצליף והזקוף שהיה מורגל בהפניית גבים. מי שמושך אחריו שובל לא-קטן של תלמידים אוהדים לא חוסך ביקורת על העם קשה העורף – כלומר, התיאטרון הממוסד שמעדיף הצגה קלה וסלט יווני על פני טרגדיה יוונית אמיתית. ירמיהו המודרני פורט את יגונו הפרטי ותוכחותיו הלאומיות הרחק מן המרכזים הרפרטוארים ב'תמונע', שם מצא לו בית בשנים האחרונות ושם הוא מגלם את דמותו שלו במחזהו 'רחביה' שמועלה כבר כשנה וחצי ועוד ממשיך לרוץ.
עוץ לי וסבא שלונסקי
בין אוהדיו ובין מתנגדי שיטותיו התיאטרליות יש הסכמה שפרופסור יזרעאלי הוא אדם מרשים. כריזמטור חמוש בקסם אישי ובבלורית שופעת, רהוט עד אימה ובעל הומור עצמי מושחז. קשה לעקוב אחריו: באסוציאטיביות חסרת נשימה הוא מלהטט בין רבי נחמן לאריסטו, בין קפקא לרב דב ליאור, ובין שייקספיר לאר"י הקדוש (שנולדו, אגב, באותה שנה בדיוק). ילד הפלא שביים את השלאגר 'עוץ לי גוץ לי' בגיל 25, ניהל את הבימה ואת החאן, הרצה במחלקה לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב וב'סם שפיגל' ממשיך לאחוז בכינוי 'נביא הזעם של התאטרון העברי'. העשיה שלו חיה ובועטת – בעשור האחרון בלבד ביים עשר הצגות, כתב שלושה מחזות, ספר פרוזה אחד ולא פחות משבעה ספרי שירה, האחרון שבהם "שירי הקיום של מר זנגביל" יצא לאור לאחרונה.
יוסי יזרעאלי (צילום: גדי דגון)
אתה יותר משורר או יותר איש תאטרון?
"לא יודע. תאטרון הוא שירת בשר ודם, שירה היא תאטרון הרוח. עכשיו אני גם שחקן במחזה 'רחביה', ובקרוב אני גם הולך לרקוד. היסטורית, השירה והתיאטרון תמיד היו שם. בגיל חמש התחלתי לכתוב שירה. אבי, איש תרבות מופלא, שניגן בכינור וקרא לי סיפורים של קפקא, התייחס לכתיבה שלי ברצינות, כרך את שירי בכריכת עץ זית ועיטר את השירים. בגיל חמש-עשרה התחלתי לפרסם שירים במוספים ספרותיים והוצאתי ספר שירה ראשון. כשהייתי בן עשרים אבי שלח יד בנפשו ורעידת האדמה הזאת הקפיאה את הכתיבה שלי. מאז כתבתי פחות ופחות שירים ומצאתי את עצמי נקשר לתיאטרון".
יזרעאלי פנה ללימודי תיאטרון באקדמיה המלכותית בלונדון ובילה שם קרוב לשבע שנים. את התואר שני עשה בבריסטול ואת הדוקטורקט המשיך בארה"ב. כבר כסטודנט החל לביים באנגליה, ושמו החל לעורר את תשומת לב העיתונות בארץ. כבר במחצית שנות העשרים שלו הוזמן לביים את 'עוץ לי גוץ לי' – ההצגה רצה משנת 65' ועד לשנת 93' ונחשבה להצגה המצליחה ביותר של הקאמרי מיום היווסדו.
"שלונסקי, שעיבד את הגירסה העברית ל'עוץ לי גוץ לי', היה אז בן שבעים והיינו כמו סבא ונכד. עבדתי איתו, ועם המוסיקאי דובי זלצר ועם המשורר אברהם חלפי ששיחק את התפקיד הראשי. גם שלונסקי וחלפי קיימו שירה ותיאטרון יחד. התחלנו לעבוד ואחרי כמה ימי חזרות זה היה נשמע לי משעמם נורא. ההצגה נכתבה בחרוז ושקול והחלטתי לביים את זה בשירה. אם שרים את מילות המחזה זה הרבה יותר מצחיק. יצרתי עשרים וארבע קטעי שירה וזה העיף את ההצגה קדימה".
'עוץ לי גוץ לי' בכתב ידו של חלפי
החמיצו את הניצוץ
בשנת 2002 העלה הקאמרי גירסה מחודשת להצגה המיתולוגית, ובימים אלו מתנהל משפט בו יזרעאלי תבע את הקאמרי בגין הפרת זכויות יוצרים מאחר ואלו התבססו על הבימוי שלו.
אם אולם התיאטרון הוא בית הכנסת החילוני, אפשר לומר שההתכנסות נשארה אך התפילה כבר אבדה?
"היא לא אבדה, היא השתנתה. בזמנו הבימה העלתה את ה'דיבוק', 'הגולם' ואת 'היהודי הנצחי' – שלושתם מחזות על גאולה ומשיחיות. בפעם הראשונה 'איש חסיד היה' עלה מול אנשי השומר הצעיר והתקרה התרוממה. השומר הצעיר זאת חצר חסידית מסוג אחר, אפילו המילה 'קיבוץ' זאת מילה חסידית. עשיתי את 'הכנסת כלה' ו'סיפור פשוט' של עגנון, את 'שבעת הקבצנים' – שהיה מאד חשוב לי – ואת 'תמול שלשום'. בגרמניה ביימתי קולאז' מחלומות של רבי נחמן מברסלב. כש'תהילה' של עגנון עלה בחאן רובו של הקהל היה קהל דתי מיש"ע והיה דיון מרתק. בקרוב אני הולך להעלות חומרים על פי הזוהר בניו יורק".
העלית את 'שבעת הקבצנים' לפני כשלושים שנה והוא עדיין רוחש בך. מה מקסים אותך בברסלב?
"רבי נחמן קודם כל היה משורר. עולם הדימויים שלו נפלא ובמידה רבה גם הקבלה היהודית נהייתה תופעה שירית בתיאוריה את העולמות הגבוהים בדימויים בלתי נתפסים ביופיים. ברסלב בעיני הוא המימוש הכי גבוה של האמונה כי אמונה היא תמיד דיאלקטית, התגברות על ספק. ברסלב אומר שהעולם מציג את עצמו כקושיה בלתי ניתן לפתרון. הוא מתאמץ לפתור את הקושיה, והפתרון הוא קושיה גדולה הימנה. השיר הראשון בספר שלי כתוב בהשראה ישירה של הרעיון הזה. בקרוב אני מתכנן ספר מחווה למשורר רבי נחמן מברסלב".
אתה עצמך לא מרפה מחיפוש ועיסוק בחומרים בזיקה למקורות, ועדיין, בתאטרון הישראלי יש רתיעה מלעסוק בחומרים יהודיים.
"אני חייב לומר שיש לי כעס נוראי על המחנה הדתי שלא התנחל בלבבות. הכשלון הוא מוחלט. המחנה הזה לא בא לתל אביב להעשיר את תוכנית הלימודים, לעזור לי לעשות את ברסלב. בא המילייה של הקו הירוק, עם בורות נוראה ביהדות, משהו שבגללו אני לא סובל את המילה 'חילוני' כי זאת משוואה לבורות עמוקה ביהדות. כל כך הרבה חכמה יהודית הצטברה עם השנים, אבל הבורות היהודית עמוקה עד כדי כך שהורים נבהלים משיעורי מורשת. מה קרה? הרי הם למדו מורשת כשהיו קטנים. הדת נהיתה פוליטית פתאום וזה נוראי. הם נבהלו כי הדתיים הבהילו אותם. אני רוצה לומר לדתיים: תדעו לכם שמחכים לכם פה. חיזוק פנימי, התחזקות של עם זה התגייסות גדולה מאין שיעור מהקמת גבעה איפשהו. זה לא מאוחר, אם מישהו אומר לי שהוא קם ועוזב את הגבעה שלו ובא להתנחל בלב תל אביב אני מקים פה מאחז ואומר לו – בוא נלמד. יבואו, אין לי ספק. כי אדמה צמאה סופגת כל טיפת טל. זה מתבקש. אני מסתכל על השורשים של הספרות והשירה העברית – ללא שורשים היא לא תתפתח יותר. זאת לא סתם חזרה שיש היום. תראי מה ירמיהו אומר על רבני השקר – אל נקלה שלום שלום ואין שלום. קשר למקורות זה לא רק מתוך עניין, זה כדי לשרוד.
זה לא מספיק שיש רב מופלא בתקוע – הוא צריך להיות בתל אביב. גם החסידות תמיד פנתה למקומות הכי נמוכים, שם צריך אתכם. בתוך הקהל החי בקו הירוק רדום ניצוץ יהודי ואתם החמצתם אותו".
אתה מדבר בלשון עבר.
" זאת החמצה מתמשכת. לכל אחד יש בית סבא, ניגון בזכרון, הוא לא ערל. 'איש חסיד היה' היה תופעה סוציו-תרבותית. היום אני מסתכל על תל אביב ואני לא אוהב אותה. לא אוהב את התיאטראות, וכל הקהל יוצא להצגה עם ארוחה קלה, לא שואל שאלות קשות ולא רוצה תשובות מסובכות. אם נשיר את השיר הנכון הוא יהיה כמו תפילה. מה אומר אריסטו? התכנסנו הערב התאטרון כדי לחמול עלינו, בני המין האנושי, לחמול אחד על השני. קשה להיות בן אדם, אנחנו עושים טעויות איומות. אריסטו אומר, במקביל לשיבת ציון מבבל, זה קורה באותו זמן – אדם, דע את גבולותיך. היוהרה של הדתיים איומה ולכן קשה לי נורא עם אנשים בלי ספק, בלי דיאלקטיקה פנימית"
לא במאי להשכיר
יזרעאלי הציע לבימה להעלות את קולאז' החלומות של רבי נחמן אך הם סרבו. לא כל כך בגלל שזה לא עניין אותם אלא כי הם חששו שזה לא יעניין את הקהל. "הקהל של הקו הירוק הופך ליותר ויותר אספסוף. אני במלחמת עולם מול התאטרון הממוסד, המחאה שלי ברורה ופומבית. אני זר בתוך בתוך הברנז'ה הישראלית. אני לא יכול להתקיים אם אני לא זר. אל תסחפו אותי כי אין משהו שמפחיד אותי יותר מלהיבלע בצבעי הסביבה. זה מפחיד אותי נורא. אני ב'תמונע' כי אני עושה את מה שאני רוצה ואני לא אוהב את התיאטראות הגדולים. הרצון שלהם לרצות את הקהל ולהיות קומוניקטיבים בכל מחיר לא מדבר אלי. מה אני מחפש בתיאטרון? את הגבולות של ההתנסות האנושית. שהתיאטרון יאיר לך מאיפה באת ולאן אתה הולך, ואם אתה רוצה – לפני מי אתה עתיד לתת את הדין. זה תיאטרון שאני מאמין בו. היום התאטראות הן מושב ליצים. אני לא אוהב אנשים ש'נורא אוהבים תאטרון'. רק מי שאין לו ברירה אוהב תיאטרון, מי שנידון לזה. אני לא אוהב נביאים מתנדבים. נביאים אמיתיים בורחים מהנבואה. יונה ועמוס בורחים, אליהו – כולם רוצים שיעזבו אותם. יש מעט מאד אמנים נידונים, אבל יש".
שורה של כשלונות מסחריים בעבר ביניהם 'תמול שלשום', 'דון ז'ואן' ו'הכלה המתה' דחקו את יזרעאלי אל שולי הממסד אך יזרעאלי מסרב להתרגש מהצגה שלא המריאה, ויותר מזה.
"נכון, היו כשלונות. אבל מה זה כשלון? כשלון זה עמק בין שני הרים. אני אגיד בצורה לא צנועה שמהכשלונות שלי אחרים יכולים לעשות קריירה. אני שברתי את הראש בטיפוס על הרים גבוהים. לשבור את הראש בטיפוס על גבעת המורה זה משעמם ומי שחושב שגבעת המורה זה האוורסט הוא בצרות. אז האגו שלי נפגע ליום יומיים אבל אני זז הלאה, לא מסוגל לעמוד במקום. קיפאון מפחיד אותי, אני חייב לזוז. אני לא יכול ולא רוצה, לא במאי להשכיר. אני פועל בדרכי שלי – כשאני יוצר תאטרון אני מציג את ביציי בקן שלהם. כשלונות לא מפחידים אותי".
רב שידבר אליי
את התרבות הישראלית-עכשווית הוא כורך יחד בקשר הדוק עם ההתפוררות החברתית ומוצא להן ייצוג עצוב על בימות התיאטרון.
"יש קשר ישיר בין רשלנות תרבותית לבין חורבן. ההתפוררות של האימפריה הרומית לא התפוררה בגלל עודף כיבושים אלא היא התפוררה כבר בתיאטרון, כי סף הגירוי היה כל כך נמוך שהיו צריכים להרוג חיות ובני אדם כדי לעניין בני אדם. אם ניקח כדוגמא את האח הגדול, מעבר לתופעות של טעם טוב או רע – היא מסוכנת מאד כי מי שחושב שבמבה זה גורמה אז קוויאר יעשה לו כאב בטן. הוא לא יוכל לעכל משהו איכותי יותר מבמבה. אנחנו מרגילים את עצמינו לתזונה רוחנית כל כך נמוכה, זה נורא! הקשר בין תרבות לביטחון הוא ענק. תרבות היא נכס אסטרטגי, כי ברגע שהתרבות לא תהיה עמוקה לא יהיה בשביל מה להילחם ולכן אני כל כך כועס על הציונות הדתית, כי אסטרטגית הם חייבים לחזק את העם מבחינה תרבותית ולא באיזה גבעה נידחת.
כשאני שומע תוכניות מורשת ברדיו עם שמות כותבים שנקראים על שם הספר שלהם או הפוך, ואין לי מושג במי מדובר, אני מרגיש אידיוט. אני רוצה להילחם בשביל השפה העברית, בשביל תרבות ומורשת שאני לא רוצה להפסיד. אז נכון, יש מקומות שמציעים שיעורים וזה קורה, אבל לאט מידי. בני, יותם, עושה לי היכרות עם הרב קוק וזה נפלא. הוא מלמד בבית מדרש 'בינה' וב'הלל', ואם היו אלף יותמים משהו היה משתנה. יש כל כך הרבה חכמים בינינו, בואו, אנחנו ארץ צמאה, יבשה. ההחמצה זועקת לשמים.
כל התיאטרון הישראלי מסואב, הטלוויזיה איומה. מה זה רייטינג? תן לי אך ורק במוכר והידוע, אני לא רוצה לסכן את צופיי במשהו שהם לא מכירים. המוכר והידוע זה מתכון לניוון מוחלט ולכן כשאני שומע רבנים פוצחים במוכר והידוע אני רוצה לצעוק להם רגע, אולי לא כך? כנראה שתמיד זה היה כך, אבל אנחנו לא יכולים להרשות את זה לעצמנו. התזונה אוטומטית, אין עיכול פרטי, כולם מדברים אותו דבר, מקהלות מדברות אלי – לא בני אדם. אני כל כך מחכה לאיזו דרשה טובה של רב שידבר אליי, אליי! לא למשוכנעים. אבל במה הם מתעסקים, ריבונו של עולם? יש קולות קטנים אבל לא שומעים אותם, כי כחלקם גם מושתקים מבחינה פוליטית".
המוות לא מפחיד
כל מי שיבקש מיזרעאלי להגדיר את עצמו תמיד יקבל את אותה תשובה: 'אני יוסי יזרעאלי שנולד בשדרות בין מימון 54 אל תוך השפה העברית וטרם התאושש'. הוא לא מתאושש מהיותה כלי קודש יקר שמהדהד עומקים ובד בבד נחרד מכך שזו שפה שמוזנית בלי סוף. ספר השירה השביעי "שירי הקיום של מר זנגביל" הוא אוטוביוגרפיה לירית, חייו ומותו של יזרעאלי. הספר ממשיך את ספרו הקודם "שירי הקיום של מרת זנגביל" שתיעדו את חייה ומותה של תלמה ז"ל, רעייתו של יזרעאלי שנפטרה לפני שמונה שנים. למרות החלוקה הפנימית לשבעים שירים, יש תחושה של שיר אחד ארוך ומתמשך. הריתמוס קבוע וכל שיר משרטט פעולת חיים חמקמקה. יזרעאלי לא כותב בגוף ראשון ומרחיק עדות ב'הוא' שחוזר על עצמו משיר לשיר. השירים קצרים, שלא לומר קצרצרים. על הכריכה האחורית כתוב "שיר קיום הוא הכוריאוגרפיה של זרועות הטובע".
כריכת הספר
אתה חי את חייך בתודעת טובע?
"מה זה חיים? הרף עין, איזה רטט שמתקיים ונגוז. אדם חייב לדעת את חייו ואת מותו. גם לטובע יש את הרגע של היד המתרוממת, רגע שיש בו משהו הירואי. יש בי משהו מורבידי אולי, אבל גם הרבה שעשועים פנימיים. הספר הבא ייקרא 'יומני המח של מר זנגביל' – צמרמורות קיומיות. אין לי הסבר לגבי השם זנגביל, כנראה בגלל שאין כזה שם בשם טלפונים. תלמה דיברה על מוות בתור עונה, עונה חמישית בשנה. המוות לא מפחיד אותי".
תוך כדי כך שיזרעאלי מדבר, הצלם מנסה לצלם אותו אך מתקשה לעמוד בתנועתיות החיונית שלו כשהוא מדבר. יזרעאלי מבקש מהצלם לנחש בן כמה הוא. הצלם זורק בהיסוס 66 ויזרעאלי צוחק בלב רחב כאות לכך שטעה. "אני בן 73 ואני מחכה להיות בן 80, אני ממש מחכה, כי כשנמצאים יותר גבוה רואים יותר טוב. אני מתדפק על דלתות של בתי אבות והם זורקים אותי לכל הרוחות. סטגנציה נורא מפחידה אותי, לא יכול לשאת את זה להיות בעל בעמיו".
אתה מתמודד בשלום עם מוות, טירוף וכישלונות. איפה קשה לך?
"קשה לי כשאני בוחן את עצמי עם הילדים. אני תמיד בודק את עצמי אם אני מספיק טוב, האם התפתחה בי הנכונות לקבל את האחרות שלהם, אחרות חריפה לפעמים. קשה לי עם חיבוק של הציבור. אנשים מזהים ומכירים אותי ואני לא אוהב את המעטפת הזאת. אני נורא אוהב להיות בחו"ל כי אף אחד לא מכיר אותי. אני לא אוהב לחזור על הצלחות, מפחיד אותי נורא. לעמוד על המקום זה למות."
מגשים את הגאולה
מי האבות הרוחניים שלך?
"ברסלב, קפקא ועגנון הם האבות הרוחניים שלי. הם נורא דומים. ספר המעשים של עגנון הוא התכתבות עם ספר המעשיות, בתהילה הוא כותב על 'ברי הלבב' שהם הברסלבים. המדהים בשלושתם זאת חוסר היכולת להגיע לידי מימוש. בסיפור 'המלבוש' של עגנון אתה מקבל אריג, לא יודע מה לעשות איתו וטובע. קפקא לא מצליח להגיע לטירה, הוא לא מגיע אף פעם למשפט. ברסלב לא מגיע עד סוף הסיפור, הטקסט נחתם ב"והשאר ייגמר". אלו לא א-מאיישע עם מוסר השכל, אלו מעשים שפועלים בעולמות עליונים ולכן שום סיפור אינו גמור ואסור לו להיות גמור. כל מושג הגאולה מסוכן במימוש שלו. גאולה זה רק בשאיפה. גאולה זה אפיק, לא מקום שנוהים אליו. ברגע שזה הופך להיות מקום זה אלילי, זה קו גמר של מטומטמים. ברגע שהוא הופך להיות מקום, החורבן יבוא. בזמנו הבימה העלתה את ה'דיבוק', 'הגולם' ואת 'היהודי הנצחי' – שלושתם מחזות על גאולה ומשיחיות ובשלושתם מימוש הגאולה הביא לאסון. תיאטרון הוא המקום היחידי שמותר להגשים בו גאולה. בחיים ובמציאות אסור לגאולה להתמשש כי הקרבן הוא נוראי.
אז אתה לא מחכה למשיח.
"אני מחכה לו כל הזמן ואני אמשיך לחכות גם אם הוא יתמהמה, אבל הוא לא יגיע. מי שמחכה להופעה שלו לא קרא נכון את הסיפור. הוא תמיד יבוא מחר. לומר "לשנה הבאה בירושלים" – זה חכם נורא, כל תהילים זאת השתוקקות לא ממומשת. לחכות לבית מקדש שלישי זה נורא קטנוני כי זה נדל"ן, בואי נספר נשאיר את זה מדומיין. אי אפשר להתעלם מזה שגם לאחרית הימים יש מחרתיים. יש רצון ילדותי לחרוג מהזמן, לצאת ממנו ולעצור אותו. אני רוצה יהדות בוגרת. אנחנו נמשיך לשיר אותו והניגון לא ייפסק, נמשיך לחכות. יש חכמה ענקית בפרדוקס הזה. אנחנו צריכים בית מקדש שלישי רוחני ולא גשמי. יש התבגרות בעם. עם מתבגר רואה את החיים אחרת כמו אדם. עכשיו כשאני קורא את ירמיהו, אם בית המקדש ייבנה אני לא אבוא לבקר כי הרסתם לי חלום. אני רוצה לחלום כי הוא יותר נכון בחלום, הוא יותר פיכח בחלום. צריך לשמר את הציפייה.גם תחיית המתים היא רוחנית. זה יהיה אחרת, אני לא יודע איך. אם אני אפגוש שוב את אבא שלי אני אגיד לו: הי, אתה היית פעם אבא שלי? הוא יגיד לי – אתה היית יוסי, הבן שלי? נגיד שלום וכל אחד יהיה פטור לדרכו. אחרת, כשאומרים לילדים שהם יפגשו את הסבא שלהם, אני לא רוצה את זה כי זה מעליב אותי. זה א-מאיישע".
אין לי בעיה שתחיית המתים תהיה בספרות ובתיאטרון. בחיים – נכתוב על זה, נחלום על זה, נדבר עם המתים שלנו. אני חווה תחיית מתים גם עם אבא שלי – בכל פעם שאני עובר בעמק המצלבה שם הוא תלה את עצמו אני פותח את החלון ומשמיע לו קול המוסיקה בפול ווליום. הוא חי איתי, אני לא צריך אותו פיזית, זה נראה לי קטנוני לדרוש אותו חזרה בגוף".
הרב ליאור היה זורק
בימים אלו יזרעאלי מעלה בתמונע את "חלומות של אנונימוס", מחזה חדש פרי עטו בהשראת נבואות ירמיהו וחולדה, בת דורו. "המחזה עוסק במציאות הפוליטית", מבהיר יזרעאלי, "בה השורה התחתונה היא שנלך לאיבוד בלי שיתוף פעולה. אני כל הזמן קורא את ירמיהו ומסתכל סביבי. אם ירמיהו, שמאלני תבוסתן, היה נופל לידיו של הרב דב ליאור הוא היה זורק אותו מהתנ"ך. אני מודה שכשאני שומע את הפרשנות של הרב ליאור ליחס לגויים זה מבהיל אותי. מה זה להצדיק ספרים עם פרשנות פונדמנטליסטית על הריגת גויים? כולנו קוראים בהגדה של פסח את 'שפוך חמתך' אבל מי מאיתנו מבין את זה כפשוטו? אני פתאום מרגיש שמישהו גונב לי את היהדות. בעיני, אחריות הלכתית של רב היא קודם כול צניעות, ואני חש שהרבנים מדברים על אלוהים כאילו זאת אפילו לא שיחה מקומית, זאת שלוחה. איך הם יודעים מה הוא רוצה?
אני לא שמעתי קולות ברורים, רמים ונחרצים כנגד עקירת עצי זית. 'תג מחיר' נשמע מאד עדין אבל יש כאן חד וחלק פשע. אם הם הכאיבו לי אז אני אכאיב להם? איך לא קמו רבנים וצעקו – אנחנו מקיאים אתכם מתוך המחנה שלנו. היום אף אחד לא אומר את זה. אני לא מקבל פעולות כאלה כמו שאני לא מקבל עדות אופי של מישהו שגדל בבית קשה וצריך להבין אותו.
אין לי בעיה לקיים דיון. הבעיה שלי מתחילה כשיש כשל מוסרי. הנקודה זכות לא זכות – לדיון, דמוקרטיה ויהדות – לדיון, אבל פשע – זה לא לדיון. אז גם אם מדובר בשוליים: איך לא צועקים החוצה? ההוקעה הזאת תבהיר אתכם. אני יכול להבין שאנשים קשורים לאדמת מולדת. כשאהבת מולדת קשורה בהתעללות במישהו אחר אני לא יכול לתפוס את זה. אני לא מדבר על דעה פוליטית בכלל. אין לך מושג מה ההוקעה הזאת תעשה מבחינה פוליטית. היא תשנה את המפה.
כשאני מדבר עם אנשים מההתיישבות ביש"ע ומביא בחשבון שיכול להיות חורבן בית שלישי הם מבטלים – מה פתאום, זאת כבר גאולה, אנחנו ב'אתחלתא דגאולה'. אני מסתכל על זה בתור תלמיד שמסתכל על ההיסטוריה. נכון שהמציאות הפוליטית סבוכה, אבל בסבך כזה צריך להפחית סימני קריאה ולהוסיף קצת סימני שאלה. אנחנו והולכים ונפרדים מאמריקה, וכל מי שאומר שהקדוש ברוך הוא יציל אותו אני לא רוצה להיות איתו, כי לא הוא צריך לעשות את העבודה בשבילי – אני צריך לנהוג בשכל ולקחת אחריות. עברנו שני חורבנים, ויהודה לא יכולה לשכון בדד. לשיר "עוצו עצה ותופר" יכול להיות נחמד בשביל הפולקלור, אבל יש לי כאן אחריות כלפי העם הזה וההיסטוריה. אפשר להתדיין אבל לא על-ידי שבירת החוק.
אנחנו צריכים לקחת אחריות כי רק ככה עובדים אלוהים. הקבלה אומרת שאתה משתתף כל הזמן בבריאה, אקטיביזם תיאולוגי. הפתיחה של 'איש חסיד היה' אומרת – כל אדם מישראל כהן גדול הוא, כל יום מחייו יום כיפור הוא, כל מקום שהוא עומד, קודש הקודשים הוא וכל מילה שיוצאת מפיו היא שם הויה' – זאת אחריות בלתי נתפסת בתוך האקטיביזם התיאולוגי.
אני גם מסתכל על אנשים מהשמאל, שחלקם אנשים טובים, אבל הם טועים נורא. גם בשמאל יש חוסר שאילת שאלות. אני סירבתי לחתום על העצומה נגד החרמות. סירבתי בתוקף. זה נראה לי ילדותי כל החרמות האלה. שטות מוחלטת. להפך – תופיע ותשכנע, תקיים דו-שיח. החרמה של דו שיח היא אידיוטית".
פורסם במוסף שבת של מקור ראשון, מאי 2011
בישיבה התיכונית 'אהבת חיים' פועלת סדנת פיסול. סוללת העבודות המרשימות שהוצגו ערב ראש השנה במנהל החינוך הדתי מפנות מבט אל תהליכים חינוכיים ותרבותיים מרתקים. צלם בהיכל?
תמונה ראשונה: ירושלים, לפני שש עשרה שנה. חבורה של אנשי רוח, עם רוב חילוני ומיעוט דתי, מתכנסת בבית המדרש 'יקר'. בין היושבים ניתן למנות את האמנים מיכאל סגן כהן ואשר דהן, המשוררים טניה הדר ובנימין שווילי, החוקרת נדין שנקר, הרב דב ברקוביץ, הצייר ישראל פלדי. כולם יושבים סביב שולחן עם ספרי קודש פתוחים ועסוקים בליבון סוגיות באמנות ויהדות.
תמונה שנייה: כוכב-השחר, השנה. נער בישיבה התיכונית "אהבת חיים" שביישוב ניגש לאשר דהן, מורה לאמנות בישיבה, ומבקש רשות לצאת לשיעור מקביל של ראש הישיבה שלו. דהן מסרב לאפשר לו להחמיץ את הסדנא בפיסול אך התלמיד מתעקש ויוצא. כעבור חמש דקות הוא שב וחוזר לעבוד. דהן מופתע על שובו הפתאומי והנער מסביר: "ראש הישיבה אמר לי לחזור לשיעור כי אמנות זאת תורה".
האם ישנה זיקה בין שתי ההתרחשויות הללו? לדידו של אשר דהן יש ביניהן קשר מובהק. דהן למד ועוד לומד את הקשר בין ההתרחשויות – או 'התחנות' כלשונו – דרך מפגשו עם ישיבת אהבת חיים, אליה הגיע לפני שלוש שנים.
"אנחנו הולכים ונחשפים לתופעה מבורכת של צמיחה והתפתחות רוחנית תרבותית בארץ ישראל", אומר דהן. "מאז שחזרנו אל ארצנו ושבנו להיות בה ריבוניים, אנחנו הולכים ומתפתחים, הולכים ומעניקים ביטויים עוצמתיים לכוחות הנפש שלנו. העובדה שתלמיד ישיבה יושב לפסל בלי רגשות אשם על ביטול תורה, היא נפלאה בעיני".
מגמת האמנות בישיבה חוגגת עתה שלוש שנים ומפריחה אל החיים שבחוץ את בוגריה שהותירו אחריהם סוללת עבודות-גמר מרשימות. לפני כשבועיים, סמוך לראש השנה, התקיימה תערוכה חגיגית בבניין מינהל החינוך הדתי בה חנכו את תערוכת הגמר הראשונה של המגמה. מאחר וכל הפרויקטים היו עבודות פיסול סביבתיות, התערוכה הציגה את צילומי העבודות. צוות המינהל התמוגג והרים כוסית לחיים, הנוכחים שיבחו את התוצרים ואחד הבוגרים סיפר על הפרויקט שלו. האירוע הקטן הזה, עם האנרגיות הנלהבות של ראשי מערכת החינוך הדתי, זימן לצד סקירת המיקרו של העבודות כמה מחשבות מאקרו על היחסים הלא פתורים בין אמנות ודתיים ועל המרחב הארצישראלי האמנותי שטקסטים יהודיים וכוונות דתיות החלו לתת בו יותר ויותר דריסת רגל.
גן פסלים סביב לה
למשוטט בקמפוס רחב הידיים של ישיבת אהבת חיים מצפה הפתעה: לצד סדנת הפיסול, בית המדרש וכיתות הלימוד, ניצב גן פסלים. הישיבה התהדרה לאחרונה בגן המורכב מיצירות הגמר של תלמידי המגמה לאמנות ואשר מעטר את הנוף היפה בלאו הכי. הקמת גן פסלים למגמה שהיא בת שלוש שנים בלבד הינה בגדר הישג ראוי לציון. אם היינו מעלים בדמיוננו תמונת גן פסלים סביב ישיבה לפני עשור, היתה זו בבחינת מחשבה בעלמא, אך כיום, כפי שהמציאות מוכיחה, חזיונות הדמיון קרמו עור וגידים.
עד לפני שנים לא רבות, הקשר בין אמנות לישיבות תיכוניות היה אפסי. את התאוצה בתחום תפסו האולפנות לבנות, אך בד בבד גם הישיבות הצטרפו למהפכה היצירתית, וכיום ניתן למנות שבע ישיבות בתוך כלל שבעים המוסדות העל- תיכוניים הדתיים שמפעילים מגמות אמנות.
כיום זה נראה מובן מאליו, אפילו מתבקש, אך במשך שנים רעיון כמו הקמת מגמה אמנותית בישיבה היה אקט שעורר התנגדויות של אנשי חינוך בנימוקים של ביטול תורה ובעיות צניעות, ובמשך כמה עשורים האמנות נותרה לה בפינה נידחת, בחצר האחורית של החינוך. בשנים האחרונות היתה למגמה זו עדנה, וזו זולגת בהססנות ממקום למקום ומתקבלת בפנים מאירות.
את ההחלטה הראשונית להקים מגמת אמנות הוביל ראש הישיבה הרב יששכר ווסרלאוף. שתי דקות במחיצתו מספיקות ללמד על אדם מלא בחום, אהבה ואמון, וכראש ישיבה לתלמידים עם אתגרים אישיים ולימודיים, התכונות הללו מקבלות ביטוי מתמיד סביב השעון. לדבריו, המגמה הוקמה על מנת לתת לתלמידים מקום ליותר ביטוי עצמי ורגשי לצד מגמות אחרות שהצד הלימודי-קוגנטיבי שלהם דומיננטי יותר.
יצירתו של דניאל דהרי
בהתייעצות עם אנשים מהתחום האמנותי הוחלט להקים את המגמה תחת ניצוחו של דהן. הרב ווסרלאוף היה מודע כבר אז לקשיים שעלולים להיות בדרך אך לא נרתע. "יש בישיבה תלמידים שעבורם המגמה הזאת היא בבחינת להיות או לא להיות. זה נתן להם לגלות בעצמם כוחות וכישרונות שמעולם לא ידעו עליהם. אי אפשר היה שלא לפתוח את המגמה בגלל פחדים וחששות. בתוך עמנו אנחנו יושבים, ואם יש בעיות פותרים אותן. יש בעיות גדולות בהרבה בכל הישיבות היום".
כראש ישיבה, הרב ווסרלאוף לא רק מכיר בחשיבותה של היצירה ותהליכיה עבור תלמידיו, הוא גם שמח בגן הפסלים שתלמידיו יצרו. "הגן חשוב קודם כל בגלל הצד האסתטי. מעבר לצד הזה, יש ערך לכך שתלמידים אחרים עוברים בשבילים, מתעכבים על היצירות ושואלים שאלות. הם לומדים להכיר בתוצר הבעה פנימית של האומה, הם לומדים לדעת שמלבד כתיבה ודיבור יש אופני ביטוי משמעותיים בהם הם יכולים להביע עמדות ורעיונות, ושבכלל ניתן להגיע למצב כזה של ביטוי. הם עצמם לא האמינו שהם יכולים להגיע לעמדה כזאת".
יצירתו של ישי גנז
היצירות הפיסוליות בגן מלמדות על עיסוק בנושאים אישיים-קיומיים, לאומיים ואוניברסאליים, על סקרנות לבחינת צורות וחומרים ועל רגישות לעבודה עם סביבה. עבודתו של ישי גנז מתכתבת באופן מובהק עם המציאות הישראלית הקרועה ועם הנתק שבין העם לשלטון. גנז יצר סטרוקטורה עם אלמנט עגול שבור לשניים ועם כדור אבן שניצב מעליו, מנותק ומרוחק. גנז, ממגורשי גוף קטיף, ביקש לבטא את תחושות השבר בעם ואת הנתק שבין העם לשלטון. יצירתו של עדין היומן משלבת בין צורות כוכבים ומעידה על עניין בצורניות וחומריות מגוונת. סגנון מודרניסטי אפשר למצוא בעבודתו של מוטי פיש שמתבסס על שפת פיסול סביבתית מינימליסטית. הוא יצר צורת כלוב בתוכו כלואים שלושה פרחים המנסים לפרוץ אל החוץ. העבודה מתרגמת באופן פשוט וישיר את החוויות שלו כנער מתבגר תוך שימוש בשפה פיסולית מודעת.
עוד תחנה בדרך
בשני העשורים האחרונים דהן עסוק בלימוד טקסטים יהודיים ובפיתוח תוכניות לימוד הממזגות אמנות ויהדות, בין היתר בבית המדרש 'בית אב' של הרב דב ברקוביץ'. יצירתו מאופיינת בחיפוש אחר הכאן והעכשיו והנוכח של התרבות היהודית-ישראלית המתהווה. הוא אינו משייך את עצמו למגזר הדתי, אך היכרותו הנרחבת עם המגזר כלומד וכמלמד מעניקה לו נקודת מבט פנימית וחיצונית תמידית, איתה הוא מצוי בעמדת התבוננות, קשב והתפעלות. "בחיים המתחדשים שלנו כאן בארץ, נפתחות לאט לאט דלתות של הכרה ותודעה, התפתחות חיה וטבעית בארץ שלא תמיד מובנת מאליה. עצם העובדה שיש היום לא רק מגמות אמנות במוסדות דתיים אלא גם בישיבות, יש בזה שינוי מהותי. אני מעוניין להתמקד במה שזה אומר לנו – שאנחנו יותר מעורים בעיצוב התרבות שלנו, בעיצוב הסביבה שלנו, בזה שאנחנו מאפשרים צמיחה של אמנים. אנחנו חברה רב תרבותית ואני מחפש לטפח את התרבות היהודית שלנו ממקום פתוח. אנחנו מצויים במקום שמאפשר בניית דרך וחיפוש ביטוי אישי וזה משמח אותי".
עד היום, אלפי שנים לאחר שתרבויות פאגניות פסו מן המערב, המילה 'פסל' עוד מסוגלת לעורר אנטגוניזם בקרב מי שצווה שלא לעשות לעצמו פסל וכל תמונה. גן פסלים נשמע כמו משהו שלא שייך לעולמות בית המדרש, אך צוות הישיבה כולו תמך בהצגת היצירות באופן קבע. גם כשמישהו מבחוץ התרעם על הרעיון, דהן הזמין אותו ללבן את הנושא בלימוד מתוך בקשה לייצר כנות תרבותית, דיאלוג פתוח ומדרש חי. אותו מתרעם לא התקשר עד היום.
"אני מסתובב הרבה פעמים בגן ושם לעצמי זהות של אדם דתי שמסתכל בזה בחומרה ומחפש נקודות של פריצת גבול", אומר דהן. "אני מתבונן ורואה רק תמימות, אסתטיקה, חוסר תחכום. כל העבודות נוגעות בערכים כלל עולמיים של האמנות. אין כאן אמנות 'יהודית' והם לא מייצגות אידיאל. זאת רק עוד תחנה בדרך. אתה פוסע בגן ורואה עבודות נעריות כמו כוכב כלוא בתוך זרועות – זה פשוט ותמים. זה רק עושה אותי יותר שמח שבמוסד הזה יוצרים על פי תורה. מי שהמונח גן פסלים מפריע לו שיקרא לזה גן אמנותי. במינוחים הללו אולי יש זרות, אך כשאתה מזווג ומעדן את האלמנטים הללו במסגרת תורנית, אתה מחנך אנשים להתייחס לסביבה שלהם. אולי פעם נדע להגדיר את זה באופן אחר".
יצירתו של מוטי פיש
במגמה ניתנים לתלמידים כלים מקצועיים להבנה ויצירה באמנות פלאסטית. הם יוצרים על פי כלים אמנותיים באמצעות חומרים מגוונים וסדנא מושקעת. דהן מכוון את תלמידיו לפגוש ערכים אוניברסאליים דרך הלימוד. "אי אפשר להגיד שזאת 'אמנות יהודית'. זה שטחי ופשטני. זאת לא תחנה סופית, זאת אמנות שיש לה עוד הרבה להיכן להתקדם. יכול להיות שהמעגל ייסגר ייפגשו התלמידים הללו את אותם אמנים בוגרים ארצישראליים שהרגישו מחוייבות לא להתרחק מביטוי עצמי".
מחפשים לגיטימציה
מפגש אנשי הרוח שתואר לעיל, אותה 'תחנה ראשונה', כבר הוליד צאצאים ופרש זרועות, ואת תוצאותיו ניתן לראות כיום בשטח בדמות בתי מדרש כמו אלול, בינה, עלמא, קולות ואחרים. אותו מפגש היה תוצר של אנשים שהתערו בפעילות התרבותית, ויחד עם המימד האוניברסאלי שהנחה אותם ביצירתם, הם חיפשו משהו אחר. הקבוצה התגבשה מתוך תחושה של יראה עמוקה וניסיון להשיג את החופש הרצוי ליצירה אישית, דרך לימוד סוגיות.
לפני שני עשורים התחילה לצוף על פני הקרקע רגישות ותחושת חסרון, ויחד עם ההתפתחות – היה זיק פנימי שתבע תשובה. בין התחנה ההיא, שש עשרה שנה אחורה, ועד התחנה הנוכחית בה תלמיד ישיבה עוסק בפיסול, ניתן למנות כמה תחנות ביניים המציינות אבני דרך בהתפתחות השיח האמנותי בארץ.
אחת מהמשמעותיות שבהן היה מהלך של חיפוש לגיטימציה מצד יוצרים דתיים. לפני עשר שנים התקיים מפגש מחנכים מכונן בבית הרב קוק. דהן לא הוזמן לכנס אך הלך מתוך סקרנות והתיישב בסוף האולם הקטן. הדיון היה כבד ומתוח, אנשים ניסו לחפש תשובות לשאלת הצבת הגבולות ליוצר דתי. היה שם פחד מפריצת דרך יחד עם חוש אחראי שעורר את השאלה. "אני זוכר את עצמי מאזין וחש כמה שהדיון הזה קריטי" נזכר דהן. "ואז פשוט קמתי ואמרתי – רבותיי, זה לא ילך בלי חופש. אם לא תכירו באמנים וברצון שלהם ליצור ממקום חופשי, לא יהיה ביטוי עוצמתי שיוכל בבוא היום להשפיע על חברה, על תרבות ועל זהות ישראלית".
יצירה ממקום של חופש הינה סבוכה כשמדובר ביוצרים שלימוד הגבולות והאפשרויות שלהם עוד טרי. פעם ניגש לדהן תלמיד וביקש ממנו לצייר עירום – בקשה לגיטימית של ציור גוף אדם מיוצר שעוסק באמנות. אך דהן, שמכיר את הנפשות איתן הוא בא במגע ואת המסגרת בה הוא מצוי, סרב והסביר לתלמיד שכרגע זאת לא אפשרות, גם מצד המסגרת החינוכית וגם כחינוך ביקורתי כלפי התפיסה היוונית שקידשה את מודל האדם המושלם וכיוונה ליצור דרכו אמנות.
יצירתו של עדין היומן
כמורה שפוגש תלמידים שנחשפים לקונפליקט הזה לראשונה, דהן מוצא את עצמו מרותק לתהליכים פנים-דתיים בהם הוא רואה עצמו כצופה בהם מן הצד. "כשאני מזהה קונפליקט ערכי דרך תהליך יצירה זה מרתק בעיני. אני הרבה יותר אופטימי כשאני פוגש אמן עם חינוך ערכי-דתי. אני נהנה לראות את ההתמודדות ואת ההתפתחות של אמנים צעירים. כשיהיה לנו אמון גם בתורה וגם באדם יהיה לנו אמן בעתיד שיוכל להתבטא באופן חופשי; אבל אם נעצור אותו בתחילת הדרך נחסום אותו. אנחנו צריכים לסמוך על עצמנו ועל האדם שאנו מחנכים. לפני עשור אנשי מרכז הרב היו עוצרים אותנו והיום הם מעודדים את התופעה".
היכן נמצא את עצמנו בתחנה הבאה? התמיכה ישנה, הלגיטימציה קיימת, אבל הפער בין עידוד ליצירה ובין ההכרה בכוחה של היצירה משווע. המיעוט הזניח של תיאורטיקנים וחוקרי אמנות דתיים אינו מאפשר יצירת שיח רב השפעה בזירה המקומית. אמנים דתיים, ולא רק יוצרים בתחילת דרכם, קובלים רבות על ההדרה האמנותית אותה הם חווים – אך חלק בלתי מבוטל מהמצב הנוכחי הוא תולדה של חברה שלא השכילה להכיר בעוצמת ההשפעה והכוח של אמנות וממילא לא תמכה ביוצרים שצמחו בקרבה או עודדה אותם לקחת חלק במחקר, באוצרות, בביקורת ובעיצוב התרבות היהודית- אמנותית בארץ. המקרה של המבקרת המנוחה ציפורה לוריא ז"ל מדגים זאת בצורה בהירה: אשה אחת, בעלת כישורים יוצאי דופן, העלתה על המפה מגזר שלם, ונתקבלה בהערכה. אם היו עשרות כמוה, התמונה של ההגמוניה האמנותית היתה בוודאי שונה.
שאלת העתיד
אם נשוב לעדשת המיקרו של מגמת האמנות באהבת חיים, נשאל מה הלאה. מה הלאה עם כלל הישיבות, ולא רק. מה עתיד לקרות ביום שאחרי התיכון, אחרי הצבא, בצומת בה תלמידים יבחרו את עתידם. האם יצירה בכלל תהיה אופציה? חממות הטיפוח למצויינוּת, המדעיות לרוב, רחוקות מלספק מענה לתיכוניסטים מוכשרים באמנויות. רובם ימצאו את סיפוקם במגמה אמנותית, אם בכלל יש כזו, ובעתיד מקסימום במסגרות חובבניות. אי אפשר לתלות בהם את האשם – החשיבה שלהם על יצירה כאפשרות מעולם לא נטענה בשיחות על חשיבות, משמעות וערכיות כמו אלה שזכו בשיעורי קודש. אם החשיפה והתזונה האמנותית נבלמות בשלב כל כך מוקדם, אנחנו מחמיצים דור יוצר שאינו מודע להשפעה העצומה ולכח ה'פנים אל פנים' האמנותי.
עד שנגיע לתחנה הבאה, שאלת העתיד רחוקה מלהדהד תשובה ברורה. "אני מאד אעודד תלמידים שלי להמשיך ליצירה" אומר הרב ווסרלאוף. "אני מאמין בהם וביכולת שלהם ליצור מתוך הכוונה תורנית. אם מישהו מהם יבחר להיות אמן זאת תהיה עבורי שמחה גדולה".
פורסם במוסף שבת של מקור ראשון, אוקטובר 2010
שרה בק לעולם לא תשכח את הפיגוע בקפה הלל. בפיגוע נהרגו ד"ר אפלבאום וביתו, ערב נישואיה של הבת, וככתבת ערוץ 2, בק סיקרה את השבעה. זה לא היה האירוע הקשה הראשון שהיא סיקרה, אך האירוע הזה מתואר על ידה כחוויה החזקה ביותר שנחרטה בזכרונה. "להיכנס לבית של אבלים זה קשה, וככתבת זה גם לא קל.." אומרת בק. "הרבה פעמים אני צריכה להתגבר על הכאב כדי לעשת כתבה. אם משפחה לא רוצה סיקור אז לא נכנסים אליה, אבל לפעמים דווקא המשפחה רוצה סיקור, כדי לתת הד לסיפור האישי שלהם, וכדי להרחיב את מעגל הזוכרים".
חשבה בכלל לעשות קולנוע
בק (33), תושבת כפר עציון וכתבת לענייני חינוך בחדשות ערוץ 2, חשבה בכלל לעשות קולנוע. לאחר מסלול האולפנא, השירות הלאומי ונישואיה, הלכה ללמוד קולנוע ובימוי בבי"ס 'מעלה'.
כסרט גמר ביימה בק את "תפילה זכה", סרט עלילתי עטור פרסים. לאחר לימודיה יצאו היא ומשפחתה לשליחות בת שנתיים בונצואלה, ועם האוריינטציה לעשיה דוקומנטרית, שלחה לערוץ 2 כתבות הקשורות לקהילה היהודית. כששבה לארץ בתום השליחות, נכנסה לתפקידה הראשון בערוץ 2, ככתבת בתוכנית 'אולפן שישי'. העבודה ב'אולפן שישי' היתה לשמחתה בעל אופי תיעודי, אך בשלב מסויים בק חשה שלא בנח לכתוב עבור תוכנית המשודרת בשבת. לאחר שהחליטה לעזוב, התקבלה בק לחטיבת החדשות, ומונתה לכתבת לענייני חינוך וקליטה.
"זה תפקיד שהתחברתי אליו מיד" מספרת בק, "היה לי מאד חשוב להעצים את הנושא, שמטבע אופיין של החדשות הוא נדחק הצידה, ומקבל מקום רק באמצע המהדורה ולא בראשיתה. אני חושבת שהצלחתי לתת לתחום הזה משקל. היתה לי היכרות מוקדמת עם השדה החינוכי בשטח, אבל דרך העבודה ככתב, אתה נחשף לכמה פוליטיקה ומניעים אישיים יש בכל הדרגים. כשקרובים למרכז העצבים של הגורמים המשפיעים התפקיד הוא סוג של התפכחות, ורואים הרבה החלטות שמתקבלות בגלל דינמיקות בינאישיות ופחות בגלל החלטות מושכלות וערכים".
לפוצץ את ההסכם בטלויזיה
ככתבת, אחריותה של בק כוללת הבאת סיפורים והובלת הסיקור, ההפקה והעריכה. כבעלת תפקיד בערוץ הפופולארי במדינה, אין לה קשיים מיוחדים באיתור חומרים – מי שרוצה לתת במה לסיפור שלו, פונה קודם כל לערוץ 2, כדי לזכות בחשיפה מקסימלית. את החומר שמגיע היא מסננת, ומעבירה את מה שרלוונטי לאישור מערכת החדשות. את הכתבות והתחקירים היא מקיימת בשגרה בכלל, אך אינטנסיביות יתרה מתקיימת בתקופות סוערות כמו בתחילת שנה זו, עם שביתת ארגון המורים, שביתת הסטודנטים ושביתת סגל המרצים באוניברסיטאות.
- "יש בנו משהו אקזוטי ותמים". שרה ב"ק
"השנה האחרונה היתה משמעותית מאד" אומרת בק, "השביתות היו ארוכות מאד, חלקן הארוכות ביותר בהסטוריה של המדינה, וכאן אכן התקשורת הופכת להיות שחקן רציני. צריך להחליט על מה שמים דגש, היכן לערוך שידורים חיים, מתי ואיך – זה משפיע בפועל על התנהלות השביתה. דוגמא לכך היתה הסקירה שעשינו לפגישת מו"מ שעמדה לסיים את שביתת המורים, כשרן ארז כבר עמד לחתום על העיסקה. אותה עיסקה היתה קטסטרופה בעיני המורים. ארז רואיין בתחילת המהדורה וטען שהוא חותם על הישג, אך אנחנו בתגובה הבאנו קולות מהשטח של מורים, שדרשו לפוצץ את ההסכם, וכך קרה. הוא משך את ידו מן ההסכם כמה דקות אחר כך". הסיקור החי עלול להיות נפיץ, כי הוא מתקיים בזמן אמת, בהווה של הרגע, והפיכת הארוע לאייטם חדשותי מסוגלת להשפיע על התנהלות העניינים עד כדי שינוי של 180 מעלות. ההחלטה 'להתלבש' על אולמרט באינטנסיביות בזמן השביתות גם היא פעלה את פעולתה בסופו של דבר, כששמו הוזכר כמעט בכל יום בהקשר השביתה. לצד סיקור נושאים חינוכיים, היא מכינה כתבות גם בתחומים אחרים, דוגמת הסיקור שהעניקה למפוני גוש קטיף, לאחר העקירה.
בזמן הפינוי מגוש קטיף היתה בק בחופשת לידה, אך מיד לאחריה פנתה לטפל בסיקור מצבם של המפונים בעין צורים, שזכו לליווי תומך מצידה. הם ידעו שיש להם כתובת, וכשרצו לבקש התייחסות ציבורית טילפנו אליה.
דתיים על המסך
הסמן הדתי של בק בולט בשונותו על פני המרקע, שם מספר הדתיים בפריים טיים מצומצם למדי, אך בק מתארת מציאות שונה מאחורי הקלעים. "מי שנתקלים בו במסך הוא בדרך כלל גבר תל אביבי חילוני. מאחורי הקלעים יש הרבה מאד אנשים שהם לא 'תל אביבים', כמו עורכי וידיאו, תחקירנים וכו', ואפשר למצוא שם לא מעט כיפות". כשבק יצאה לחופשת לידה החליף אותה ברהנו טגניה, בחור אתיופי שסיקר במקומה את תחום החינוך.
"בשונה ממה שחושבים, ערוץ 2 די פתוח לשמוע ופתוח לשונה. יש פתיחות, אבל עדיין – את החדשות צריך למכור. צריך רייטינג בשביל פרסומות, וצריך פרסומות שיממנו את החדשות. כמה שזה נשמע רע, חדשות מחפשות רייטינג. כמובן שלחדשות ולעיתונות יש מחוייבות כלפי ביקורת ציבורית, אך האם בפועל העורכים מרגישים נאמנים ומחוייבים לכך? לפעמים כן ולפעמים לא. צריך לשמור על מינון נכון בין מסחריות לעיתונאות, ושאלת המינון לעיתים בסדר ולעיתים בעייתית".
לא מתנתקים
כמי שהיתה מעורה בסוגיית ההתנתקות ובסיקור מצב המפונים מקרוב, בק חשה צורך להתייחס לתגובה בציבור הדתי שבאה בעקבות הארוע הקשה. "לצערי אני חשה שיש צדק בתחושה של האי- אמון שבא אחרי ההתנתקות, בבית המשפט, התקשורת.. כולם בגדו ואיבדו את האמון שניתן להם, ולכן אין טעם לשתף פעולה. אולי יותר פשוט לומר 'נחיה את חיינו, נצמצם עצמנו לחיים יותר חינוכיים ותורניים' מבחינתי זאת טעות, כי זה מה שיביא לקרע גדול יותר. לא חוכמה לא לשתף פעולה ולהיות מאוכזב כשלא מתעניינים בך. נכון שאדם מאוכזב מתנהג כך, אך צריך למצוא דרכים איך ליצור חיבורים ולא ריחוק".
בק מספרת על פעילות שיזמו בכפר עציון, בה אימצו אנשי הקיבוץ את שכונת תלפיות. פעם בחודש אנשי הקיבוץ מגיעים לעשות שיפוצים, חברותות, לימוד לנשים, חלוקת מזון. בק מתארת את הפעילות כנסיון לא להישאר בתוך הקופסה, וכדי שאנשים לא יפעלו וילמדו רק עם מי שאיתם וכמוהם. בקיבוץ גם מאמצים גם ילדי 'אילן' ואת פרוייקט 'נתיב'. "מי שבוחר להתרחק, ולהקים משהו נפרד או אלטרנטיבי, הוא בעצם הופך להיות נפרד. המשמעות של זה היא להתנתק מהמדינה".
מה לגבי המינון הדתי בעולם התקשורת ? בק בטוחה שכל מי שטוב – יגיע לטופ. " אם אתה טוב, אתה תצליח. בנתיים לא ראיתי שדוחים מישהו בגלל שהוא עם כיפה, ההפך. אנחנו מעניינים, יותר עדינים ויותר תמימים. יש בנו משהו אקזוטי וזה יתרון.." בק מספרת על שיחה שהיתה לה עם מישהו על הסדרה סרוגים. "הוא אמר לי – זה מה שהיינו רוצים להיות.. אתם עדינים ותמימים, זה משהו שחסר לנו".
בתוך כל האינטנסיביות שהתפקיד דורש, אי אפשר שלא להעריך את השילוב הלעיתים-כמעט-בלתי-אפשרי של קריירה ומשפחה. בק, אם לחמישה, מודה שזה תובעני מאד ולא קל. "אני מקווה להצליח", אומרת מי שכבר מובילה בהצלחה תחום שאינו ממש …. " זה לא פשוט, אבל מה שמניע אותי זאת העובדה שיש לי אפשרות לחולל שינויים, להזיז דברים, לתקן עוולות ולהעלות לסדר היום הציבורי את מה שלא תמיד מקבל התייחסות ראויה. אחרת לא הייתי שם"
מעבר להשפעה אליה בק חותרת, היא איננה זונחת חלומות בתחום הקולנוע. "הייתי רוצה להשפיע גם דרך אמנות. כל כתבה היא עשיה מיני דוקומנטרית, ולפעמים יש כתבות שהן ארוכות ומעמיקות יותר (ראו ערך הכתבות שעשתה בק בנושא הניאו-נאציזם בגרמניה) שהן קצת כמו עשיה דוקומנטרית בקולנוע. אני גם לא פוסלת פעילות פוליטית".
אז את רואה את עצמך שליחה?
"אני מקווה שאני מוסיפה טוב ומבערת רע. לפעמים המצב נראה כל כך מייאש, ומבפנים רואים כמה ג'יפה יש.. אבל אני מקווה שאני משפיעה לטוב. שליחה זאת מילה גדולה. הייתי מעדיפה להיות בעלת השפעה".
פורסם במקומון גושפנקה, אוגוסט 2008
ראיון שנערך עם חוה דיבון במהלך העונה הראשונה
חוה דיבון, ה"אמא" של 'סרוגים', מודעת היטב לבאזז סביב הסדרה המדוברת שכתבה. יחד עם זאת היא לא חשה הקלה, הישגיות או גאווה, לאחר צאת הסדרה לאויר העולם. לאחר שידור יותר ממחצית פרקי הסדרה, אחרי שכל עיתון ואתר דאג לסקר ולבקר את הסדרה, נפגשנו בביתה של דיבון לשיחה בארבע עיניים.
נוכח אנחה קטנה שמתלווה לחיוכה, אני שואלת אם יש סיבה לדאגה. "אני דואגת, כן" היא מודה. "הסדרה התחילה בתכנים קלילים, שרק הולכים ונהיים כבדים עם הזמן. יש המון תגובות כל הזמן, מכל הסוגים. מן התגובות נוסח ה'כביסה המלוכלכת' אני מתעלמת. זה חסר משמעות בעיני, וזה אפילו מעליב לקרוא לזה מלוכלך. אבל, אם יש כביסה ואם היא מלוכלכת צריך לתת לה לצאת. מתייחסים למצב הזה של הרווקות והרווקים המבוגרים בתור דבר מביש, ולא ייתכן שייתייחסו לרווקים שלנו בתור דבר פסול. אם יש משהו שאני חוששת ממנו, זה אם אני פוגעת במישהו.."
יש הרבה שטוענים שהם נפגעים מהסדרה. הם לא רוצים שייצגו אותם כך.
"זאת תגובת המיעוט. הציבור הדתי לאומי תופס את עצמו בתור מיעוט, ומיעוט תופס את עצמו כחלש, לכן הוא תמיד חייב לייצג את עצמו טוב." היא מביאה לדוגמא פרק מתוך הסדרה "עבודה ערבית" בה מתואר מוסכניק ערבי פוגע ברכב בו הוא מטפל, סצנה שעוררה את זעמם של הצופים הערבים שכעסו שכך מייצגים את הציבור הערבי.
"האמת היא שאנחנו כלל לא מיעוט ולא חלשים אבל יש נושאים שאינם מדוברים, הם עמוק באפלה, וצריך להוציא אותם. אם נסתכל על המקורות שלנו, להבדיל, נראה שמדברים שם על הכל: יש רבנים, תנאים, נשים צדקניות, אבות ואימהות שמעדו. בכל הסוגיות הללו, של מוסר משפחתי וחברתי, מטפלים דרך סיפורת. הסיפור הוא דרך קלה לעיכול, וזה מאפשר לי לראות גם את עצמי בתוך הסיטואציה. ההבדל הוא שאנחנו משתמשים באמצעים ויזואלים, רואים את הסיפור ולא רק שומעים אותו, וזה יותר מפחיד. גם לי חסרה פעימה כשראיתי את הדברים מצולמים וזה גם נראה לי שונה על המסך. מי שלא מורגל במדיום צריך לעכל אותו. זה לא בא סתם לעולם, ואני מקוה שאנחנו משתמשים בזה נכון, שזה ישמש לגאולה".
מסרט לסדרה
דיבון (41) למדה ב'מעלה' ושם הכירה את לייזי שפירא, במאי הסדרה ושותפהּ לכתיבת התסריט. לאחר לימודיה עסקה בכתיבת 'פיצ'יפקעס', וההצלחה של הסדרה אינה מובנת מאליה. לפניהם ניסו רבים לכתוב הצעות לסרטים או לסדרות, ולא הצליחו.
חוה דיבון (צילום: מרים צחי)
הסדרה באה בעקבות תחרות מטעם 'גשר' להגשת הצעות, ודיבון עם שפירא הגישו תסריט לעלילה רומנטית המתרחשת בחברון. ההצעה לא התקבלה, אך כך יצא שהכירו את יונתן ארוך, מי שהפך להיות המפיק של 'סרוגים'. ארוך התלהב מזוג הכותבים ודחף אותם ללכת על הכיוון של הרווקיה הדתית. הזוג הגיש הצעה לסרט, מה שלא יצא לפועל אך התגלגל והפך להיות בסופו של דבר סדרה מוצלחת.
"הדבר ש'הדליק' את המפיק בנושא היה שהדמויות שלנו, אנשים בני 30, עוברים מה שילד חילוני עובר בגיל 14" אומרת דיבון "כשאדם בגיל כזה מגיע למצבים כמו שמתואר בסיפור שלנו, זה מעמיק את הדילמה. מה גם, ובעולם שלנו יש משמעות לחטא ולמצוה: כשאתה לא מתחתן, ואתה לא שותף בקהילה וזאת בעיה: אין לך ילדים לרקוד איתם בשמחת תורה, אתה לא שליח ציבור, את לא מביאה ילדים לעולם.. רובד המצווה והחטא מתלווים לקשיים שקיימים ממילא, והאנשים הללו מתהלכים בהרגשה שלא רק שאולי יש משהו לא בסדר, אלא שהם גם חוטאים ולא מקיימים מצוות. תמיד יהיו את המצקצקים שיאשימו בבררנות וכו', אבל הם סוחבים כזה מטען וזו תופעה אדירת מימדים שלא ניתן להתעלם ממנה".
תוכלי לתאר את תהליך הכתיבה?
"היה ברור לנו מראש מי הדמויות בסדרה" מספרת דיבון, "כולם מכירים את הבחורה שהיא ה'אמא' של כולם כמו יפעת, או בחורים כמו נתי, שמציעים להם בלי סוף, אבל הם אף פעם לא ממש מוכנים להתחייב. לייזי ואני ישבנו לגבש מי הדמויות: מה הן עושות, איך קוראים לכל אחד, גיבשנו קו כללי וידענו מה קורה לכל דמות. ואז פתאום בשלב הזה yes אמרו לנו שהם הולכים על זה, והמפיק נכנס ללחץ והלך לגייס כותבים נוספים. עבדנו עם כמה כותבים מצויינים, חלקם בוגרי מעלה וחלקם חילונים".
דיבון מספרת שבפגישה עם חברת yes- חברה שרוב הצוות הניהולי שלו מורכב מנשים – נכונו הפתעות לשני הצדדים. "התחלנו לתאר להם מה קורה בסדרה, איפה הקונפליקטים ומה הבעיות, וממש על כל דבר התגובה שלהם היתה 'גם אצלנו זה ככה'. הם ממש הופתעו לגלות שלדתיים יש את אותם התמודדויות, ואנחנו הופתענו שזה ככה גם אצלם, למשל הלחץ הזה להתחתן".
בראשית תהליך הכתיבה היה ברור לזוג הכותבים שהדמויות יהיו "טהורות", מנוטרלות מחטאים ושאר מרעין בישין. מי שפקח להם את העיניים ודרש מהם להתבונן למציאות עמוק בפנים, היה דווקא המפיק שכיוון אותם לא לזייף ולתאר את המציאות כמות שהיא. "באיזשהו שלב הבנו שאי אפשר להעביר את הדמויות הללו תהליך ללא תהליך" אומרת דיבון, "אי אפשר היה לחטוא בכתיבה למציאות הקיימת ולהתמודדות שלהם. זה לא הוגן להתעלם מזה. גם כסיפור, הדמויות מונעות כל הזמן ע"י קונפליקטים, ולדמויות שלנו יש בהחלט קונפליקטים.."
לא למציצנות
הרבה ביקורות קשות הוטחו בסידרה בגין סצנות בהם יש מגע גופני ונישוק. דיבון אומרת בהחלטיות שיש לה לא רק קווים אדומים, אלא גם כחולים ושחורים. "בטח שיש לי גבולות, ולכן יכול להיות שיהיו דברים שיקרו לדמויות אבל לא ייראו על המסך. הדברים הכי חזקים הם דווקא אלה שלא רואים אותם, ונותרים לדמיונו של הצופה. אני כן אציג את הבעייתיות אבל לא אתן יד למציצנות. אני מודעת לבעייתיות, וחשוב לי לציין שזה שנתנו לשחקנים חילוניים לשחק – זה לא אומר שפתרנו את הבעיה. היא עדיין קיימת ואנחנו מתלבטים עליה כל הזמן. לפעמים אני לא ישנה בלילות".
היא מודעת לכך שיש אלטרנטיבות. "אפשר להחליט ש'אני בזה לא נוגע' ולעסוק בנושאים אחרים, אבל זאת התחמקות. אפשר בהחלט לעסוק רק בנושאים של אימהות ובנות, טבע ונוף.. אבל אם אני רוצה לעסוק במה שמעניין אותי, בדבר האמיתי, יש דילמות. זאת היתה הבחירה שלי ולא כולם מרגישים הזדהות או נח עם הנושא. הבן הגדול שלי ראה את הסדרה ואמר על דברים מסויימים 'אמא, זה לא צריך להיות ככה, אני לא מסכים איתך'. היה מי שהציע שניתן לזוג נשוי לשחק, ואני אומרת, ממש לא! כאן זה הרבה פחות צנוע! לחשוף אינטימיות של זוג נשוי על מסך?"
זרעים מושרים באקונומיקה
המתרס השמרני 'קטל' את יוצרי הסדרה על כך שהם אמנם הלכו לשאול רבנים שאלות, אך לא בהכרח קיבלו את דבריהם. "מהבחינה ההלכתית, כולם מיד חושבים על צניעות" מחייכת דיבון, "אבל אף אחד לא יודע על כמויות השאלות שנשאלו ביחס לדברים שלא נותנים עליהם את הדעת, למשל – עכשיו שנת שמיטה ובאחד הפרקים יפעת שותלת שתיל. הלכנו לשאול אם מותר לשתול ומיד לעקור לאחר הצילום ונענינו בשלילה. שאלנו אם מותר יהיה להשרות את הזרעים באקונומיקה כדי שהם לא יצמחו, וגם פה היה אסור מצד מראית עין.. או כשרצינו סצנות מקוריות משבת, שאלנו אם מותר להעסיק צלמת ערביה לאחר כניסת שבת.. בפועל, צילמנו ממש עד לרגע כניסת השבת כי אי אפשר היה לשחזר סצנות אותנטיות של שיירות רווקים ורווקות הולכים לבית כנסת.."
לדיבון יש תפיסה ברורה ביחס ליצירה שלה: המטרה שלה הוא לספר סיפור. "אני לא באה עם מסר של חינוך: יראת שמים, ציפיה למשיח וכו'.. הדברים הללו טובים וחשובים אך זהו סרט תדמית, וזאת לא המטרה שלי. בתוך הסיפור עצמו יש לי מסר והוא לכתוב מתוך אהבה. אתה חייב לאהוב את הדמות שלך. כשאתה אוהב אדם, אתה מקבל אותו יחד עם הפגמים שלו. אם תבוא ממגמה של רוע ועליבות, תמצא אותה. בנוסף, זה נושא הלגיטימציה שהסיפור מעניק. עד לפני כמה שנים הדתי היה סטריאוטיפ עלוב, לא היתה לו לגיטימציה להיראות על המסך כמו שהוא. באותו אופן גם לביצה לא היתה לגיטימציה להתקיים, והנה עכשיו זה משמח שהצלחנו לצקת חיים לדמויות שונות, ולתת להם לגיטימציה 'להיות', עד כמה שזה נשמע מוזר".
אז מה המטרה העליונה?
"הכי חשוב זה לא לזייף ולהיות כנים. צופה יכול להרגיש שיש משהו לא אמיתי בסיפור, ושלא כנים איתו. יש חיישנים שיודעים לשדר את זה, גם אם אנחנו לא יודעים לזהות איפה הזיוף".
כאם לחמישה, דיבון מתורגלת היטב בחווית הלידה. אז איך ההרגשה 'ללדת' סדרה, אני שואלת. דיבון מחייכת ומאמצת את ליבה את ה'דבר האמיתי' שלה, תינוקת בת שלושה חודשים.
"מידי פעם אני מאבדת פעימה כשאני רואה שזה מניע משהו, שזה יוצר שיח, כשאני רואה שמישהו הגיב למישהו שכתב על משהו שמישהו כתב על סרוגים.. אין אצלנו סלבריטאיות, כך שאין משמעות לזה שמה שעשיתי הפך להיות מוכר לכולם. אני מוקפת באנשים שעובדים ומגיעים רחוק, אני יכולה רק לשמוח שאני מדביקה אותם. עכשיו שוב ההרגשה שאין זמן , כבר עובדים על דברים לקראת העונה השניה".
ראיון עם לייזי שפירא לקראת העונה השניה
"אנחנו לא תוכנית סיטקום, לכן אי אפשר לעסוק בדייטים כל העונה. את העונה השניה התחלנו במקום יותר כבד – מצד אחד אין התמימות והקסם הראשוני, ומצד שני, גם אנחנו וגם הצופים מכירים את הדמויות יותר טוב לאחר העונה הקודמת, ואפשר היה ללכת ולגעת במקומות עמוקים. אני חושב שבסך הכל בעונה הקרובה יש הרבה יותר דיוק, בגרות ובשלות"
בעוד כשבוע תעלה לאויר העונה השניה של סרוגים, והרחש הציבורי יתחיל לבעבע. העונה הראשונה עוררה דיונים סוערים ופולמוסים חינוכיים החל בעיתונות ובאתרי אינטרנט, ועד לדיונים בחדרי מורים וסמינריונים. העיסוק שעוררה סביבה הסדרה העידה על קיומה של נקודה רגישה בבטן של החברה הדתית, סוגיה לא מדוברת של חברה שרואה בנישואים ובחיי משפחה ערך עליון: הרווקים הדתיים שמקיימים חיי קהילה משלהם בלב ירושלים.
צפייה בכמה פרקים משרטטת את העונה החדשה עלינו לטובה עם אופי מעט איטי, יותר מעמיק, ובהחלט יותר מגוון ביחס לעונה הראשונה. לייזי שפירא, במאי ויוצר הסדרה, ומי שמכיר היטב מבפנים את עולמם של אנשי הביצה, מודע היטב לציפיות הגבוהות ביחס לעונה הבאה. בראיון ל'קולך' הוא מספר על העונה הצפויה לנו, ומגלה שבימים אלו נכתבת במרץ העונה השלישית.
- "בין חילול ה' לקידוש ה' עובר קו דק". לייזי שפירא
בעונה הראשונה התוודענו לעולמם של רווקי הביצה דרך המישור הרומנטי; התאהבויות, פרידות וגירושים. בעונה השניה יש נגיעות במעגלים רחבים יותר שמעסיקים לא רק רווקים. האם הרגשתם שמיציתם את האלמנט הרומנטי?
"לא ויתרנו על האלמנט הרומנטי. חשוב לנו לשמור עליו, כי בסך הכל זאת עדיין דרמה רומנטית, וזה מה שאנשים אוהבים בסדרה. אנחנו לא תוכנית סיטקום, לכן אי אפשר לעסוק בדייטים כל העונה. את העונה השניה התחלנו במקום יותר כבד – מצד אחד אין התמימות והקסם הראשוני, ומצד שני, גם אנחנו וגם הצופים מכירים את הדמויות יותר טוב לאחר העונה הקודמת, ואפשר היה ללכת ולגעת במקומות עמוקים. היום אנחנו כבר יודעים בדיוק מי הדמויות, השחקנים מבינים את העולם של הדמויות שלהם הרבה יותר טוב. אני חושב שבסך הכל בעונה הקרובה יש הרבה יותר דיוק, זה בוגר ובשל יותר".
אז מה נראה על המסך חוץ מרומנטיקה וזוגיות? שפירא לא ממהר להסגיר סודות. "נעסוק בשנה הראשונה של זוג נשוי, תקופה מורכבת שמעוררת הרבה קונפליקטים. יהיה עיסוק רב בכל מה שקשור בזהות, ולא רק דתית. נטפל בזהות עדתית, משהו שלא נגענו בו עד כה. בכלל, אם חושבים על החברה כ"עדה", אנחנו חברה מאד אשכנזית. גם תלמידי ישיבות ממוצא מזרחי משתכנזים, או יותר נכון לומר, שהמוסדות משכנזים אותם. ניגע גם בהומוסקסואליות, שזה משהו שמעסיק את החברה על סדר היום".
שפירא יודע שקיימות הרבה ביקורות על הסדרה, על העלילה, על היוצרים, ועל מי לא. לדבריו, טוענים כלפיהם שהם הולכים לקצוות ועוסקים בדמויות שוליים. "לעסוק ברווקים זה כבר מזמן לא קצוות", שפירא טוען, "זאת קבוצה עם חיים ועולם משלה, ואנחנו שואבים מתוכה את הסיפורים והדרמות שלהם".
העונה השניה נפתחת עם נישואיהם של אמיר ויפעת. יש עיסוק בכל מיני עניינים הלכתיים שמוכרים אולי לצופה דתי ממוצע, אך לא בהכרח לחילוני ממוצע. צימצמת את המכנה המשותף, אתה לא חושש להפסיד צופים חילונים?
"אני מקווה שלא. התלבטנו עד כמה להיות מסבירנים בעונה הזאת. עבדנו ללא קבוצת מיקוד שתבחן את החומרים שלנו, לכן לא באמת יכולנו לדעת איך זה יובן. למרות זאת יש לנו מפיקים ועורכים והם המדד שלנו. אם הם מבינים אני בטוח שכל אחד אחר גם יכול להבין. אני עדיין חושב שהקהל הדתי קולט דברים נוספים. לדוגמא, בעונה הראשונה היתה סצנה בה נתי קרא בשבת עיתון לאור השירותים. זאת התרחשות שחילוני יכול להבין, אבל דתי יגיד לעצמו, 'וואלה, גם אני עושה את זה'. אנחנו יודעים מראש שחלק יבינו יותר או פחות, ומבחינתנו מה שחשוב לנו זה שמחלות הילדות של סרוגים 1 נעלמו – אין מסבירנות יתר. העיתונאית גפי אמיר ראתה שני פרקים של העונה השניה והיללה את זה. היא זיהתה שאנחנו פחות מסבירנים".
חוה דיבון, שותפתו של שפירא ליצירת הסדרה, סיפרה בראיון בעונה הקודמת על השאלות ההלכתיות שליוו אותם, החל משבת וכלה בשמיטה. בעונה השניה לא היתה בעיה עם השמיטה, אך עדיין היו התלבטויות התלכתיות על כל צעד ושעל.
"העזנו יותר בעונה השניה" מגלה שפירא. "וזה קשה מאד. כל ההתעסקות בחדר המיטות של זוג זאת נגיעה בנושאים עדינים. אנחנו מתלבטים אבל עושים החלטות. לדוגמא, בנוגע לאמירת שם ה' בברכה, עשיתי החלטה ללכת על שם ה'. הצופה מקבל דבר שלם וזה חשוב לי. יש מי שמקפיד שלא לעשות זאת, ואני מאד מכבד את שולי רנד כשהוא בוחר לשיר אמוני במקום שם ה', אבל אותי זה זורק החוצה לרגע, ושובר את השלמות. כבר עכשיו יש דברים שהייתי מצלם אחרת, אלו התלבטויות שמלוות אותי כל רגע".
את הביקורות הגדולות ביותר ספגו היוצרים מצד מי שטען שהסדרה עושה חילול ה'. מבחינתם היוצרים מהווים שליחים של הציבור והחופש היצירתי יחד עם האמירה אישית לא היתה לגיטימית בעיניהם, כשמדובר ב"ציבור שלנו" על המסך. "התגובות זזות מצד לצד. ברמה הדתית זה נע מביקורות שאנחנו מחללים את שם ה' ועד לחיזוקים על כך שהסדרה עושה קידוש ה' גדול. בין החילול לקידוש עובר כנראה קו דק מאד. ברמה האישית, מתגובות שהגיעו אלינו הבנו שאנשים הצליחו להבין דרך הסדרה מה עובר עליהם והורים לרווקים קיבלו תמונה של מה קורה עם הילדים שלהם".
איך אתה מסכם את העבודה על העונה השניה?
"בשבילי זאת היתה חויה גדולה, זה פתח אותי לעולם. גדלתי בחממה מוגנת וסגורה וזה היה מפגש מאד חוויתי עם ההארד קור של תעשיית הטלויזיה. אני שמח על הסט המאד מיוחד שהיה לנו, משהו שאחרים העידו שלא היה משהו כמוהו בסדרות אחרות. בסוף כל שבוע של צילומים היינו מתאספים יחד כל אנשי הסט ומסיימים עם פרשת שבוע ודברי תורה".
הראיונות פורסמו באתר 'קולך'
עבודת הוידיאו היא חלק מעבודת גמר בלימודי אמנות שעסקה בנושא כיסוי הראש
כשנטלי פונטנה (39) היתה קטנה, היא לא דמיינה לעצמה שיום אחד תופקד על מטבח שמוציא כמה אלפי מנות ביום. היא גם לא חלמה להיות יהודיה ולגור בישראל, אך מאורעות חייה גלגלו אותה עד לתקוע שם היא מגדלת כיום את חמשת ילדיה ומנצחת על מסעדה חלבית שפתחה לפני כחצי שנה. היא אמנם כבר לא מוציאה 2000 מנות בערב אך מסתפקת בכמה וכמה שולחנות עגולים ובחלל הגבוה והיפה של 'מסעדת נטלי' שבחצרה גינה ירוקה ושמשית.
נטלי נולדה בעיירה קטנה בדרום צרפת, סמוך לטולוז. אביה היה מהנדס יין שגידל כרמים והחזיק בביתו יקב פרטי. אימה שימשה כאחות בבי"ס והיתה בשלנית מעולה. כשהיתה בת 11 אביה נהרג בתאונת דרכים. נטלי העסיקה את עצמה בפעילויות ספורטיביות ואמנותיות, וכשהגיע לאוניברסיטה פנתה ללמוד מתמטיקה. מהר מאד היא גילתה שזה לא בשבילה ופנתה ללמוד את מה שדיגדג לה בקצות האצבעות – בישול. בתום שנת לימודים אחת בבי"ס לבישול במרסיי ושנתיים נוספות בבורדו – נטלי קיבלה תעודת סיום וזכתה במקום הראשון בתערוכת הגמר. "התערוכה הזאת היתה מבחן הסיום שלנו – כל אחד קיבל זמן מוקצב וכמה מצרכים, והיינו צריכים להרכיב תפריט מכל החומרים שקיבלנו. אני כבר לא זוכרת מה הכנתי אז.."
נטלי מבהירה שהיא מנהלת מטבח ולא שפית. מה ההבדל, בעצם? "ניהול מטבח כולל כמובן בישול. חלק גדול מהלימודים עוסקים בבישול, אך ניהול המטבח כולל הכנת תקציב, ניהול עובדים, ניהול מסעדות. ניהלתי שירותי מזון שסיפקו החל מ-30 מנות ועד 2,000 מנות ביום. זה דורש מיומנויות נוספות מלבד הכנת המזון".
נטלי עבדה בלימוז' ומשם פנתה לעיר האורות שם ניהלה פוד קורט – מסעדת מזון מהיר במוזיאון הלובר שסיפק ארוחות לתנועה של 6,000 איש בכל יום. "עבדתי שם שנה וחצי, משבע בבוקר ועד חצות, שבעה ימים בשבוע. לא ישנתי ולא היו לי חיים, רק עבדתי עם אוכל מבוקר ועד לילה". אולי כפיצוי על עבודתה הקשה, הכירה שם נטלי את בעלה, יהודי רחוק מדתו, מי שמאוחר יותר גרם לה להתגייר. נטלי עברה לעבוד איתו ברשת סופרמרקטים במקביל לניהול רשת חנויות מאפים. לאחר שני תפקידים נוספים בניהול מסעדות, החליטה שהיא רוצה גם ללמד בישול ושוב נכנסה למערכת אינטנסיבית של לימודים בסופה זכתה במקומות ראשונים ופרסי הצטיינות.
נטלי פונטנה
"התחתנתי עם בעלי בנישואים אזרחיים. למרות יהדותו הוא בקושי היה מסורתי. כשהריתי פתאום התחלנו לחשוב על עתידו של הילד – מצד אחד משפחתו של בעלי היתה אלג'יראית ולא רצינו לתת לו חינוך שכזה ומצד שני אני לא הייתי יהודיה אז, והבן היה עתיד לגדול כגוי. החלטנו שנינו שחשוב שנגדל את הילד כיהודי, ולאט לאט התחלנו לעשות קידוש, לא תמיד על יין כשר, במקביל לכך שהמשכנו לעבוד בשבת". הדבר שחיבר את נטלי יותר מכל אל יהדותה היה מגרש המשחקים שלה – האוכל.
"הייתי לומדת על החגים לפי המאכלים שלהם – כאן היה צריך סופגניות וכאן היה צריך מצות. לבשל לחגים היה מן משחק, למדתי וחוויתי את החגים דרך המאכלים של כל זמן וזמן, והדת נחשפה אלי דרך האוכל". את כל תהליך הלימוד והגיור עברה יחד עם בעלה ללא קהילה וללא רב מלווה. כשבנם נולד הם ערכו לו ברית מילה עוד לפני שנטלי עצמה היתה יהודיה.
בשלב מסויים החליט הבעל לעזוב את העסקים. "הוא שאל אותי אם אני רוצה לעזוב לישראל או לקנדה, בגלל שהיתה לו אזרחות קנדית. לא חשבתי הרבה ואמרתי ישראל, למרות שמעולם לא ביקרתי בה ולא הכרתי אותה בכלל. קנדה היתה בחירה הרבה יותר קלה מבחינה כלכלית ומצד השפה, אבל אני באמת לא יודעת למה בחרתי שנעבור לישראל.. הלכנו לסוכנות היהודית במרסיי והבטיחו לנו שתוך שלושה חודשים נהיה בארץ". נטלי ובעלה הודיעו לכולם שהם עוזבים, ארזו את כל מטלטליהם אל תוך מטען גדול, וחיכו. אך המועד הלך ונדחה והם לא ידעו מה לומר לאנשים ששאלו אם הם החחרטו. "בסוף החלטנו לעבור למונטריאול עד שהעניינים יסתדרו והיינו שם במשך תשעה חודשים, עד שהאישורים הגיעו".
את צרפת הם עזבו ללא כסף לאחר שבעלה של נטלי הותיר את רשת הסופרמרקטים בידי משפחתו שנותרה בצרפת. נטלי נזכרת ברגע מרגש בו בנה עשה את צעדיו הראשונים בשדה התעופה.
לארץ הם הגיעו באוגוסט 2002, התחילו את דרכם בנוה דניאל ומשם עברו להתגורר בתקוע. "הרב דוד מאמו מנוה דניאל שהיה אז ראש בית הדין לגיור סייע לנו לאורך כל הדרך, הוא מצא עבורנו דירה וסידר לנו אולפן גיור. בסוף ההליך טבלתי עם ביתי הקטנה שרק נולדה וזה היה מאד מרגש. לתקוע התחברנו מיד, מצאנו כאן אנשים טובים וחמים".
נטלי החלה לעבוד בחברת קייטרינג בנוה דניאל, עד שלפני כחצי שנה, בחודש יולי האחרון, הגשימה את חלומה ופתחה מסעדה משלה. 'מסעדת נטלי' שוכנת היום בו שכנה בעבר מסעדת 'אלפא לשמן', בבית הבד של תקוע, במבנה רחב ידיים הפתוח אל נופה הקסום של תקוע. בחצר המסעדה ישנה גינה מוצלת והפסטורליה שסביב עושה רק טוב. ציורי שמן מעטרים את קירות המסעדה ובכל יום חמישי מתקיים ערב מוסיקלי.
את הציוד למסעדה ליקטה ממה שהיה לה בבית. מלבד מלצרות – היא עושה הכל במטבח, החל מבישול ועד שטיפת כלים. "אני נהנית וזאת המטרה שלי. המסעדה היא כמו ארגז חול בשבילי, כמו מקום לשחק בו. אני גם שוטפת כלים ומנקה לבד, זאת לא בושה".
כיום, לאחר שהמסעדה עומדת על רגליה, נטלי מסמנת לעצמה כבר את היעד הבא: הקמת בית ספר לבישול. אל דבריה היא משחילה ביקרות על החובבנות הישראלית בתחום המסעדנות. "אני לא יכולה לשאת אינסטלטורים שיום אחד מחליטים לפתוח מסעדה. אם אתה רוצה להיות רופא אתה לומד שבע שנים, אז אם אתה מחליט להיות שף תשקיע בהתאם. אולי לא שבע שנים אבל משהו מקצועי שאחריו תוכל להאכיל אנשים. זה תחום מקצועי לכל דבר – זאת עבודה מול אנשים, צריך לדעת לתחזק מטבח, תקציב, כלים – זה לא סתם לשחק עם מחבתות וסירים". יחד עם זאת היא מעידה שבשנים האחרונות חל שיפור עצום בכל מה שנוגע במסעדנות וגסטרונומיה ישראלית. |
"פתאום גילו איך עושים אוכל טוב ויין, ובכל פינה יש טעימות, פסטיבלי אוכל ויקבי בוטיק. אסור לזלזל בצורה שבה זה נעשה – אוכל חייב להיות עשוי נכון ואני רוצה ללמד אנשים את הבסיס ההכרחי. אחרי שיש בסיס הבישול הופך להיות כמו לגו – תשחק איך שאתה רוצה, אבל כדי לשחק אתה חייב לבנות בסיס טוב. מי שחושב שרטבים זה סתם ערבוב של כמה חומרים טועה – בהכנה יש תהליך, יש שלבים – אחר כך יש מקום לדמיון. תמיד אמרתי לתלמידים שלי – תלמדו את השורש ואז תעשו מה שאתם רוצים. כמו שאי אפשר לבנות תפריט בלי לדעת מה המרכיבים, אי אפשר לבשל גורמה בלי לעבוד נכון עם אוכל. בתחילת הדרך שלי בארץ הייתי בשדה בר, זה היה מן שירות לאומי שלי. עבדתי עם הנערים שם והדגמתי להם פירוק נכון של כבש. הם היו בהלם מוחלט – איך אשה של 50 ק"ג יכולה לפרק כבש שלם.. אני יודעת לפרק את כל הגוף, פירוק נכון זה כבוד לבשר. אני מכירה כל שריר וכשלא יודעים אנטומיה קל מאד להתעלל בבשר – לא לחתוך אותו נכון ולא להכין אותו כמו שצריך".
עד שחלום בית הספר יקרום עור וגידים, נטלי מלמדת קבוצת נערות בישול. כמי שספג גנים גסטרונומים, בנה הבכור שותף קבוע במפגשים הללו. נוסף לניהול המסעדה ולחוגים היא עורכת ערבי בישול בבתים פרטיים. "חשוב לי לעשות הכל מול העיניים של האנשים, שיראו שגורמה זה לא בשמים, זה רק עניין של עבודה נכונה. החל מקילוף גזר ועד לעריכת שולחן. אין כאן קסמים, כולם רואים". בחורף, כשהמסעדה עתידה להיות פעילה פחות, היא מתכננת לערוך סדנאות בישול גורמה במסעדה. כאמא היא תורמת טיפ בענייני מזון: "גם לילדים סרבני אוכל צריך לתת לטעום שוב ושוב. לא לוותר עד שהם יתרגלו".
מתכון לקרם ברולה של נטלי ("יש בקרם הזה שילוב של חם וקר, קריספי ורך, הכל ביחד. אין כמו קרם ברולה טוב")
5 חלמונים
100 גרם סוכר לבן
250 גרם שמנת מתוקה
250 גרם חלב
מקל וניל
מחממים את החלב והשמנת ושופכים אל תוכם את גרגרי מקל הוניל. בקערה נפרדת מערבבים את החלמונים והסוכר. כשתערובת החלב והשמנת רותחת, שופכים אל תוכה את תערובת החלמונים והסוכר. מערבבים היטב ומעבירים לתבניות קרמיקה קטנות. אופים את הקרם על חום של 120 מעלות למשך 50 דקות. כשמוציאים את את הקרם מהתנור הוא אמור להיות לבנבן. מקררים אותו ומפזרים מלמעלה סוכר חום וצורבים תחת הגריל. אוכלים כשהסוכר הופך לקרמל.
מסעדת נטלי מארחת אירועים ושמחות משפחתיות. ליצירת קשר -052-4605665, natalitekoa@gmail.com
פורסם במקומון גושפנקה, דצמבר 2010
ביום נפילתה של גוש עציון לידי הירדנים, זרקו חברי עין צורים אל בור בית השימוש כמה מהחפצים ששימשו את חברי הגרעין – פחיות עם שמות החברים בהם סימנו תורניות עבודה, כמה סטנים וכדורים ולאלה הצטרף גם המשדר, רגע לאחר ששידר את שידורו האחרון.
עשרים שנה שכב הציוד בתוך הבור עד שלאחר מלחמת ששת הימים נוימן קרא לכמה מחבריו מראש צורים ויחד הלכו לחפש אחר הבור. לאחר חצי יום בו לא מצאו דבר, גילו פחית אחת ועוד אחת, וגם את התחמושת המוסתרת.
את הממצאים שנשארו בבור, יחד עם פריטים רבים נוספים אפשר למצוא כיום במוזיאון קטן בעין צורים, היושב במקלט עילי בקיבוץ. יהודה נוימן (82) מתגורר בסמוך למוזיאון ואחראי על האוסף המגוון. 'המקלט של יהודה' אינו גדול, אך צופן בחובו פריטים מרהיבים אשר מאחורי כל אחד מהם מסתתר סיפור. בנוסף לאוסף המיוחד שהגיע ממלחמת העצמאות ומתקופת השבי של נוימן וחבריו, מוחזקים בחלל נפרד פריטים נוספים מתוך עולם ישן שהולך ונעלם – מגהץ פחמים, סבון של פעם, פרימוס קטן, קרש כביסה ועוד.
יהודה נוימן עם הדגל שחזר מהשבי
הרעיון להקים את המוזיאון עלה לאחר שאביו של יהודה, איש משכיל ויודע ספר, הלך לעולמו והותיר אחריו אוסף של יותר מ-5000 ספרים. יהודה חיפש מקום לאחסן את הכמות העצומה של הספרים וקיבל את המקלט. כשהוא מסדר את הספרים, החל חושב לעצמו שהחלל יכול לשמש גם כמקום תצוגה לאוסף תש"ח שלו. מאז, הספרים כבר עברו דירה לביתו של יהודה והפכו לאוסף של יותר מ-10,000 ספרים והחלל המוזיאוני הפך להיות מוקד משיכה לחובבי הסטוריה, ולא רק.
הצרות התחילו בכ"ט בנובמבר
שורשיו של יהודה נוימן נטועים עמוק בחלוציות הישראלית. הוא נולד במושבת כפר סבא לאב וסב שהיו ממקימי רעננה ונשא לאשה את זהבה סולומון, הנינה של יואל משה סלומון. את לימודיו הישיבתיים בשנת 45' העביר בישיבת לומז'ה בפתח תקוה שבראשה עמד הרב שך זצ"ל. לאחר שצבר יכולות בלימוד עצמאי, הצטרף לגרעין ה' של בני עקיבא והמתין, כמו רוב בני הנוער בימים הללו, לעלייה אל מקום התיישבות.
"בימים הללו כל בני הנוער בארץ היו קשורים לגרעינים ולהתיישבות", אומר נוימן. "זה היה סוד כח העמידה שלנו – ההצלחה בהקמת ערים ויישובים. השיא היה במוצאי יום כיפור תש"ז, כשהסוכנות היהודית הקימה 11 יישובים בלילה אחד".
בכ"ח בתשרי תש"ז, לאחר המתנה דרוכה, גרעין של חברי ביריה וטירת צבי, עלה על הקרקע באבו זֵיד דאז, ובזכות מעיין קטן שנבע במקום וסביבה טרשית למהדרין, המקום זכה לשם 'עין צורים' – שם יושב כיום קיבוץ ראש צורים.mבאותו לילה נערכה מסיבת עליה לקרקע בכפר עציון. קהל גדול הגיע להשתתף באירוע החגיגי של הגרעין הנרגש, ובבוקר נותרו במקום 37 בחורים ו-15 בחורות.
"מיהרנו להקים מבנה עם גג. התקנות קבעו היתרי קיום רק למבנים בעלי גג. את המים שלנו קיבלנו במיכלית שהגיעה מירושלים, כשגם המים מירושלים מובלים גם הם ממקורות הירקון באיזור ראש העין". נוימן מתאר מערכת יחסים טובים עם ערביי הסביבה. "עד אז חיינו טוב עם השכנים הערבים. הם היו מגיעים לבקר אותנו ואנחנו היינו הולכים לבקר אותם. היינו נוהגים לעלות על אוטובוס ערבי שיצא מירושלים לחברון ולרדת באמצע הדרך. הבעיות התחילו בכ"ט בנובמבר, כשהתחילו לדבר על שתי מדינות. אנשי הגרעין שלנו לא ידעו דבר על הההכרזה. לא היה לנו לא רדיו ולא חשמל, ורק כשהשומר מכפר עציון הגיע אלינו רכוב על הסוס קיבלנו את החדשות".
מיד אחרי ההכרזה התחילו 'מאורעות' – אז עוד אף אחד לא קרא לזה מלחמה. התקפה על אוטובוס נוסעים שעבר ליד פתח תקוה בדרכו מנתניה לירושלים גרמה לפצועים והרוגים. זו היתה התקרית הראשונה שהפכה למלחמת השחרור.
"גם אנחנו התחלנו להיות זהירים יותר", אומר נוימן. "הגברנו את השמירות והסיורים עד שבכ"ח בכסלו הותקפו מכוניות מירושלים לגוש עציון ונהרגו עשרה חברים מאנשי גוש עציון והנוטרים. המצב הלך והתדרדר, אי אפשר היה לנוע מירושלים לגוש עציון ולהיפך".
בתחילת חודש שבט, מפקד גוש עציון דני מס עבר לפקד על אחד הגדודים של הפלמ"ח ועוזי נרקיס החליף אותו. "מיד לאחר שנרקיס נכנס לתפקידו, הותקפנו על ידי כנופייה בפיקוד עבד אל-קאדר אל-חוסייני. זה היה הנסיון הראשון של ערבים לתקוף ולכבוש יישוב. עד אז הערבים ניסו להשתלט רק על מוקדי תנועה מרכזיים. התקפת הנגד שלנו הפתיעה את הלוחמים הערבים שלבסוף נסו על נפשם, לא לפני שאיבדנו שלושה חברים. עוזי נרקיס חשש מהתקפה נוספת וביקש להזמין תגבורת, אך האפשרות להשיג אספקה היתה במרחק 20 ק"מ בהליכה רגלית אל ירושלים. בימי שלום היינו עושים את הדרך בשעתיים-שלוש בלבד". החבורה שיצאה לדרך התפרסמה כמחלקת הל"ה הידועה, אך האובדן הקשה לא שבר את רוחם של אנשי גוש עציון.
"הגוש היה מנותק לחלוטין. המפלט האחרון שלנו היה בצורת פרימוסים, מטוסים קטנטנים שיכלנו לשאת רק טיס ועוד משקל של 50 ק"ג בלבד. טייסי הפרימוס פחדו להנמיך טוס ולכן הם זרקו את האספקה מגובה רב. לא תמיד האספקה צנחה אל תוך היישובים, אך כשזה כן היה קורה, אנשים שהיו בסביבה נצבעו בלבן בגלל הקמח, הנשק או התחמושת שהתפזר סביב".
בגוש הוחלט להכשיר שטח לנחיתה, והפייפרים שיכלו להכיל משקל מועט הביאו לעיתים עיתונים ודואר ולעיתים לוחם אחד בלבד שהצטרף לכוחות המגינים. תוך חודש הצטברו כ-20 לוחמים שזכו לכינוי 'הפלוגה המוטסת', כולם מהחי"ש הדתי בתל אביב בפיקודו של אליהו חן ציון. את שטח הנחיתה, אגב, ניתן לראות עד היום באיזור שבין כפר עציון לאלון שבות.
אם להיכנע, אז רק ללגיון
"יום לפני הכניעה קיבלנו שדר מהמפקדה בתל אביב בנושא מו"מ על כניעה. כעסנו על כך כי רובינו היינו ילדי הארץ שחונכנו לכך שלעולם לא נכנעים או נוטשים נקודת התיישבות. אמרו לנו – אין לכם ברירה, אם אתם לא רוצים שיקרה לכם מה שקרה בכפר עציון, שם נהרגו 127 לוחמים ולוחמות. החלטנו שאם ניכנע – ניכנע רק ללגיון ולא לאספסוף. קיבלנו הוראה לאסוף את הנשק, ובאופן אבסורדי הלגיון הוא זה שבא לשמור עלינו מפני האספסוף. קצין הלגיון אחמד בק, לא האמין שיש לנו כל כך מעט נשק. הוא אמר לנו: 'אם הצלחתם לעצור אותנו במשך יומיים רק עם הנשק הזה, אני צריך 50 כמוכם וכובש את תל אביב מיד'. לפני היציאה לשבי ביקשתי לקחת איתי את חמשת חומשי התורה עם פירוש הכתב והקבלה שקיבלתי מאבי כשיצאתי לגוש, אך כשהגעתי לצריף הערבים כבר היו עסוקים בלריב מי לוקח מה ולא יכולתי לקחת דבר".
נוימן נזכר ברגעים קשים שעברו עליו מהרגע שנפל בשבי. כחובש היה עליו תרמיל עזרה ראשונה וזו צדה את עיניו של קצין לגיון שפקד עליו ללכת ולטפל בלגיונרים פצועים. כשבוי לא היתה לו ברירה והוא טיפל בלגיונרים מתוך מחשבה שאולי לא יזכה לשוב ולראות עוד את חבריו.
למזלו הוא הוחזר לקבוצת השבויים. תקופת השבי, שארכה עשרה חודשים – מהם שלושה שבועות בחברון – סיפקה למוזיאון של נוימן כמה וכמה פריטים מעניינים. "קיבלנו בגדים ושקי שינה. את הבגדים שמרנו ליום היציאה שלנו מהשבי, ובמחנה הסתובבנו רק עם מכנסי התעמלות". הביגוד שקיבל נוימן, יחד עם כובעי גרב ופריטי לבוש נוספים ניתן למצוא בין המוצגים. "הלגיונרים נתנו לנו פחי ביסקוויטים שיוצרו עבור הצבא הבריטי במלחמת העולם השניה. על האריזה היה כתוב שתאריך התפוגה הוא בשנת 1943 ואנחנו קיבלנו את הביסקוויטים ב-1949. כמובן שהביסקוויטים היו מתולעים והצלב האדום העניק לנו אחרים במקומם. הביסקוויטים הישנים שימשו אותנו להבערת אש בימים קרים".
מאה שנות תרבותבמוזיאון מצוי גם דגל מצוייר שהיה במחנה השבויים. על צד אחד של הדגל כתוב 'צבא ההגנה לישראל' ומצידו השני 'מחנה השבויים אום ג'אמל'.
מוצג נוסף במקום הוא נרתיק תפילין. במחנה קיבל נוימן זוג תפילין במקום אלו שנותרו במשלט המוכתר ממנו נאלצו לסגת. על נרתיק התפילין כתוב 'השירות הדתי לחייל בצבא ההגנה לישראל' ונוימן התגאה בהם עד מאד. הוא מספר שכשארגן מפגש שבויי מחנה אום ג'מאל בירדן ב-1996 (מפגש בו השתתפו 350 איש!) התקשר אליו הרב שאר יישוב הכהן והציע לו להניח את תפיליו במחנה ולסגור כך מעגל.
סידור העבודה שסומן ע"י פחיות
עוד במוזיאון – מעיל של אחד משני ספרי התורה שהיו בעין צורים. "כשהערבים נכנסו לבית הכנסת שלנו, שהיה בחדר האוכל, אחד מהם נטל את ספר התורה הגדול שהיה שם. חברי שמחה כהן ז"ל משך ממנו בכח את ספר התורה ולקח אותו איתו אל המחנה. את ספר התורה הקטן לקחו איתן השבויות חזרה לארץ". חתיכת עפר קטנה שמוצגת גם היא נלקחה על ידי נוימן מאדמת עין צורים ביום בו הגיע לחפש אחר בור בית השימוש. החתיכה התמעטה עם הזמן אך כעת היא שמורה היטב בקופסת פלסטיק.
בנוסף, נוימן מחזיק במסמך קטן ומרגש: פיסת נייר עליה כתב אוריאל אופק את תפילת הגומל לאחר שניצל ממוות בשיירת העשרה. אחד המוצגים המרגשים ביותר הוא קופסא מהשבי שעליה חרוט צורתה של גוש עציון. במקום עוד תמונות, מסמכים ואביזרים צבאיים.
מי מגיע למוזיאון? ישראלים ותושבי חוץ מכל גווני הקשת הישראלית. "לפעמים מתקשרים אלי מדריכי טיולים ורוצים להגיע עם אוטובוס שלם אבל המוזיאון כל כך קטן שיכולים להיכנס אליו עד 20 איש" מחייך נוימן. "כמעט בכל שבת קבוצה פוקדת את המויזאון וגם באמצע שבוע ישנם מבקרים. מבקר משיקאגו שהיה כאן אמר 'אני לא מכיר עוד מקום שמתעד את 100 שנות התרבות האחרונות של הארץ על כל גווניה' ".
המוזיאון של יהודה פתוח בתיאום מראש – 08-8588253
פורסם במקומון גושפנקה, דצמבר 2010
ש', בת 52, הפסיקה לקבל ווסת לפני שנתיים. למרות זאת היא המשיכה לשמור על הלכות נידה וטבילה במקווה מדי חודש. בעלה אינו יודע שהיא כבר אינה מחזורית וגם הבלנית, שכנתה וחברתה מזה שנים, אינה יודעת ש-ש' טובלת ומברכת על הטבילה למרות שאינה חייבת במצווה. "אני ממשיכה לבקר במקוה כי זה משמר בעיני את הציפייה בזוגיות שלי" אומרת ש'. "זה משאיר אותי צעירה בעיני עצמי ובעיני בעלי. האמת היא שאני גם פוחדת מהזמן שבו אהיה מותרת כל הזמן, ומעדיפה לדחות את ההתמודדות הזו כל עוד אפשר".
"ש' אינה לבד" אומרת דפנה מאיר, אחות ומנחת נשים למודעות גופנית. "יש נשים רבות ששמחות מאוד להיפרד מתקופות ההרחקה ומהחששות שליוו אותן מהריון בלתי מתוכנן בגיל מבוגר, אך יש עוד נשים רבות כמו ש' שהיעלמות הווסת מחייהן לא בהכרח משמחת אותן, כמו שנהוג לחשוב. היעדר המחזוריות הקבועה של הגוף והזמינות התמידית ליחסי אישות מציבים בפני נשים רבות חששות והתלבטויות לגבי התמודדותן עם המצב החדש. מבחינה הלכתית, הרב מרדכי אליהו זצ"ל כותב בספרו דרכי טהרה דבר מעניין מאוד ביחס לנשים במצבן של ש'. הוא מתייחס לנשים שממשיכות לנהוג כמחזוריות לכל דבר גם כאשר נעקרה ווסתן, והולכות וטובלות במקווה. הוא אמר שאם אישה כזו חוששת שהבלנית תלעג לה, יכולה גם לברך על הטבילה (לעיני הבלנית), על אף שזו לכאורה 'טבילה לבטלה'. כמה גדול היה הרב מרדכי אליהו שהבין לליבן של נשים".
גם כשהיא מנדנדת ילדים בגן השעשועים או עורכת קניות, דפנה מאיר (33), תושבת עתניאל שבדרום הר חברון, רגילה לקבל שיחות טלפון עם שאלות על תרופות הורמונליות, אמצעי מניעה ודימומים. היא נתקלת בשאלות הללו לעיתים מזומנות, כמו גם בשאלות רבות של נשים ונערות בתחומים הנוגעים בגוף הנשי. כאחות וכמנחת נשים בתחומי פריון, מיניות, אמצעי מניעה ומודעות נשית גופנית, היא פוגשת נשים בגילאים שונים ומאוכלוסיות מגוונות. את השכלתה הרפואית היא רכשה בלימודי סיעוד בבן גוריון ומשם המשיכה ללימודי הנחיית מודעות לפוריות והתמחתה בהתאמת דיאפרגמות. כיום היא מנהלת מרפאה קהילתית ומרצה לנשים ונערות ברחבי הארץ, בנושאים אלו. בין תחומי התמחותה ניתן לציין את גיל המעבר, על מאפייניו, קשייו ואפשרויות ההתמודדות איתו. נפגשנו לשיחה כדי לשמוע על התקופה האמורפית שקרויה 'גיל המעבר'.
גיל לא רגיל
גיל המעבר כשמו כן הוא – הדרגתי ותהליכי. לא קמים יום אחד ומגלים שהנה, הגענו לגיל המעבר. בתקופה הזאת, שאורכה כשנתיים ויותר, יש צדדים גלויים וסמויים. הצד הגלוי, אך המתעתע, הוא הווסת. המעבר מחיים מחזוריים לחיים ללא ווסת מתרחש בממוצע בגילאים 49-51 ועם זאת, 1% מהנשים יגיעו אליו לפני גיל 40. כרבע מכלל הנשים בעולם המערבי חוצות את המעבר בסביבות גיל 40-45, והיתר יותר מאוחר. לרוב עד גיל 53, כבר אין ווסת לרוב הנשים. הצד הסמוי קשור יותר בנפש ובהשפעות הורמונליות (שיובאו בהמשך). המינוח גיל המעבר בא מהמילה הלועזית מנופאוזה – מנו הוא חודש ביוונית, ופאוזה – הפסקה. "נראה לי כי המונח העברי תואם יותר את מהותו" אומרת דפנה. "מדובר בתקופה תהליכית והדרגתית ולא בהפסקה מיידית של חיים פוריים".
האם ניתן לחזות מראש מתי תקופת המעבר תדפוק בדלת ותופיע בחיינו?
"בהחלט", דפנה מאשרת ונותנת לכך סימנים. "נשים שקרובותיהן מדרגה ראשונה בקרבת דם עברו את השלב הזה מוקדם, הן בעלות סיכוי דומה. כמוהן גם נשים שילדו מעט ילדים, או לא ילדו כלל, נשים שלא נטלו גלולות בחייהן הפוריים, נשים שעברו כימותרפיה ו/או הקרנות, ונשים שתזונתן לקויה או חסרה. כל אלו עשויות לעבור מוקדם לחיים ללא ווסת. לעומתן, נשים שילדו ילדים רבים, נשים שהיניקו תקופות ממושכות ללא ווסת (בין אם בעזרת גלולות ובין באופן טבעי), נשים עם תורשה של הפסקת ווסת מאוחרת, נשים שלקחו הורמונים למניעת הריון למשך שנים רבות, נשים בעלות בריאות טובה, שניזונות בתזונה מעשירה המיטיבה איתן – כל אלו ייפגשו בדרך כלל עם גיל המעבר בשלב מאוחר יותר. הכלל הוא מה שקיבלת בירושה, מה שעברת עד כה, ביחד עם כמות הביציות ש"השתמשת" במהלך חייך משפיעים על הזמן בו תגיעי למעבר"
כיצד אפשר לזהות את הופעת גיל המעבר?
"כאשר מחזור הווסת משתנה. הווסתות יכולות להגיע לעיתים תכופות מהרגיל או מרוחקות מהרגיל. אופן הדימום משתנה – יותר מהרגיל או פחות מהרגיל. הצבע של הדם יכול להשתנות מגווני אדום לחום, או נוטה לשחור, ולהתמעט. יתכן מצב של עד חצי שנה ללא ווסת, ופתאום היא שוב מגיעה להדרן. כמות ההפרשות הנרתיקיות יורדת. חלק מהנשים מרגישות יובש בנרתיק. נשים שאינן פעילות מינית עשויות לגלות שינויים ברקמת הנרתיק. אישה שנמנעת ממין בגלל סיבות שונות בסביבות גיל המעבר, עלולה לגלות שקשה לחזור לפעילות, אם כי לא בלתי אפשרי. יש נשים שחוות ירידה בחשק המיני, ולעומתן יש נשים שחוות עלייה חדה בחשק מיני, אם בגלל הסרת החשש מהריון בלתי רצוי, ואם בגלל הסרת המיסוך ההורמונלי שליווה אותן שנים: לידות והנקות לאורך שנים ברצף או / וגם אמצעים הורמונליים למניעת הריון שהפסיקו ליטול לאחרונה. יתכנו נדודי שינה שלא היו קודם, כאבי מפרקים וגלי חום והזעה פתאומיים. נשים שחוות גלי חום מרגישות צורך להוסיף למלתחה אביזרי לבוש הניתנים להסרה בקלות, כאשר מתחתיהן יש בגד קליל, למקרה של תחושת חום פתאומית".
פוריות בתקופת המעבר
למעשה הפוריות יורדת באופן הדרגתי עוד לפני שלב התנודות בווסתות אלא שמחזור הווסת הוא הסימן החיצוני לזהות זאת. מקובל לומר שגיל 27 הוא השיא של גיל הפריון, שממנו ואילך העקומה מצויה בירידה איטית. יש שינוי הדרגתי במערך ההורמונלי, הפחתה בתנועתיות של הרחם והחצוצרות, שינויים ברירית הרחם. בכל מחזור ווסת מבשילות פחות ביציות איכותיות, שהרי הביציות שלנו הן בנות גילנו.
כיצד אישה יכולה לדעת שתמה תקופת הפוריות שלה, גם אם עדיין יש לה ווסת?
"אפשר לגלות זאת בעזרת בדיקת דם פשוטה לרמות ההורמונים, ובפרט הורמון הFSH, המוכר בוודאי לנשים שעוברות טיפולי פוריות. זהו ההורמון האחראי על הבשלת ביציות בשחלות. מקובל לומר שכאשר רמתו מעל 10, יש קושי בפריון, והדבר הפיך, במקרים רבים. אולם בגיל המעבר רמתו היא בסביבות 30-50, וזהו סימן מובהק לכך שהאישה אינה פורייה. ובכל זאת, רק אישה שלא הייתה לה ווסת במשך שנה שלמה, נחשבת בלתי פורייה לחלוטין, אם היא בסביבות גיל המעבר. ניסים קורים, גם אם לא הזמנת אותם".
דפנה מאיר
מלבד העובדה שהפסקת הווסת מסמנת את סיום עידן הילודה, האם השינויים הפוריים משפיעים במישורים נוספים?
"בהחלט. בגיל המעבר נשים מדווחות על תנודות במצב הרוח, שלא חוו קודם. למעשה, ישנם שינויים הורמונלים המשפיעים על המוח בצורה חזקה עד כדי כך, הגורמת לנשים לבחון את כל חייהן מחדש. גיל המעבר הוא הזדמנות שהטבע נותן לך, גם אם לא בחרת בכך, להתמודד ולהשלים, או לחילופין לשבור מחסומים בנוגע לתמהיל חייך.
קיימת התמודדות עם הפסקת הפריון הסופית, התמודדות ביחסים עם הורים קשישים וילדים מתבגרים, הקן הולך ומתרוקן, ומולו הבחינה המחודשת של זוגיות ללא ילדים בבית. ישנה גם התמודדות עם החיים המקצועיים, כאשר ההכרח לעבוד בכל דבר כדי לשרוד ולכלכל משפחה הולך ופוחת. להיפך, נשים שעיקר הקריירה שלהן היה הבית, מרגישות לעיתים בתקופת המעבר צורך למצוא עיסוק נוסף.
במקרים רבים ההתמודדות נדרשת בכל החזיתות במקביל. הסביבה מופתעת לפעמים לראות נשים בגילאים אלו עוזבות את העבודה ויוצאות ללימודים, ומופתעת יותר לגלות שמדובר בקורס ציור או שזירת פרחים אומנותית.
הילדים עשויים לגלות שאימא כבר לא תמיד זמינה לכל צרכיהם, ושיש לה חיים משלה. הדבר מפתיע במיוחד אצל נשים שכל חייהן הוקדשו לבית ולמשפחה. יש נשים, נקווה שזהו מיעוט, שמתגרשות, והסביבה אינה מבינה מדוע. הרי אם היו בעיות, הן בוודאי צצו כבר קודם, אז למה דווקא עכשיו? הסיבה, כמה שהדבר יכול להישמע מופרך, תלויה, בין היתר, בהורמונים. יש דברים שנשים מתפשרות עליהם במשך תקופה ארוכה, כל עוד מחזור הווסת משפיע רבות על התכונה הנשית לרצות את הסביבה. בזמן הזה הם עולים לבחינה מחודשת. יצא לי לשמוע רבות מנשים בגילאים אלו, שהן כבר אינן עושות דברים משיקולי "מה יגידו". הדבר הראשון שהן שואלות את עצמן על כל דבר הוא "האם זה מתאים לי?" "האם זה מתאים לי כרגע, ובאופן הזה דווקא?"
לשמור נאמנות לרחם
באופן מצער, לא נדיר למצוא נשים רבות נמצאות בפני כריתת רחם, עקב דימומים חזקים ובלתי נשלטים, צניחת אברי רצפת האגן, שרירנים וגידולים. אחרי גיל המעבר, איברי הרבייה שלנו ממשיכים לשרת אותנו נאמנה, ולא כדאי לוותר עליהם בקלות בלי לנסות טיפול שמרני קונבנציונלי או אחר, גם אם הרופא מנסה לשכנע אותך שאינך זקוקה ממילא לרחם שלך.
"הרחם ממשיך להפריש אנדורפינים, שהם חומרים נוגדי כאב ומשרים תחושת רגיעה" מסבירה דפנה, "הרחם ממשיך להתכווץ בזמן שיא ההנאה המינית. צוואר הרחם מחזיק את קירות הנרתיק, ויש לו חשיבות רבה בהנאה מינית. השחלות, הן האיבר המקביל ליצירתיות הנפשית שלנו, ממשיכות לייצר את הורמון הטסטוסטרון המעניק אנרגיה פיזית ומנטלית וחשק מיני. בנוסף, השחלות ממשיכות לייצר את ההורמונים ה"נשיים" במינון הדרוש לנו לשארית חיינו.
והיה אם את עתידה בכל זאת לעבור כריתת רחם, דוני עם המנתח על כריתה שמרנית, שתשאיר לך את השחלות וצוואר הרחם. נכון, תמיד יש סיכוי קטן של סרטן שחלות וצוואר רחם, בכל אישה, כמו גם אצל אלו שעוברות כריתה. זו הסיבה שרופאים מסוימים ממליצים להסיר בהזדמנות זו את כל איברי הרבייה. כאשר נשים שואלות אותי על זה, אני עונה שהסיכוי לחלות בסרטן שד גבוה אלפי מונים, ובכל זאת עדיין לא שמענו, לעת עתה, על המלצה רפואית לכל אישה מעל גיל 50 לעבור כריתה מניעתית של 2 השדיים, כאשר לכאורה אין בהם יותר צורך פיזיולוגי".
"כשעולה השאלה, והיא עולה לפעמים, האם לעבור כריתת רחם עקב דימומים חזקים מאוד, או לשים התקן הורמונלי ברחם, בתקווה שזה יפחית אותם, אציע לאישה לנסות את ההתקן, על אף תופעות הלוואי שלו, ובמקביל לשנות את אורח החיים באופן כזה שישפיע לטובה על גופה ונפשה, עד כי תוכל להוציאו כעבור זמן, ולהישאר עם הרחם שלה. לאישה עם דימומים אציע, בנוסף לכל הטיפול שהיא מקבלת, לבדוק האם יש משהו או מישהו במערך המשפחתי שתלוי בה בצורה שקשה לה לשאתה, ולנסות לשנות, או לעבור תהליך השלמה עם מצב זה. זאת מכיוון שדם מקביל למשפחה במובן הסמלי, ונשים רבות מספרות שהרחם שלהן מדבר אליהן בשפת הדימומים"
לציפיות של נשים וליחס החברה המקיפה אותן יש השפעה רבה על האופן בו נשים חוות את המעבר לגיל הבינה. ניתן לומר שגיל המעבר הוא אבן הבוחן לאופן שבו אישה חיה את חייה עד אליו. זוהי הסיבה שיש הבדלים גדולים מאוד בין נשים ברחבי העולם בהקשר למעבר, והבדלים גדולים במעמד האישה מבחינה משפחתית וחברתית אחרי גיל המעבר.
"ישנם מקומות בעולם שבהם לא שמעו על גלי חום, הזעות ליליות, נדודי שינה וכאבי מפרקים" אומרת דפנה. " אם תאמרו לנשים במקומות אלו, שיש אפשרות להאריך את האפשרות שלהן להישאר מחזוריות, ישאלו אתכם לשם מה זה טוב. בחברות שבטיות, נשים מצפות לשלב של אחרי המעבר, מפני שמעמדן, כוחן והשפעתן עולה ביחס לקהילתן. בעולם המערבי, לעומת זאת, אנו חיים בחברה שסוגדת ליפי הנעורים ולגיל הצעיר. רואים זאת בתחומים רבים. דוגמה אחת- דווקא נשים צעירות הן בעלות סיכוי גבוה יותר מהמבוגרות להתקבל למקומות עבודה, על אף שהן פרודוקטיביות פחות עקב הריונות, חופשות לידה, מחלות ילדים והצורך לעבוד במשרה חלקית."
גם הרפואה המערבית דוגלת בהמשכת המחזוריות של נשים, משום שכל עוד האישה מחזורית, יש לה סיכוי קטן בהרבה לחלות במחלות לב, ולסבול מירידה בצפיפות העצם. בינתיים, עוד לא הצליחו לפצח את הסוד איך להשאיר אותנו צעירות לנצח, מחזוריות לנצח, בלי שנמות מסרטן שד בדרך. על כן, ההמלצה הרפואית הקונבנציונלית היום, היא לתת לנשים הורמונים מלאכותיים בגיל המעבר רק כאשר הן סובלות ממנו ברמה הפוגעת באיכות חייהן, במינון הנמוך ביותר שמשפיע, ולזמן קצר ככל האפשר. לפני שנודעו לכל הנתונים הסטטיסטיים המדאיגים של סרטן השד, נשים הולעטו בהורמונים מתוך אידיאל.
אצלנו זה אחרת
בנוסף לאספקטים הגופניים, הנפשיים והחברתיים של גיל המעבר, דפנה מזהה כמה ניואנסים נוספים בקרב נשים יהודיות במגזר הדתי לאומי והחרדי הייחודיים לקבוצה זו.
"לנשים אלו, לעיתים מזומנות, יש בבית עדיין ילדים קטנים, שעל חלקם הן עדיין משלמות על המעון, במקביל לתשלומים הנדרשים מהן מהמוסדות הלימודיים של ילדיהן הבוגרים יותר. על כן, נשים אלו עדיין לא נמצאות מול הבחירה בעניין חופש תעסוקתי. כל עוד יש להן עדיין ילדים קטנים בבית, כל ההתמודדות שציינתי לעיל, מבחינה אישית, כלכלית, זוגית ומשפחתית נדחית לשלב בו הן כבר סבתות לכמה וכמה נכדים. וכאשר התמודדות זו נדחית, עדיין נשארת להן הנקודה של הוריהן המזדקנים, בפרט אם הן עצמן בנות צעירות במשפחתן. לכן אישה דתית ממוצעת יכולה להזדהות עם הכתוב כאן רק כאשר היא מגיעה לסביבות גיל 50-55 ומעלה, בפרט אם היא עדיין מחזורית, אחרי לידות רבות. יש נשים שאצלן הקן לעולם אינו מתרוקן, מפני שעד שאחרון הילדים עוזב את הבית, הבית כבר מלא בנכדים, והוריהם שבאים לשבתות, ובאמצע השבוע לעיתים קרובות.
מבחינה זוגית, נשים דתיות שומרות טהרה, מנהלות בתקופת פוריותן מערכת יחסים מינית עם בן זוגן הכוללת הפוגות הלכתיות, בתדירות כזו או אחרת, המשתנה בין נשים שונות. כתוצאה מכך, נשים רבות עושות מאמץ מודע ובלתי מודע להיות זמינות ליחסי אישות כשמותר להן, כל עוד מותר. כאשר אין ווסת, ומדובר בדבר קבוע מעתה ועד סוף החיים, הדבר אומר לגביהן, למעשה, שכעת הן זמינות למין על בסיס קבוע, לתמיד, וללא הפוגה "מלמעלה". מדובר בהתמודדות מסוג חדש עבור נשים. חלק מהנשים מצפות בכיליון עיניים לשלב הזה, ושמחות בו מאוד, רצות וקונות מיטה זוגית בלתי נפרדת, כפי שתמיד חלמו לעשות. לעומתן, יש נשים שצריכות ללמוד דבר חדש- לשאול את עצמן בכל פעם, גם לגבי יחסי מין, "האם זה מתאים לי?", ו"האם זה מתאים לי כרגע, באופן הזה, ודווקא עכשיו?", שכן, בשונה מהעבר, תמיד אפשר לדחות למחר, בנחת, מה שלא היה ניתן לעשות כשהיו מחזוריות. כשנשים אלו שואלות אותי "מה אעשה עכשיו, כשההלכה אינה מגינה עליי?" אני מסבירה להן שמדובר בשפה זוגית ומינית חדשה שעליהן ללמוד על עצמן ולדון בה עם בן זוגן, שהרי גם הוא עובר שינויים כאלו ואחרים, אף אם הדבר אינו נראה כך, ושבעזרת שיחה פתוחה וכנה ניתן לשתף, ולהמציא קודים זוגיים חדשים.
עשי ואל תעשי בגיל המעבר
אל תעשי
* הפסיקי לאכול דברים שאת מרגישה שאינם מיטיבים איתך.
* הימנעי ככל האפשר מתרופות לשינה, מתרופות להצטננות ואלרגיה ומכדורים למניעת צרבת המכילים סידן.
* הגבילי צריכת קפאין שמפריע לשינה ומשבש את משק הסידן בגופך.
* אם יש משהו ש"אוכל" אותך מבפנים, במובן הרגשי, טפלי בו, תוך התחשבות בטובתך, ביחס שווה להתחשבות שתמיד התחשבת בסביבתך, שאם לא כן, את עלולה לחלות.
עשי
* בררי על מרכיבי תזונה תומכים, כגון פשתן טחון טרי לשיפור מצב הרוח, מאכלים נוגדי חמצון כגון רימונים, חמוציות, ועוד רבים. אם יש צורך בויטמינים מסוג B, טלי אותם, גם אם לתקופה קצרה, עד לאיזון. אותו הדבר לגבי ויטמינים מסוגים נוספים.
* אם לא ביצעת עד כה בדיקת שד תקופתית, זה הזמן להתחיל. אין תחליף להיכרות של אישה עם השדיים שלה. רבים מהזיהויים המוקדמים מאוד של גידולים בשד נעשים על ידי הנשים עצמן.
* התעמלות! אם התעמלת ונהנית עד כה, המשיכי כך. יכול להיות שתרגישי צורך לשנות סגנון, וזה בסדר. אם טרם התחלת עד כה, ואת מתלבטת בנוגע לסוג ההתעמלות, שימי דגש על התעמלות משמרת טווחי תנועה וגמישות, ומחזקת עצם. הליכה מהירה גם היא התעמלות מצוינת לגוף ולנפש.
* עשי מאמץ לזכור לחזק את שרירי רצפת האגן, למניעת צניחת רחם ושלפוחית השתן. אפשר ללמוד אותם בקלות ולבצעם תוך כדי כל פעילות שעולה על דעתך.
* אם את סובלת מתסמיני גיל המעבר, בררי לגבי טיפול ברפואה משלימה. נטילת הורמונים מלאכותיים צריכה להיעשות, אם בכלל, אחרי שניסית גישות אחרות בהצלחה בלתי מספקת, וגם אז, כאמור, במינון נמוך ולזמן קצר ככל האפשר. אם התסמינים הם מקומיים בלבד, כגון יובש בנרתיק, או ירידה בחשק מיני, ניתן להשתמש בתרופות מקומיות בצורת קרם או ג'ל למריחה. רצוי על בסיס של הורמונים אנושיים או מבעלי חיים, מפני שהורמונים סינתטיים לרוב גורמים ליותר תופעות לוואי.
* אם את אוהבת קריאה, קראי ספרות על גיל המעבר, כך תוכלי לדעת למה לצפות, מה למנוע מראש, ולהבין מה הם האתגרים הניצבים בפנייך, לעומת האתגרים שניצבים בפני נשים אחרות, אך אינם רלוונטיים לגבייך.
דפנה מאיר – אחות מוסמכת ומנהלת מרפאה קהילתית, מנחה לשיטת המודעות לפוריות, מעבירה סדנאות ומייעצת בתחומי מודעות גופנית לנשים, ווסתות, גיל המעבר, פריון ואמצעי מניעה. בודקת טהרה מוסמכת ומתקינה דיאפרגמות. ליצירת קשר – derechnashim@gmail.com
פורסם במגזין הלל, אדר תשע"א
כתובים מחוקים וכתובים 