Skip to content

לקרוא את הלב

16/11/2011

מה הופך ספר ילדים למוצלח? האם זו העלילה, המקוריות, האיורים או הדמויות? לא יודעת. מה שבטוח הוא שאין לזה נוסחה (ואם יש, שמישהו יעדכן אותי בבקשה.) בעיני אחת מנקודות המבחן לאיכותו של ספר ילדים היא בזה שהספר מצליח להתכתב עם עולמם של מבוגרים באותה מידה בה הוא מדבר אל ילדים. יש לי כמה וכמה פייבוריטים מקרב ספרי הילדים אך יקצר הפוסט מלמנות את כולם כעת.

ספר חינני ורענן שהצטרף לאחרונה לרשימת המוצלחים הוא ספרה החדש של אורית גידלי, 'נונה קוראת מחשבות'. אורית, מי שלא מכיר, היא ג'ינג'ית אמיתית, משוררת נפלאה ואמא מעוררת השראה (תראו מה הולך פה). בהיותה טיפוס מלא שמחה ושובבות ילדית אני לא מבינה איך היא לא כתבה ספר ילדים עד היום.

הזכרתי עולמות של מבוגרים, ובהקשר הזה הספר דגדג אצלי משאלה ישנה נושנה. אם היו נותנים לי לבקש משאלה כלשהי, סיכוי טוב שלא הייתי מבקשת כלום מרוב התלבטויות. אם הייתי צריכה לבחור כמה משאלות אולי הייתי מנפיקה כמה, אחת מהם היתה בוודאות החלום הילדותי (או לא) לדעת מה עובר בראש של אנשים אחרים.

גם אני רוצה לקרוא מחשבות!

נונה, גיבורת ספרה של גידלי, חוזרת הביתה פגועה עד עמקי נשמתה מכך שילד אמר לה שיש לה רגלים של פלמינגו. אמא שלה ממהרת להעניק לה מכשיר ל'ימים שאין בהם מספיק קסם'. בעזרת מכשיר הקסמים נונה יכולה לגלות מה באמת חושבים אנשים אבל לא אומרים. באמצעות המכשיר – אותו סטיק קסום שעושה בועות סבון – היא מגלה שהכוונה ב'רגלי פלמינגו' אחרת ממה שחשבה, כמו גם דיבורים אחרים שהיא שומעת ומגלה שמאחוריהן מסתתרות כוונות אחרות, או במילים אחרות – אני הסאבטקסט, נעים מאד. בסיפור מובאות אמירות מגוונות ונפוצות בקרב ילדים כמו "מי רוצה להיות חבר שלך", "לך מכאן", "משעמם לי", כשהכוונות שמאחוריהן מתגלות כהפוכות לחלוטין. ביתי בת ה-5, שוקוהולית מופלאה, הזדהתה במיוחד עם ילד שמדווח על עייפות, רעב, צמא ומה לא, כשכל מה שהוא חושב עליו זה שוקולד.

בעזרת המכשיר נונה מגיבה אחרת לאמירות סביבה ותגובותיה יוצרות תגובת נגד חיובית. כעבור זמן המכשיר הופך למיותר עבור נונה והיא אינה זקוקה לו עוד. סטיק הקסם מוצא לעצמו כתובת אחרת אצל מישהו אחר ולא צפוי.. אבל לא נעשה לכם ספויילר.

עוד הרבה לפני העיסוק במילים, מחשבות וכוונות מילת המפתח בספר היא, אולי, קסם. כי קסם, על פי הסיפור, לא טמון באיזה הוקוס פוקוס בלתי מושג אלא במשהו נגיש בהרבה, גם אם קשה בהרבה – בהבנה של האחר. פילוסופים יוונים כבר הגדירו דרמה, בין היתר, כמפגש החריף ביותר עם נוכחות האחר, והיכולת להבין ולראות לתוכו של אדם חיצוני ונפרד לא רחוקה מכל הגדרה על טבעית.

הסיפור דן בפער שבין דיבור למחשבה ובערכים אנושיים וחברתיים כמו עין טובה ואמירת אמת. מונחת כאן גם ההצעה הפשוטה להסתכל על דברים אחרת – לא בגלל משקפיים ורודות שמישהו מרכיב לנו אלא כהתנסות טובה ומחזקת. בניגוד לילדים שזוכים בתמימותם בפריבילגיה להיות כנים וישירים בלי להתנצל ובלי להניד לעפעף, המבוגרים מתוחכמים ו'מנוסים' יותר בהסתרת מחשבות. בסיפור זה הפוך – האב הוא הדמות היחידה שאומרת גם את מה שהיא חושבת (ולכן גם האם אינה זקוקה לסטיק.   כמדומני גידלי רומזת כאן שלאימהות יש כשרון מיוחד בקריאת לבבות. היא צודקת..) אולי דווקא בגלל שהמציאות היא הפוכה בכך שילדים נקיים מסאבטקסט הרבה יותר ממבוגרים, הספר מציע כאן מהלך של תיקון הפער הזה בעצם הדיבור עליו. על פני השטח מונחת הצעה להאמין בכוונות טובות של האחר, או לפחות לדעת שהן קיימות גם אם אינן נאמרות. ברובד העמוק יותר אני מזהה בקשה לאיחוד בין הדיבור והמחשבה, או במילים אחרות – שהפה והלב יהיו שווים.

איה גורדון נוי הפליאה באיור חינני ועיצוב מוקפד. הציורים עשויים קולאז' של משיחות מכחול בצבע אקרילי, צבעי פסטל ילדותיים, הדפסים מתוך ספר, צילומים וטקסטורות רקע מינימליסטיות ומדוייקות. חלק מההדפסים לקוחים מתוך מילון עברי ומניח ברקע מילים הקשורות לעולם הדמיון והמחשבה – מילה, מחשבה, כוונה, צירוף. ההדפסה עשויה באופן עדין ומינורי ומוסיפה המון לאוירה ולעולם של הספר בו ילד לומד דבר חדש, חמקמק וחסר שם על עולם הדיאלוג ועל יחסי בני אדם עם זולתם.

העיצוב והסיפור משדרים חיוניות חיובית ועוסקים רק בהיבט אחד של דיבור ומחשבה – הדמויות אומרות משהו ש'מתקלקל להם בדרך לפה' למרות שכוונתם טובה וראויה. לעומת זאת הספר אינו מתייחס למציאות הפוכה בה נאמרות מילים חיוביות אך הכוונה שמאחוריהן שלילית. לא תמצאו כאן ילד שמציע לחברו הצעה שתשפיל אותו או אדם זר שמציע לילד סוכריה. חריגה אחת קטנה יש באיור פינתי ומתוק של תנין שמחמיא לפלמינגו על רגליה היפות, כשהדבר בו הוא מעוניין מסתכם בפולקע עסיסי.. מהבחינה הזאת הספר שומר על עולם תמים וקסום, אך דווקא בגלל ההיעדר (המוצדק לדעתי) של הפן הזה ביחסי דיבור-מחשבה הנושא מוזמן לעלות כשיחה בין ההורים לילדיהם.

גידלי עושה מה שאני מאד אוהבת בסיפורי ילדים – מחד מטפלת במצוקה שכיחה אצל ילדים ומאידך מעניקה הצעה לפעולה קונקרטית בקרב הורים. גם אשכול נבו בספרו אבא של עמליה נוסע לאוסטרליה עשה דבר דומה, בכך שגייס את האם לסייע לילדה מתגעגעת דרך אקט של משחק. אצל נונה זה קצת טריקי בגלל המימד הפנטסטי אך ילדים ישמחו מאד לקבל סטיק-בועות-סבון מעוצב וקסום להציץ דרכו. שווה להכין אחד כזה ולו רק בגלל הרגע שבו הסטיק יעניק לילד שניה של תזכורת על האפשרות להתבונן אחרת על המציאות שלו.

אנחנו אולי נעדרי מכשירים קסומים אך אנו בעלי עיניים, לב ושכל, והמכשיר בסופו של דבר הוא רק משל והזמנה עבור כל אחד, מבוגרים וילדים, להביט בעין טובה על העולם. העולם, בתמורה, מבטיח להשיב לנו רק קסם.

אורית גידלי, נונה קוראת מחשבות, כנרת זמורה ביתן, 2011

מודעות פרסומת

From → סקירות

3 תגובות
  1. ספרי הילדים לוקחים אותי למקומות הכי עמוקים שלי.
    המילים שלך טובות. תודה, פנינה.

    • חוששני שהספר שוחר הטוב הזה המעודד ילדים לגלות את אשר על ליבם לא מכין אותם לעולם האכזרי, שבו צריך לדגור היטב על המחשבות האמיתיות, ואולי אף עושה להם עוול. רשימה יפה וחכמה. אדוארד אטלר

  2. אין כמו ספרי ילדים, אני מתרפקת על הספרים שליוו אותי בילדותי: "קופיקו", "חסמבה", "שמונה בעקבות אחד" ועוד ועוד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: