Skip to content

הניצוֹל האחרון

28/04/2014

באחד מימי אוגוסט של שנת 2038 כל כותרות העיתונים בישרו כי נחמן דויטש הוא ניצול השואה האחרון בעולם. הפרסום ריגש במיוחד את דיירי בֵּית 'נופַר בכפַר', שם התגורר דויטש. בן ציון הלוי, חברו הקרוב של נחמן, הציע להרים כוסית לכבוד הסטטוס שנלחש בחרדת קודש, אך נחמן התייחס לאירוע כולו בביטול, שלא לומר בזלזול. העובדה שהסתובב בין החיים סיפקה לעמותות למען ניצולי השואה תחושת הצדקה על קיומן ומתנדבים שונים ומשונים התדפקו על דלתו פעמיים ביום בנסיון אחרון להציע שירות ועזרה.

נחמן לא היה זקוק לדבר. הוא לא נצרך לפיצויים או למתנדבים, הוא הרגיש ונראה די טוב לגילו המתקדם. בשנים האחרונות תססה סביבו התרגשות עיתונאית, ובתשובה לשאלה שנשאל קרוב לעשרים פעם בראיונות שונים, 'מה הסוד לחיים ארוכים', נחמן ענה במילה אחת – 'מטרה'. הוא לא הסכים להרחיב את הדיבור אודות מטרה זו שנכמסה בתוכו היטב. את שנותיו האחרונות בילה במתן ראיונות שונים לגופי תקשורת עולמיים, כולם שאלו את אותן שאלות צפויות שחזרו על עצמן שוב ושוב. לנחמן היה טקס קבוע בכל ראיון שכזה: הוא היה דוחס טבק אל תוך המקטרת שלו, מתיישב בגו ישר על כורסת הקטיפה הירקרוקת שבדירתו ורק אז מאשר לצלם לפצוח בסדרת הבהובי פלאש שהבהיקו את קרחת ראשו.

הוא סיפר לעיתונאים על הכל. על הילד שרץ במשך חצי שעה רצופה מאימת כלבים נוטפי ריר, שהתכווץ בתחתית סל כביסה מצחינה משך חצי שנה רציפה, שנאלץ להסוות עצמו מעיניים גרמניות כשוליה של כומר. בסוף כל ראיון הוא שיעשע את עצמו בהצטלבות קלה שהקפיצה את הכתבים והצחיקה אותו עד דמעות.

קיר הסלון שלו, מול נופי הים של נתניה, היה מכוסה בתמונות. קשה לכנות קיר כזה בשם קיר, כי התמונות היו צפופות כל כך עד כי קשה היה להבחין בלובן הסיד שביצבץ בין המסגרות הקטנות. 'השטעטל שלי', כינה נחמן את הקיר. עשרות דיוקנאות חמורי סבר בשחור לבן היו שם, תינוקות ופעוטות, נערים ונערות, חתנים וכלות ומשפחות עתירות צאצאים, כולם הביטו בעיניים כבויות אל הים שממול ושתקו. התנאי שהציב נחמן לכל ראיון היה סיור מודרך בשטעטל, שכלל פירוט קפדני של כל השמות, תאריכי הלידה ומקום הירצחם של ההורים, והאחים, ובני הדודים, והחברים, והשכנים, והחלבן שמהל מים בחלב, והזבן של חנות הדגים, והמורה עם חצאית הקפלים, ורב הקהילה הישיש שלקה בדום לב בזמן תלישת זקנו, ומישהו נוסף מאותו הכפר, האדון הנחמד שניקה נעליים בפינת הרחובות זוואגניצ'ב-ווסטרלקה. העיתונאים היו מתעייפים מהפירוט המדוקדק, ומביטים בשעון כל כמה רגעים, אך נחמן היה קפדן בעניין זה, ורק אחרי שסיים את הסיור בשטעטל שיחרר אותם לדרכם והם נמלטו כמו דג מרשת. אתם באים להתעניין בי בגללם, אבל מי מתעניין בהם, הוכיח נחמן וסגר את הדלת מאחורי הגווים שהשתוחחו מעט.

לקראת יום ההולדת ה-101 של נחמן נפטר חברו בן ציון הלוי. בשנתיים האחרונות לחייו בן ציון כמעט ולא דיבר, ונחמן נהג לשבת לצידו מול החלון הרחב ושניהם עקבו יחד אחרי שחפים וסירות מנוע.

ללוויה הגיעו הנכדים והנינים. הבן נפטר כמה שנים קודם לכן, ובן ציון לא פסק מלהשתלח ברופא שניחם אותו כי ילדו נפטר בשיבה טובה. נחמן הספיד והזכיר את מעלותיו הייחודיות של בן ציון. כבן שנולד בארץ להורים שנולדו בארץ אף הם, ספג בן ציון עם חלב אימו עברית בוהקת ומגע אבנים ירושלמיות. הלמות הפטישים של בניית בתי בית הכרם וריח הזפת ליוו את מנגינת ימיו והוא התגאה בשורשים המקומיים, בעור שהיה כהה יותר מעורם השקוף של הייקים ובהיר יותר מעורם של יהודי ארצות המזרח. נחמן הכיר בעל פה את הסיפורים שסופרו שוב ושוב, את הסודות המלוכלכים שהועברו מדור לדור ואת האמיתות ההסטוריות כפי שבן ציון ראה והתעקש על נכונותן. אחרי הלהג המתמשך היה משתרר שקט ארוך, כי סיפוריו של נחמן, אילו סופרו אז, היו מטילים כתם שחור על ציור צבעוני ומואר, ואיזו סיבה טובה יש להזכיר אותם. בן ציון הכיר כבר את כל הפרטים ואין דומה סיפור היתקלות נועז עם חיילים בריטים לסיפור בו חיילים גרמנים תולשים ילד מאימו. אילו היה נחמן ממשיך ומפרט היה מספר כי בעת שחיבקה אותו בפעם האחרונה מיהרה ללחוש באוזנו סוד והתלישה הותירה את הסוד חשוף ומיותם עד עולם. כבר מאה שנה שנחמן חולם בלילות על הסוד הגדוע, מתחנן אל נפשו שתשלים עבורו את המילים האבודות ותשיב שקט ללילותיו, אך נפשו דוממת ומושכת כתפיים והסוד של אמא רודף אותו כמו לטאה קטומת זנב, שהתפתלויותיה מזעזעות יותר מעצם העובדה שהיא חצויית גוף.

ביום הולדתו ה-102 הגיעה משלחת רופאים בראשות פרופ' שפיצר לבדוק את נחמן. מוזר היה להם שאיש בגילו אינו סובל ולו מתסמין חולי או מתשישות. בדקו בספרות הרפואית ולא מצאו ישיש שלא סבל לפחות מרגישות לדלקת ריאות, או עיוורון חלקי, ונחמן הניח להם למדוד את לחץ הדם שלו ואת הרפלקסים, והאסיסטנטים הנמרצים בחבורה כתבו בחריצות כל פרט ופרט, נרגשים לדעת כי מדובר בניצול השואה האחרון בעולם. פרופ' שפיצר הציע לנחמן להגיע לבדיקות מקיפות יותר בקליניקה שלו, כי אולי בכל זאת יש איזה גן נדיר וכדאי לגלות זאת לטובת כלל האנושות, ונחמן גיחך על הרצינות התהומית של חבורת הדוקטורים ובמקום לענות התחיל להצביע על הקיר שלו.

"זו אחותי נחמה דויטש, נולדה ב13.5.33 ונשרפה באושוויץ, זה אחי אריה דויטש, נולד ב9.2.36, נחנק בקרונות המוות, זוהי אימי, מלכה דויטש לבית נויברגר, נולדה ב9.12.11, ונרצחה על ידי קאפו. הוא היה גרוע יותר מהגרמנים. זהו אבי יעקב דויטש, נולד ב6.7.10 ונלקח לבירקנאו ומת. מרעב"

נחמן המשיך לפרט אודות כל בני משפחתו ובני העיירה שלו, כל אחד וגורלו המרעיד, ובקרב חבורת הרופאים הסתמנה אי נוחות, האסיסטנטים הינהנו אך טמנו ראשם בניירות והרופאים הבכירים העבירו את משקלם מצד לצד. כשאחד מהם ניסה למצוא מרווח של שתיקה כדי לקטוע את הסאגה שנכפתה עליהם, נחמן עבר לצופף את מילותיו עוד יותר, לא מותיר מרווח נשימה לעצמו, ממשיך ומפרט אודות ילדי העיירה כולה, רובם היו חבריו וחלקם לא, גם את בערל שמרלינג שהתנהג ברשעות כלפי כל הילדים תלה נחמן על הקיר. כשהסיור המודרך הסתיים הוסיף שלביקור בקליניקה הוא מוכן להגיע רק עם כל משפחתו וחבריו שעל הקיר, ואנא, שהפרופסור הנכבד יכתוב חוות דעת רפואית על כל אחד מהם על סמך עיניים, מבט, גומת חן, תלתל סורר, אף סולד, תנוך המשוך מטה בעגיל זהב. מי יודע, אולי מי מהם נידון גם הוא לחיות עד אין קץ. נחמן לא שמע עוד מפרופ' שפיצר. דרישת שלום ממנו קיבל בראיון עיתונאי בה סיפר הפרופסור על הביקור אצל ניצול השואה האחרון שהשתגע.

ביום הולדתו ה-103 כבר הפסיקו להתעניין בנחמן. הידיעה השנתית אודות חגיגות יום הולדתו של הניצול האחרון כנראה שיעממה את הקוראים והכתב לענייני צבא ובטחון, שכיסה גם את תחום הזכרון, חיכה ליום שבו נחמן ימות, או אז זו תהיה סיבה לכפולת עמודים צבעונית שתסקור את חייו. במחשב שלו כבר ישבה הכתבה הזו בעשר השנים האחרונות, אך חייו המתמשכים של נחמן מנעו ממנו להביאה לידי פרסום. מידי פעם הוסיף פרטים חדשים שהתווספו עם השנים, כדי לוודא שהכתבה תהיה מעודכנת בזמן אמת, אך המציאות היתה שהכתבה רק העלתה אבק במגרה והכתב סיים את תפקידו לפני שנחמן חלף מן העולם. צוות "נופר בכפר" שינה פנים, דיירים חדשים באו ומתו, תחתיהם באו אחרים שגם הם מתו, ורק נחמן המשיך לצפות לעבר האופק מתוך רוטינה שלווה.

יום אחד נשמעה דפיקה ובפתח עמדה נערה צעירה. היא היתה נינה של בן ציון הלוי. באה במסגרת עבודת שורשים בבית הספר. אימה שלחה אותה אליו. אולי הוא יכול לספר משהו על סבא בן ציון. נחמן הזמין אותה לשבת ונהנה מהחיוניות הצעירה שהפציעה בביתו. כבר שנים שכתבים הפסיקו לחזר אחריו, אולי חשבו שמת בסתר ואולי שכחו ממנו בכלל. השואה היתה חלק מההסטוריה המאד הרחוקה, עמומה כמו גזירות השמד הרומאיות או גירוש ספרד. במהלך המאה העשרים וקצת אחריה, בזמן שאודים דקים עוד התהלכו בקרב בני האדם, אנשים עוד חוו את השואה כאילו התרחשה בקצה חייהם, הרגישו אותה דרך העור הרך של הסבים והסבתות שלהם, אך מאז שנשימתם פסקה לקחת חלק באויר הישראלי, נוכחות המלחמה 'ההיא' הלכה והתרחקה.

"סבא שלך היה איש טוב. הוא בנה את הארץ, הקים משפחה, הצביע לכנסת ישראל, התנדב למשמר האזרחי". הנינה שאלה שאלות ומילאה בכתב יד עגול דפי פנקס צהוב, וציטטה את התפייטותו של נחמן אודות אהבותיו של בן ציון, כולן גאות בעצמן: השפה העברית, מדבר יהודה, יינות גליליים, קריאה משותפת בעלילות תנ"כיות. ועם כל האהבות הללו, החל לספר לעצמו פתאום כי בזמן שבן ציון הכיר ואהב את הארץ כמו חתן שנישא לכלה שהיתה זמינה ומצויה לו עוד מילדות, הרי שהוא, נחמן, אהב את הארץ כמו אשה מכושפת שהלכה וחמקה לו בעת שרדף אחריה, שהחזיקה בפלא שהיית חייב להשיגו, לראות אותו, לנשום אותו אחרת אין הצדקה לחיים. כשנחמן תפס אותה סוף סוף, חסר כל, בלבוש בלוי ובעיניים מבוהלות, הוא הרגיש שכמה שלא יֵדע אותה, הוא לא ישבע, ומהרגע שכף רגלו נגעה בחוף ישראל, חמימות דקה הידקה את רגליו לקרקע בהבטחה שקטה. זוהי אהבה פראית, חסרת גבול ומידה, שמתעוררת רק כשיש זרות. ובן ציון לא זכה להיות זר, להנות מהמתיקות של הפלא שהפציע אל חייו. בשנים הראשונות בארץ בהן פעם בתוכו כאב קר ומנסר, הלכה והסתמנה מטרה אחת ברורה ומוצקה: להוכיח לנאצים שהם נכשלו באופן אדיר מימדים, שהם עשו דבר נורא ואיום שאי אפשר לתאר במילים וברגשות אנושיים, אבל הם לא הצליחו להכחיד אותו, את נחמן דויטש. הידיעה הזו מילאה אותו עיזוז וחיות שהיתה עמוקה יותר מהנשימה ומתהומות נפשו, וחובת ההוכחה הזו פעמה בתוכו מיום ליום ומשנה לשנה. לעיתים רחוקות עוד צץ כתב שהביע עניין בניצול האחרון מהמלחמה ההיא והביע פליאה על כך שהוא מחזיק מעמד, ואיך לומר זאת בעדינות, ממשיך לחיות למרות הכל, אך נחמן רק גיחך כי ידע שזאת רק האנושות השבֵעה והמבוהלת שחייבת להתאים את מד החיים על פי סרגל קיומי שיצרה לעצמה. אני חי כי יש לי מטרה, הסביר לכתב צעיר. כל אחד חייב שתהיה לו מטרה.

ויום אחד זה קרה. נחמן דויטש היה בן 108. כאבי גב החלו להטריד את מנוחתו אך נחמן התעקש להתעלם מהם וירד להליכתו היומית לאורך החוף. כפות רגליו שקעו קלות בחול הקריר והבוהן הדקה שלו התערסלה בתוך צדף הפוך. כששב אל חדרו פרס את העיתון היומי וקרא את הידיעה הקטנה בעמוד 16 – גוסטאב היינראך, אחרון ילדי הלבנסבורן מת בביתו שבהמבורג. מושבח הגזע האחרון של הימלר מת. נחמן הביט בתמונה הקטנה שצורפה לכתבה ונמלא שלווה משונה כשראה שרעייתו של היינראך בורכה בעיניים מלוכסנות.

בימים הבאים השמים היו כחולים מאד. אף ענן לא חסם את השמש. עמותות למען ניצולי שואה נסגרו בעצלתיים בזו אחר זו. פקידים מודאגים שהציעו לשנות את ייעודי העמותות למען הדור השני התנדפו עם הרוח. כפולות עמודים צבעוניות פורסמו בעיתון ומדור חיפוש הקרובים נסגר לצמיתות. צוות 'נופר בכפר' צבע מחדש את הקיר שהיה מחורר כמו מצה. ועל מצבה אחת בבית העלמין האזורי בפאתי נתניה נחרתו המילים 'אני ההוכחה'.

מודעות פרסומת

From → סיפורים

להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: