Skip to content

show, don't tell

05/05/2016

מאירה שפרינגר היתה נערה צנומה ומחודדת, כזאת שאכלה כמו ציפור. כשכולם אכלו כריכים של כמה שכבות היא הסתפקה בשני קרקרים. אף פעם לא היתה רעבה. אלוהים ידעה ממה חיה. אולי רק מנובלות השואה שקראה, תחביב משונה שרקחה לעצמה, וסרטי הקולנוע האילמים שבלעה דרך משקפיה העבות. הנערה עם הקרקרים קראה את כל ספרי השואה בספריה וביקרה ביד ושם כבר 58 פעמים. היא ידעה לומר בעל פה את כל תאריכי הטרנספורטים: מיקום, מועד ומי. עולם, שנה, נפש. ואם חשבתם ששיעורי היסטוריה גרמו לה לעונג, הרי שטעיתם. שואה והסטוריה לא באים בסל אחד. השואה היתה מעל לזמן. מעל המקום. מעל החויה האנושית. איך אפשר לדבר על לואי ה-16 והיטלר באותה נשימה, איך. איך.

למאירה שפרינגר לא היו חברים, בשל תחביביה המשונים. מי רוצה לבלות אחר הצהרים מול עדויות של ניצולים או בקריאה משותפת של יומני אושוויץ? אבל זה לא הפריע לה. מי זקוק לחברים בעולם הזה. יש ספרים. ויש קולנוע. ודי לה בזה.
ובשל כך, יום חמישי היה יום משונה מאד. מאירה שפרינגר הופיעה בכתה עם שקיות עמוסות של אוכל. היה אפשר לחשוב לרגע שמתוכננת איזו מסיבה, אבל לא. מי חוגג ביום השואה. גם מי שמזלו לא שפר עליו ותאריך יום הולדתו חל ביום הזכרון לטבח הגדול ביהודים, נאלץ לדחות את החגיגות.
השיעורים נפתחו בדיבור נרגש על השואה. המורה שאלה שאלות צפויות, התלמידים ענו תשובות צפויות. מאירה שפרינגר שתקה למרות שהשואה התפקעה מכל איבריה. מה הם יודעים באמת על האוּמְשְלַגְפְּלָץ ועל ויירה גראן ועל שבתאי רוטהולץ. ומרשלקובסקה. זה לא שם של זמרת, זה רחוב. כלום הם לא יודעים. רק לדקלם 'כאן במשלוח הזה אני חוה עם הבל בני'.
שתי דקות לפני השעה עשר, המורה הזכירה את כללי ההתנהגות הנאותה בזמן הצפירה: לעמוד בשקט, בראש שפוף, ידיים מאחורי הגב, ולזכור. הכי חשוב לזכור.
נחרה קולנית נשמעה מכיוונה של מאירה שפרינגר. כמה תלמידים ציחקקו אבל המורה היסתה אותם בזעף ונתנה במאירה מבט מוכיח. ידוע כי הצפירה מביכה. פסיכולוגים דיברו על זה בהשתלמות האחרונה.

הצפירה החלה ליילל.

רישרוש ניילון הכתים את היללה הארוכה, ופניהם של התלמידים הופנו אל מקור הקול. בעיניים תמהות, שהפכו לעיניים כלות, עקבו כולם אחרי התכולה שהוצאה מהשקית והונחה על שולחנה של מאירה שפרינגר: בגט טרי עם בטטות מקורמלות וחסה צעירה, גלילי גבינה צהובה וזיתים, רצועות גזר מתוק וגמבה אדומה ובוהקת, פשטידות אישיות עם בצל ופטריות, סלט ביצים מתובל עם המון עלים ירוקים, סלט כרוב עם פיצוחים וסויה, ובצד, עוגת שוקולד נוטפת מוס עמוק ומריר. ניחוח מתוק ומעורר התפשט באויר. מאירה התיישבה והחלה לנגוס בפה גדול וחסר נימוס. היא דחפה אל פיה עוד ועוד, להספיק כמה שיותר.
המורה עקבה אחריה בעיניים חרדות. במבטה היתה שמחה משונה, שהרי הילדה הציפורית הזאת סוף סוף אוכלת משהו, אך היתה בה גם עצבנות גדולה: ככה לחלל את הצפירה, ככה!
זה למאיר שפרינגר! הכריזה מאירה ובלעה מלפפון וחצי לחמניה בביס אחד. זה ליוהנה שפרינגר! הודיעה, ונגסה בלהיטות בפשטידה. זה לאלברט שפרינגר! המשיכה, וטרפה את קערת הסלט בידיים. התלמידים עקבו אחרי מאירה בתדהמה מהולה בקנאה. זה למקס שפרינגר! וזה לדראפק, הכלב שלהם – –
מאירה! צווחה המורה שלא יכלה עוד לשאת את העוול הזה. איך בך טיפה כבוד?! קומי! צפירה! שקט!
יש בקולנוע כלל כזה, אמרה מאירה בפה נוטף שוקולד, show, don’t tell. תשאלי את המורה למגמה, זה הוא לימד אותנו.
מה זה קשור? נהמה המורה בזעזוע. דעתה של הילדה נטרפה, לא היה לה ספק.
מה נשאר מכל הדיבורים על השואה? לחשה מאירה בקול דק. אני זוכרת פה הכי טוב מכולם, כי מחר ומחרתיים ועוד שבוע יהיה לי כאב בטן איום ונורא, כי אכלתי מה שאסור לי ויותר ממה שאני יכולה , אבל עשיתי את מה שסבתא שלי לא עשתה ומה שאחותה לא עשתה, להן לא היתה עוגה בגטו, למרות שהיא מאד אהבה שוקולד, אני לא מדברת, אני עושה, אני שואואינג, אני לא טלינג, תפסיקו להסתכל עלי ככה, אני הכי נורמאלית פה, זה אתם משוגעים, קחו, תאכלו גם אתם, כן, דווקא עכשיו, בצפירה, מהר, כן, אנחנו לא נהיה גופים דוממים בצפירה, אנחנו נעשה בשבילם את מה שהם לא עשו, מהר, תאכלו לזכרם. בתנועה קטנה ומהוססת, רננה נויבך שלפה תפוח ואחריה גיא סאקי התחיל לנגוס בשקט בפיצה הקרה שלו. יואב תאומים החנון לא רצה שישעו אותו אז הוא לא עשה כלום, אבל אודליה חפצדי שלצידו החלה למלמל בשקט היא צודקת, היא צודקת, מילמול שהפך לצעקה, ותוך כמה רגעים היו על השולחנות לחמים, ותפוזים, ושקיות חטיפים נשלפו מתאים נשכחים ונאכלו בלהט ובעצב עמוק, והכתה הפכה לגעש שקט של קליפות ופירורים, ונירה שמחיוף אפילו התכופפה ואכלה פירורים מהרצפה כדי שלא יתבזבזו לזכר הטבוחים, שקיות עברו מיד ליד ופיות נפתחו ובלעו עוד ועוד, לעשות את הפעולה שההם לא עשו, שואו, דונט טל, ככה זה בקולנוע, ככה זה גם בחיים, ואפילו המורה הפלקטית הגניבה כפית יוגורט לפה וניגבה מיד.
כשהצפירה הסתיימה התחיל הטקס באולם הגדול אבל אף אחד לא קם מהכסא. תפוזים, פריכיות ובמבה ישנה המשיכו להישלף מהתיקים. על הקיר, מאחורי הגב של התלמידים, עמדו כרזות ישנות של 'והגדת', מהפסח שחלף. זבוב על הקיר חצה את החדר ובכנפיו חש את תנודות הגופים.

מודעות פרסומת

From → סיפורים

להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: