Skip to content

תורת הסוד והפשטות – ראיון עם רבקה מרים

21/08/2011

על שומר המסך שלה מופיע הכיתוב אבא-אמא. ביתה נראה כגן של שעשועים; רישומי פחם מסולסלים על הקירות, שולחן מנוקד בעשרות פסלוני חרסינה קטנטנים, בובות מקורזלות שיער נשענות על הקירות ופוערות עיניים אל חלל הסלון. כזאת היא, רבקה מרים. המשוררת הירושלמית שסמוך לגיל שישים עוד משמרת את המשחקיות, השובבות והפליאה הילדית שלה. עטורת תלתלים מאפירים היא אמא של- וסבתא של-, אבל לפני הכל היא רואה עצמה כילדה-של.

לאחרונה יצא לאור קובץ 'שירי רבקה מרים', שני ספרים הכורכים את כל שיריה של רבקה מרים, החל משיריה שפירסמה בגיל ארבע עשרה ועד לשיריה מן השנים האחרונות. עיצוב הכריכה כמחברת חומה מזכירה: בית ספר בניחוח ישן, כתיבה בתולית, וילדוּת מאד לא נשכחת.

"בעיני שעשוע זאת המילה הכי גדולה שיש בנמצא. בזוהר מופיע שהקב"ה משתעשע עם הצדיקים, דוד המלך אומר לולי תורתך שעשועיי. שעשוע זה הריקוד של המציאות, של חיים מלאי חדוה, שאינם קופאים על השמרים ואינם ליניארים. בעולם הדתי אני רואה היעדר שעשוע. יש רצינות מפחידה, אימת החטא. אולי זה קשור לחרדת השמירה על הגבולות אך גם השעשוע יוצר גבולות, הרי גם למשחקים יש גבולות ואת משחקת בהתאם לכללי המשחק. השעשוע הוא הבלתי צפוי והדריכות להיות במגע עם הבלתי צפוי. העולם הדתי מאד מפחד מהבלתי צפוי, מהחטא, מהחטאת הדרך. אפילו במשחקים שקושרים בהם את העיניים יש פחד של חדווה. יש ציפייה לבלתי צפוי.

בגלל שיש סביבי הרבה בעלי חיים אני רואה איך בעלי חיים משחקים בעולם למרות שהכל בלתי ידוע. איך ציפור יכולה לקפוץ ולצייץ, בעצם? הרי היא לא יודעת שיהיה לה מחר אוכל ושתיה, אין לה ביטוח חיים ואין לה חסכונות או קביעות בעבודה – אין לה כלום. ויחד עם זה היא משתעשעת בזה שהיא נותנת לחיים לקחת אותה. גם בעולם האנושי זה כך. מתוך התורה פרצה המשנה והמדרש, מתוכם פרצה הגמרא, מתוכם הרמב"ם והרמב"ן, בהמשך השבתאות, החסידים, הציונות – כל הדברים האלה צמחו מתוך שעשוע שיש בו טירוף הרי איך פורצים כל כך הרבה מדרשים מחמישה חומשים? מה יש בין רבא בר חנא לבין אברהם אבינו שמחבר ביניהם? אם הם היו אחוזים בפחד שום דבר לא היה פורץ. אני אומרת את זה דווקא מתוך תחושת נאמנות, נאמנות לגרעין שלך שאתה חייב לאפשר לו לצמוח, לא לפחד להיפתח גם אם אתה יכול לקמול".

מה מדבר אלייך מתוך עולם השירה והאמנות הישראלית?

"נוגעים בי המון סוגים שונים של שירה. הרבה דברים שונים מדברים אלי. אני לא יכולה לתת להם כותרת מסויימת. אם שיר נוגע הוא נוגע, בלי קשר לכותרת שלו. קשה לי לראות שירה של ירושלים ושירה של תל אביב למשל.  אני מבינה שיש הבדל בין שירה שאפשר להכתיר אותה ירושלמית או תל אביבית, שאלה שתי מהויות שונות כמו אמיר גלבוע ונתן זך, והנה אני מאד אוהבת דברים של שניהם. בהרבה דברים צריך להיזהר מלהגדיר דברים כי זה קצת כמו לא תעשה לך פסל וכל תמונה. יש היום למשל מושג של שירת נשים. מה זה שירת נשים? שיר הוא טוב הוא רע, ונכון שיש פן נשי או גברי, אבל יש בזה משהו מאד חמקמק והיום מנסים להגדיר דברים כדי לגשת אליהם. ובעיני ההגדרה חונקת כי הדבר הוא חי.

אתמול הייתי במוזיאון ישראל והציגו שם אמנות פוליטית. זאת אמנות מאד דלה בעיני כי היוצר מראש ניגש עם איזשהו מסר. הוא חשב כך וכך ואז מראש היצירה שלו נכבלה במסר. זה כמו לירות חץ ואז לסמן סביבו מטרה. הרבה פעמים רואים ביצירה דתית שהיוצר יודע מראש מה הגבולות ועד לאיפה מותר לו להגיע, שקיים מקום מסויים שאסור לעבור אותו. בעיני זאת החמצה מוחלטת כי יצירה יותר חזקה מהיוצר שלה. בעיני, כל יצירה שלא יותר חזקה מהיוצר שלה היא לא ראויה. זה כמו ילד, שהקיום שלו יותר חזק מהרצונות של ההורים שלו. ההורים רוצים ילד שיהיה רופא וצומח להם רועה צאן. ההורה לא מבין איך הילד שלו שגדל לאור ה'והגדת' שלו בוחר במשהו אחר. את חושבת שאת יכולה להכתיב לילד את דרכו מתוקף זה שפעם הוא היה בחביון שלך, במדגרה שלך. אבל לא, הוא גדול ממך בקיום העצמאי שלו. זה כמו שאנחנו מתפללים אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב – אלוהים הוא אחד אבל כל אחד מוצא אותו בדרכו שלו. למדתי את זה על בשרי וזאת סוג של ענוה גדולה, שאת מוציאה משהו ואת מוצאת את עצמך קטנה יותר ממה שיצרת. אז האידיאולוגיה שלך יכולה להיות שם ביצירה אבל היא לא צריכה להוביל. צריך לתת ליצירה את הכבוד, כי היא בבחינת חי הנושא את עצמו.  כמו במשחק, אי אפשר בלי גבולות. גם הגוף שלנו הוא גבול ושום דבר בעולם לא מתקיים בלי גבולות אבל הדבר צריך לגלות את גבולותיו מכח עצמו".

 בגיל שבע עשרה הציגה לראשונה את ציוריה בתערוכת יחיד שאצר חיים גמזו. גמזו אמר לה שבן אדם לא יכול להתמסר לשני תחומים ושעליה לבחור בין ציור לשירה.

"הוא היה בטוח שאבחר בציור אבל היום אני לא מציירת. יש המון משוררים שציירו או מציירים במקביל לכתיבתם – אצ"ג, לאה גולדברג, זלדה, חדוה הרכבי. אם אדם מוסר את נפשו באיזה תחום הוא לא יכול להיות חצי בהריון. זה לא טוטאלי לחלוטין כי יכול להיות שמשלבים כמה דברים, כמו כתיבה ובימוי לתיאטרון, וזה בא יחד באותה אנרגיה אסופה, ויכול להיות שבשנים מסויימות תעסוק בתחום אחד ובשנים אחרות בתחום אחר. הרבה שנים רשמתי בפחם ובכל השנים הללו הציור היה סוג של הרפייה כי כשציירתי היד הובילה את עצמה. אבל זה היה הרקע ולא המוקד. היה בזה תדר פיזי, כמו שספורט פועל עליך, והייתי לחלוטין בתוך זה. הכתיבה, לעומת תחושת העמל שיש בציור, היא כמו לצוף על מים ולתת לנהר לשאת אותך. מצד אחד את מרגישה שהמים מפסלים את הגוף שלך ומצד שני הגוף כאילו לא קיים. כשאני כותבת אני נהיית מפולשת למשהו שלוקח אותי, ומה שלוקח אותי מכתיב אותי ואז אני מאד קשובה ודרוכה. לפני כמה שנים הייתי באפריקה וראיתי איילות שומעות לביאות מתקרבות. עדר שלם סובב את הראש לצד אחד למרות שלא ראית כלום. זאת הדריכות של מה נכון, ובמקרה של האיילות של חיים ומוות. יש משהו בכתיבה שאת דרוכה כאיילה ואז כשאת דרוכה, זה לא סבל ולא תענוג. זה חיבור למוסיקה, לתדר גבוה. זה משהו שקיים רק בכתיבה".

היית במחוזות לימוד משותפים רבים של דתיים וחילוניים. איך את רואה את הדיאלקטיקה בין שניהם?

"המושגים 'דתיות' ו'חילוניות' יצרו משהו מוטעה בהוויה שלנו הרי הדברים אינם סטטיים. אדם דתי, דווקא מעצם דתיותו, נדון לחיות בעולם מלא תנודות – הוא שואף אל הבלתי ניתן להגעה – ולכן נגזרו עליו עליות ומורדות שאינם פוסקים. בכלל, המושג 'לא תעשה לך פסל וכל תמונה' נכון גם לגבי הגדרת האדם ומקומו הפנימי, מקום שמשתנה תדיר – 'מצבי רוח' הם לא רק מהות חיצונית מתחלפת, אלא ביטוי לתנועת הנפש המשתנה תדיר. כואב לי מאוד שנוצר בחברה שלנו הפילוג הזה, שיש בו הרבה מן המלאכותי. לולא ההגדרות המצמצמות הללו, הרבה יותר אנשים היו יכולים להגיע לעומק משמעותי ולחיות חיים עשירים. ועוד – נדמה לי שהפער העמוק הוא בין אישיות דתית – במשמעותה הרחבה, לא זו המצומצמת, – לאישיות בורגנית.

יש אנשים שומרי מצוות שהחיים שלהם ברורים להם וסלולים, הטוב והרע, ואפילו הקב'ה, מוכנסים אצלם למגרות, הם בורגניים בעיני. כשמישהו חי בתוך מסגרת מוגדרת מלכתחילה הוא כלוא, נפשו לא יכולה  לפרוש את כנפיה, הוא מוותר מראש על נגיעה במה שמעבר – והנסיון לגעת, גם אם וכאשר הוא נועד מראש לכישלון, הוא הוא עצם החוויה הדתית. יש אחרים שגם כאשר הם נלחמים ב- או מנוכרים ל- עולם ההלכה, בקשב מתמיד לקול שמעבר לעצמם, לציווי, הם נאבקים כל העת במלאך ולרגעים, אולי , גם מחבקים אותו ומתמזגים בו – בעיניי הם דתיים. היהדות בנויה על סתירה עמוקה, כשהיחיד והיחד – שהם כבר שתי מהויות שונות – צריכים, מחד, לקבל את הקיים, ומאידך לברוא אותו מחדש. הצירוף הכפול ומכופל הזה לא פשוט.

במקום כמו 'אלול', למשל, אם לא נשארים רק בשכבה של הנחמדות הפלורליסטית, שיש בה הרבה חיצוניות, ניתן לחדור למקום עמוק וללמוד דווקא מתוך השוני, לשוב ברצוא ושוביות הלימודית לרמת הבסיס שיש בה סוד גדול – כשהכותרות 'דתי' ו'חילוני' נשמטות, ונשאר הדיבור התהומי של כל יחיד".

כבר עשרים שנה שרבקה מרים מקיימת חברותא עם דוד גרוסמן בה הם לומדים בעיקר תנ"ך. חברותא נוספת שלה עם ברוך ברנר ואבי כצמן עוסקת בלימוד הזוהר.
"יש חברותא שלישית שהיא לא בדיוק חברותא, עם עליזה רוזן, שהיא חברה טובה שלי, ואנחנו קוראות בקול סיפורים אחת לשניה, כמו ילדים. הרבה שנים, גם ב'אלול', מאד נהניתי ללמוד עם גברים כי הרגשתי שמה שנשים נותנות לי יש לי כבר מתוכי ולא מחדש לי. הגברים מביאים משהו אחר. זה כמו הסיפור בו רבי יוחנן יוצא למצוא מחליף לריש לקיש שמת. כולם אכזבו אותו כי היו מביאים הוכחות וחיזוקים לדבריו, ואילו ריש לקיש היה חולק עליו ומחדש לו באמצעות השונות שלו. באופן מסויים, נשים מביאות לי הוכחות על מה שאני כבר יודעת, ובגברים, כמו בזיווג – יש שונות וזרות, וזאת זרות שמאפשרת יצירה.

יחד עם זה, כשהגעתי לגולן לסדנת כתיבה אמרו לי שתהיה סדנא לנשים. מאד התקוממתי כי כל הסדנאות שהעברתי עד אז היו מעורבות והיו מצויינות. קיבלתי עלי את הדין ובדיעבד כבר שנתיים יש לי סדנא רק של נשים. יש לי בעיה עם ביטויים ניו אייג'יים כמו העצמה נשית אבל מה שקורה שם זאת העצמה נשית. אני יושבת שם, יותר מעשרים נשים בגילאי 20-70, וזאת פגישת עומק גדולה. אני אומרת זה דווקא בגלל שאמרתי שאני כל כך נהנית מלימוד עם גברים – ואני באמת נהנית מזה – יש משהו בסדנת נשים הזאת שזה מדהים. בעיני זאת חויה יוצאת מן הכלל. אני חוזרת מהגולן מלאה כח.

 "בדיוק לפני מותו נזכר הגווע שאהב מישהו מאד, אבל כבר לא הצליח להיזכר מהי אהבה" ( לפני הנסיעה, עמוד 12)

כשהקצתי בטרם אור נעלתי, מתוך טעות, את נעלי הבית של אהובי המושלכות דרך קבע למרגלות המיטה – ולפתע חשקתי בעצמי מאד (עמוד 26)

"לפני הנסיעה" ספר משותף לרבקה מרים ולצייר מאיר אפלפלד, יצא לאור לפני מספר חודשים. הדפסיו של אפלפלד מלווים בפתקיה של רבקה מרים, מעין הגיגי שירה שאינם טרודים מכך שאינם תחת חסותו של אף ז'אנר.

בפתקים שלך יש חמקמקות, רוך והומור. בהדפסים יש החלטות נוקבות ודחיסות אורבנית. איך את רואה את הזיווג ביניהם?

"הקשר הוא בלתי מוסבר. הוא נובע מהחברות שלי ושל מאיר. שלחתי לו את הקטעים שלי והצעתי לו שנעשה משהו ביחד. הוא היה מביא את ביתו לביה"ס כאן, במושבה הגרמנית, ובדרכו חזרה לסטודיו הוא היה רושם רישום מהיר, מגיע לסטודיו והופך את הרישום למונופרינט (הדפס חד פעמי). כשראיתי את היצירות שלו הייתי 'נבהל ומשתומם'. מאיר באמת עובד הרבה יותר מתוכנן ממני, עם החלטות, אבל בתוך זה יש משהו מאד ספונטני. הוא יכול לקבל החלטה אבל אז ההדפס קופץ כנגדו ואומר 'גם לי יש מה להגיד'. אז יש שליטה, אבל השליטה מאפשרת למשהו לקפוץ דרכה החוצה. גם במונופרינט השליטה מוגבלת כי אתה לא יודע איך ההדפס יצא. יש משהו מרגש בציפיה לתוצאה הבלתי צפויה הזאת.

מתוך 'אחרי הנסיעה'. רישום של מאיר אפלפלד

בכלל, הרבה דברים בחיים יש בהם משהו כאילו אקלקטי. המציאות מלאה אקראיות. המפגש הבלתי מתוכנן יוצר משהו יותר אמיתי, דווקא כי אלו לא איורים ייעודיים אלא משהו עצמאי, והעצמאיות שלי ושלו יצר משהו חי בפני עצמו".

בפתקים שלך מופיעים זקנים, עם הפיזיות האיטית והקמוטה. איזה שיח את מקיימת עם הזיקנה?

"מעולם לא החלטתי לכתוב על זיקנה. אני נותנת למשפט הראשון להיכתב ואחריו בא משפט נוסף ועוד אחד. יש קשר, אולי, באימי שנפטרה לפני יותר משנה, אחרי יותר משש עשרה שנים של דמנציה. ההיעקרות שלה מעולם המושגים המוכר שלנו אל עולם מושגים קמאי הוא מעבר מאד לא קל למי שנמצא בקרבת מישהו ואוהב אותו. אבל אחרי שאתה מוותר בכאב גדול על מי שהכרת אתה יכול לראות איך האיש הזה מחובר למעמקים מעבר לכל המושגים שמולבשים על העולם שלנו.

כשתינוק נולד רואים בו את הפליאה. החיבור שלו לעולם מחותל לעולם ללא מושגים וזאת ההתפעלות שלו. אצל זקן, בגלל שהוא יודע שהוא הולך אל מותו אז כל ההימחקויות שלו נחוות כבגידה, וזה נכון, זאת בגידה במוכר, וזה לימוד גדול שלמדתי הרבה שנים עד שהיא נפטרה, לימוד שבא מכאב גם כי לי לא היו סבא וסבתא, לא גדלתי עם זקנים. המושג של זיקנה היה משהו מאד מופשט. תמיד התגעגעתי לסבתא שלא היתה לי, שתהיה טובה אלי ותחבק אותי. פתאום ראיתי את הצד האחר של הזקנה, דרך מה שקרה לאמא שלי, שהיתה אשה מופלאה וחברת נפש שלי. זה מצד אחד. מצד שני אני יכולה להגיד שזה נוגע גם לי עצמי, אני בת חמישים ותשע אני זוכרת שהייתי בת עשרים וארבע התחילו להיות לי שערות לבנות וזה הבעית אותי ותלשתי אותם וחשבתי, מה, אני? כי תמיד הייתי הכי צעירה בכל מעגל, ילדה של כולם. אמנם בתיאוריה יכולתי לכתוב על עצמי כזקנה אך בין זה לילדה שבי היתה תהום.

עם הזמן הבנתי שכל המושג של זיקנה יש בו תעתוע מאד גדול כי הנפש לא משתנה. כשאת ילדה או נערה ואת רואה בן 40, את חושבת שבן 40 יודע להיות בן 40, ובן 60 יודע להיות בן 60 ובן 80 יודע להיות בן 80. זה לא נכון, אני רואה את זה אצל הרבה חברים שלי, בגילאים פחות או יותר, ואף אחד לא מרגיש שהגיל הזה מולבש עליו. יש אנשים שיש להם נפש זקנה בגיל 20. זיקנה לא קשורה לגיל. הנקודה הפנימית של הנפש לא קשורה להזדקנות הגוף. לפעמים אני רואה בחורות בנות 20 וחושבת לעצמי, וואו, איזה גדולות. כי אני חווה את עצמי כאילו לא הגעתי בכלל לגיל הזה. אני רואה אנשים בגילאי הילדים שלי ואומרת לעצמי שהם בטח יודעים לחיות בעוד אני עצמי רק הרגע הגעתי לעולם. אז אני עצמי לא יודעת איך הזיקנה מתבטאת בספר אבל זאת חידה מאד גדולה".

בשירתה של רבקה מרים השעשוע ארוג ביראה, המתח רוחש בין היש לאין, ובמילותיה מתאחדים תורת הסוד ותורת הפשטות. אך מעל הכל מרחפת רוח אימהית ורחומה.

 רוח השואה והשעשוע בחיים אינם תמיד כפופים יחד.

"למרות שאני דור שני לשואה אני וגם חבריי גדלנו בבתים שמחים. הפסיכולוגיה כולאת את החיים מתוך נסיון להגיד שדברים אמורים להיות אחרת, כאילו מי שחי בצל השואה נידון לחיי עצבות. פעם אנשים נולדות בבית ומתו בבית, אימהות ילדו בבית, הילדים חיו עם ההורים שלהם בחדר אחד. אף אחד לא נסע לביה"ח ללדת או למות. הילדים חיו במלואם חיים במלואם. היום אם ילד רואה מישהו מת או את אמא שלו צועקת בלידה מיד שולחים אותו לפסיכולוג. ההגנות הללו הם סוג של שיתוק כפוי על משהו חי. השואה היתה נוכחת בלי לנסות ולעשות עליה צנזורה ויחד עם זה חי השעשוע. הבית שלנו היה בית מלא אנשים וכולם דיברו באותם שפות ואבי היה סופר שואה ואחד השובבים הכי גדולים שהכרתי. הוא היה משתטה במובן הנפלא של המילה. ההורים היו מאד אבא ואמא וגם מאד חברים. כשהתחלתי לכתוב הייתי קוראת להם את שירי, יותר מאוחר הקראתי לבעלי וילדים שלי. מאד חשוב שיש לך אוזן שומעת, ולו רק מישהו אחד שתוכל לקרוא לו. נכדתי בת ה-10 התקשרה אלי השבוע וקראה לי שישה שירים שלה. זה נפלא שהיא יכול להרים טלפון ולקרוא לי שיר".

 הזכרת את ההתמסרות ליצירה. איך מצאת את עצמך מתמסרת ליצירה ולאימהות בנשימה אחת?

"זה מאד לא קל. מאד. מהרגע שילד מגיע לעולם פתאום את צריכה ליצור חלל פנוי ולסלק את העצמיות שלך ולגדל אותו. מצד אחד את בונה את הילדים ואת מעצבת אותם ומצד שני איפה את? איפה המקום הזה בו היית מתעוררת באמצע הלילה ומשלימה שורה בשיר או מדגישה את האדום בתמונה? אסור לך להיות במרכז ואת צריכה להתמסר בלי לשאול את עצמך אם זה מה שאת רוצה עכשיו או לא. אולי היה קל יותר בדורות קודמים, כשלא היו אפשרויות והיו שבטי נשים. היום זה שונה ובשלבים מסויימים הרגשתי שחיי נגמרו, במובנים מסויימים. כיום כל ילדיי הם שותפים שלי בטוב וברע. הם ראו אותי עולה ויורדת, בוכה ומתפרקת ושמחה ומשתוללת, הם ראו אותי ויצאו חבריי הטובים. הייתי ילדה איתם עם הסתירה בכך שהייתי צריכה לשלב ילדות ואחריות. ועם זה, מגיע זמן אחר שאני שוב עם עצמי מאד. ויש לי את מרחבי הבדד שלי. יחד עם הבדידות הזאת את שוב ילדה ושוב חופשית אבל תמיד תהיי ותישארי אמא. אבל הוויתורים האלו לא קשורים רק באימהות. לי זה קורה גם בשבת. יש דברים שאני לא עושה בשבת. אני לא יוצרת, לא כותבת ולא מציירת כי זה לא נכון ליצור בשבת. ואז הרבה פעמים בא שיר רגע אחרי ששבת נכנסה, והמילים פורצות ממני ואני לא יכולה להתאפק, וכל השבת אני ממלמלת עם השפתיים כדי לא לשכוח, ואז מגיע מוצאי שבת אבל אז ילדת ולד מת. זה כבר לא חי. זאת ענוה שהמציאות מלמדת אותנו. אני חושבת כמו רבי זושא, שהיו לו שני פתקים אנוכי עפר ואפר ובשבילי נוצר העולם, שגם לא צריך להגזים בענוה, צריך גם גאוה שאדם יאהב את עצמו וירגיש איזה אוצר הוא. כל אדם הוא דבר חד פעמי שאין לו תחליף בעולם.

צריך לדעת לרקד עם שני הכוחות האלה. אנחנו כמו טיפה בחלוף ענקי אבל אנחנו נוכחים לגמרי ויש לנו טביעת נפש ייחודית וראויה לאהבה. המקום האימהי שלנו מכוון קודם אלא עצמנו, שנהיה גם אמא של עצמנו או אבא של עצמנו, לקחת לנו את היד ולספר לנו סיפורים לפני השינה ולתת לנו מתנות. אמא זה דבר עצום. כולם מתגעגעים לאמא שלהם. את יכולה לפגוש בן אדם בן 70 שיכול פתאום לבכות שהוא מתגעגע לאמא. זאת יתמות על-גילית. ראיתי הרבה אנשים שהקשר שלהם עם אמא לא היה טוב והיה להם פגם בחיבור אל העולם. אם יש לך קשר טוב עם ההורים שלך, אז גם כשהחיים מאד יחבלו בך וגם כשתהיה עצוב מאד, תהיה לך נקודת משען בעולם כי אתה יודע שיש מהות בעולם שקוראים לה אבא ואמא. אנשים שיש להם יחסים קשים עם ההורים יש להם נקודת אובדן מלכתחילית".

 משהו באופן הכתיבה שלך מבוסס על אמון גדול בקשב, בפתיחות ובזכּוּת של הקורא. מהיכן מגיע האמון הזה?

"אני חושבת שהיוצר צריך להישמע לקול הפנימי שבוקע ממנו, קול ייחודי שיש בו שפה שנוצרה רק עבורו – ולהאמין שאם הביטוי יהיה נכון ומדויק ונובע מהעומק, הוא יגיע בסופו של דבר גם לזולת. שלח  לחמך. לחמך, חלומך. אם הוא נועד לההגיע אל מעבר אליך , כך יהיה . ולא, לא נורא, יצרת משהו שנועד לצאת אל החוץ ונביא שכובש נבואותו מתחייב בנפשו. כך הוא לגבי רוב האנשים שאמירתם קבעה חותם משמעותי בדברי ימי העולם, הם פעלו מתוך שפה שלעיתים קרובות לא הייתה מובנת לזולתם, עד שנתקבלה והפכה להיות חלק מהמוכר והידוע – המהפכה האמיתית היא לא 'נגד', היא פשוט חושפת רובד חדש, שלא נודע עד כה, של 'בעד'".

רבקה מרים מאד אוהבת חיות. יש לה את הכלבה צליל, את נילי החתולה, בחצר יש צבים, ועל חלונה מתדפקים כבר שנתיים שני עורבים. לאחד היא קראה רֵבְקלה (עם צירה מתחת לרי"ש)  ולאשתו רֶבה. והיה פעם את חנן, גוזל בולבול שהציפורים בחוץ לא קיבלו אותו אליהם. בשלב מסויים הגוזל כנראה 'התאהב' באימו האנושית וגרש את כל מי שנכנס הביתה. וגם: היו לה בעבר שתי חתולות, שבו ועֶרֶב, שהותירו בה חוויה מפעימה. שבו התחילה להמליט וגם ערב התחילה להמליט אך התקשתה. שבו, באמצע המלטתה שלה, ניגשה לערב, משכה מתוכה את הגורים ואז המשיכה להמליט את גוריה שלה. הן גידלו והיניקו במשותף את ששת הגורים שלהן.

"כשאת מסתכלת על כל העולם הזה את מרגישה שאת בסוג של לימוד מאד גדול כי בעלי החיים והצמחים בניגוד אלינו לא שכחו את הוראות ההפעלה שלהם. אנחנו לא נולדנו עם הוראות הפעלה וצריכים לגלות במהלך חיינו מה צריך ומה נכון. הם יודעים איך להזדווג ואיך להמליט, איך לוותר ואיך להילחם, איך להסתתר ואיך לחפש אוכל. הם לא שוכחים את כל זה לעולם, בניגוד אלינו שאנחנו מלבישים על עצמינו את כללי העולם כמו שריון ולא כמו בגד ריקוד. הרי מה אנחנו בסך הכל, תיירים בעולם למועד קצר. אנחנו יוצאים מהעולם לא עם יותר ידע ממה שהגענו. נולדנו יהודים כחלק מדבר קדום ומטורף ועמוק שנקרא להיות יהודי. מנסים לתת 'והגדת' לדורות הבאים אבל כמה שננסה לדעת אנחנו עדיין לא נדע וזה השעשוע. כשאת ילדה את חושבת שאיש בן שבעים יודע לחיות, אבל לא. חלק משאלותיו נפתרו אבל שאלות חדשות נפתחו.

את מאמינה בקשר אמיתי בין בני אדם לבני אדם, ובין בני אדם לאלוהים?

אם היית שואלת בזמנים של עצב אז הייתי אומרת שחיבור אמיתי לא מתאפשר. כל אדם נושא את בדידותו גם אם הוא מוקף אנשים אוהבים. אבל כן, הוא אפשרי. רב מאד המחבר בינינו. כל דבר שיש לנו עבר דרך הרבה אנשים אחרים. השפה שלנו, הלבוש שלנו, המוסיקה שלנו – הכל ארוג מאנשים אחרים, שלא לדבר על הגוף שלנו. בתוך זה, בקשר האנושי יש הרבה אכזבות בגלל הציפיות הגדולות. לגבי אלוהים אני מרגישה בתוכי שאין שום שאלה. זה מקום שלם, תעלומה שאין לה בה כל ספק. לפעמים הקשר הזה גורם לתהום גדולה יותר כי את לא יכולה להגיע לזה. בדתיות יש טירוף כי אתה רוצה להתחבר למשהו שהוא מעבר ליכולות החיבור שלך.

רבקה מרים מלמדת כתיבה. לא שירה, היא מדגישה, פשוט כתיבה. יש מי שמגיע לסדנאותיה ומחפש כללים, כלים ומשובים. כל אלה יוצאים מאוכזבים כי רבקה מרים לא מציעה, לא מאשרת או פוסלת, לא מציעה להשמיט או להדגיש. היא לא שייכת לאסכולת סדנאות הכתיבה שאחריה אנשים רצים לכתוב ספרים. "נורא קל לתת תרגילי כתיבה. נגיד שיש כאן שני ספלים על השולחן ואת אומרת 'שני ספלים'. אנשים לוקחים את שני הספלים הללו ועושים מה שהם רוצים. בהתחלה הרבה פעמים אנשים נבוכים, הם לא יודעים לכתוב, הם מצפים לשמוע מה הכללים, אבל אחר כך הם פתאום מרשים לעצמם. שני הספלים לוקחים אותם לאיזה מקום. בעיני סדנאות לא נועדו כדי שהמשתתפים יוציאו ספר. זאת לא מטרה. זה נועד כדי שאנשים יגעו בדברים שלהם, בצורה מדוייקת. לפעמים אנשים רוצים לשמוע דברים כדורבנות ואני לא יודעת לעשות דברים כאלה, גם בגלל שלכל אחד יש את הטעם שלו וגם בגלל ה'מי שמך' הזה.

אין לי חוקים לכתיבה והדבר היחיד שמכתיב אותי אלו חוקים פנימיים. בסדנא אני רק מעניקה מרחב לפרישת כנפיים ולכל ציפור יש לה כנפיים אחרות. ואם דרור היה מלמד חסידה לעוף היא לא היתה מצליחה לעוף וכל אחד חייב להכיר את הכנפיים שלו. אז תראי אילו ניסים קורים, אומרים מילה וכל כך הרבה עולמות נרקמים. לפעמים אני מודה על הזכות להיות מיילדת על הדברים שנכתבים.

לספרי השירה שלה, לפתקים ולסיפורים הקצרים, נילווים כמה ספרי ילדים ביניהם  'חלונות בהקיץ', 'מעבר לגבעות האחרונות', 'סיפור על מיטה שהתאהבה בכיסא'. כתיבתה לילדים יוצאת למסע במחוזות הנפש הילדית והבוגרת כאחד, בשפה פיוטית, פנטסטית שכולה רוחשת סודות כמוסים ומתוקים.

האם כשאת כותבת לילדים את מכניסה את עצמך לנעליים אחרות?

 "כשהתחלתי לכתוב לבת שלי התחלתי לכתוב את סיפורי הילדים, סיפרתי לה ולעצמי סיפורים. תמיד כשכתבתי לילדים הייתי מודעת לזה שאני מספרת לילד סיפור, גם אם לילד שבתוכי. הזכרתי לעצמי שיש לי מאזין. כשאני כותבת שיר זה לא ככה. שיר זה משהו שנכתב ביני לבין המקום. כמו מכתב עומק ביני לבין החיים".

פורסם במוסף שבת של מקור ראשון, אוגוסט 2011
צילום: מירי צחי

מודעות פרסומת

From → כתבות

3 תגובות
  1. רבקה מרים כמו כל משורר אמיתי רואה את הבריאה מבעד למחיצות מלאכותיות מעשי ידי אנשים מפוחדים. תודה לפנינה גפן שהכירה לי אותה

  2. נחום permalink

    איזה קסם.
    תודה. שאלת שאלות נכונות.
    (באופן אישי, הייתי רוצה לראות אותך קצת יותר בתוך הראיון. בעיני, ראיון הוא דיאלוג, לא מונולוג.)

    • זה היה אחד ה-דיאלוגים מהראיונות שהיו לי. לא יודעת למה יצא ככה. אולי זה היה אינטימי מידי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: