Skip to content

כשהכיפה והכאפייה החליפו תפקידים

09/07/2011

9.7.11

את הרשמים הבאים כתב ידידי נתנאל בולג. אני מפרסמת את הדברים כאות הזדהות עם הדברים, וכטירדה קיומית וסימן שאלה גדול שמלווים גם אותי.

את השבת האחרונה ביליתי בקמפוס של "טליתא-קומי" בבית ג'אלה. לא רחוק מהמחסום של גוש עציון, על דרך וואלג'ה, אבל כבר בתוך עיר פלסטיניאית. אני רוצה להעביר לכם רשמים, אולי זה יצא קצת ארוך, אני מניח שלרובכם לא יהיה כח לקרוא את כל זה. אבל מדובר בנושא חשוב מאד, שבוער לנו, לחלקנו בלי תשומת לב כמעט. אז בכל זאת, אני מרשה לעצמי.

היינו עשרה מתנחלים, תשעה גברים ואישה אחת. [בחורה צעירה, נשואה, בעלה לא הגיע כי מישהו היה צריך להשאר בבית לשמור על הילד החולה שלהם, נקודה למחשבה] ובנוסף מנחה יהודיה שתפסה את משבצת ה"שמלאנית" של הסופ"ש. מהצד הפלסטיני הגיעו שישה חבר'ה, שתי נשים וארבעה גברים. מתנדבת גרמניה דאגה לנו ללוגיסטיקה ולחדרים במקום. עברית וערבית עפו בחדר עם קצת אנגלית, אחת מהפלסטינים תרגמה, ככה שכל משפט נאמר השבת פעמיים. וזו לא הסיבה היחידה שכולנו יצאנו מותשים.

זה היה אחר. לא היו התלטפויות הדדיות המוכרות לי מאהלי הדברות "לנו יש מה ללמוד מכם, לא, לנו יש מה ללמוד ממכם" של גשר. היה ברור שאנחנו כי כאן כי הסכסוך זה אנחנו, האנשים שנוסעים על ציר שישים, האנשים שאוהבים את האדמה הזאת, ואת אלוהים, ומוכנים למות עליה. לא היה טעם להסתיר את האמת של כל צד. דיברנו על קדושת האדמה, על האמת הפשוטה של הצורך להגן על העם היהודי מאויביו, כולל הפלסטינים. אבל גם שתינו קפה ודיברנו על החיים ונשים ועבודה. התחבקנו וצחקנו. הפלסטינים הפתיעו אותי. אני לא יודע מה הם עשו לי יותר, גרמו לי לאהוב אותם ולהעריך אותם, או להתייאש מהסיכוי שאי פעם נגיע להבנה.

אנקטודה אחת מהשבת תסביר את לב העניין. אחרי ארוחת הערב נחום פצ'ניק הגב-גבר הציע לקבוצה לעשות סדנא כייפית ומשוחררת יותר מהשיחות הכבדות. הוא הביא כיפה גדולה וכאפייה, והזמין כל אחד לחבוש את הכובע הסמלי של האחר ולהעמיד את עצמו לרגע בנעליים של השני. מתנחל לובש כאפייה ומדבר אל ציבור המתנחלים על הכאב שלו כפלסטיני, ופלסטיני עם כיפה אמור לעשות ההפך. נחום התחיל. הוא שם את הכאפייה  והתחיל לדבר על הפלסטיני שיש לו מים בברז כל יום רק שעתיים, ולעומת זאת רואה את המתנחל משקה את הגינה ושוטף את האוטו. זה היה כנה ונוגע ללב. אשארף לקח את הכיפה אחריו, והתחיל לדבר על חייו כמתנחל. איך הוא קם בבוקר ושוטף פנים, ואת הידיים, ואת הפנים של הילדים שלו ושל אישתו ואת הגינה והכלים. ואיך לפלסטיני ליד אין לו מים. ובכלל נמאס לו לראות פלסטינים, ובא לו שכל הפלסטינים יעופו מפה.

נחום כמנחה המשחק ניסה להסביר לו שינסה לרגע לדבר על הכאב שלו כ"מתנחל", אבל זה לא עזר. פעם אחר פעם כל מתנחל בתורו מתאר סיטואציה אנושית כואבת מהצד הערבי, והפלסטיני שאחריו מתאר מתנחל שעולה לארץ מרוסיה\בולניה\אתיופיה מסתכסך עם חבריו היהודים ואת תסכולו מפנה על הערבי. זה היה מצחיק בטירוף לראות את מוחמד אבו עייש מציג דמות של רוסי שעולה לארץ, לא מוכר על ידי הרשויות כיהודי בגלל אמא גויה, נלחם בשטחים, ולבסוף מת ונקבר מחוץ לגדר של בית הקברות ביחד עם הלא יהודים [כן, הוא חשב על זה בעצמו. הם מכירים אותנו יותר ממה שנדמה לנו]. אבל לאחר שכל המשתתפים הערבים חזרו על אותו עקרון פעולה, חשבתי שאני יוצא מדעתי.

נסיתי לדבר עם מוחמד על זה. אמרתי לו שהוא לא מבין אותי, והוא מסרב להזדהות איתי. הוא ענה שסביו נהרג בגוש עציון ב48' ושבעקבות כך סבתו הנחילה לו אהבה לכל אדם באשר הוא אדם, והתרחקות מכל סוג של אלימות ושנאה. והוא מבין אותי. אבל זה בדיוק ההפך ממה שאתה עושה, ממה שקרה במשחק לפני רגע?! צעקתי עליו. הוא המשיך לדבר. בשבילך הם טרוריסטים בשבילי לוחמי חופש. – אבל למה אני מסוגל להבין אותך ואתה לא מוכן להבין אותי? אתה חושב שיש פה סימטריה, שכמו שאתה תכיר בסבל שלי אני אכיר בסבל שלך, אבל אין סימטריה. מה שאתה גורם לי לא שווה למה שאני גורם לך.

מה הבעיה שלהם? למה הם לא יכולים להכיר רגע אחד בסבל שלי? אני בסך הכל מסוגל לעשות את זה? למה הם לא מסוגלים להרפות לרגע אחד מהתודעה הלאומית שלהם ולהרגיש את הסבל שהם גורמים לי כבנאדם? לרגע אחד תפסיק להיות פלסטיני מולי! ומה המחסום שמונע מהם באופן כל כך המון לשחק משחק, פשוט, לשים בצד את הפוליטקה ולהתחבר לאחר?

זה לקח זמן וטיול רגלי של ליל שבת בבית ג'אלה עם יוסוף [שניסה נואשות למצוא מקום פתוח בעיר בשעה 00:30] כדי להתחיל להפנים משהו. התחלתי להבין שהחיים שלי מורכבים מרבדים. רבדים שמתאפשרים מהרווחה שאני חי בה. אני גם יהודי,  ישראלי, אבל גם בעל תודעה אוניברסלי, אני גם הומניסט וגם דתי, ויש לי חירות חברתית וכלכלית לאפשר לעצמי את התנועה הזאת. יוסוף לעומת זאת, בחור בן 28, עובד כאינסטלטור בבית עומר, נעדר את החירות הזאת. הוא בחור חזק אבל קצת צולע. שאלנו אותו והוא אמר שהוא צריך פיזיותרפיה שעולה שש מאות שקל ליום. והקופת חולים? אין מימון. אני לא אזרח של אף מדינה, צחק בייאוש, אין מי שייתן לי פיזיותרפיה. ופתאום אתה קולט. אין רגע אחד שהוא לא פלסטיני, ש"הכיבוש" מפסיק. אני חוזר הביתה ומפסיק להיות פוליטי. גם אני בעתניאל, אני בסך הכל בן אדם שחיי את חייו. אבל לבית שלו חיילים יכולים להכנס בכל רגע, המחסום משפיל אותו כל בוקר וערב, וההעדר של המדינה שתדאג לרווחתו נוכחים בכל רגע ורגע בחייו. הוא תמיד פלסטיני, ולכן גם פסיכולוגית היה קשה לקבוצה הערבית פי כמה להציג הצגה, לצאת מהחליפה הלאומית שלהם, ובמקומה הם נתנו לנו אגרוף של צחוק מריר מתחת לחגורה. סיפור הצטבר לסיפור. הבנתי את הקשיים העצומים מלתאר בעברית של אשכנזי של הפלסטיני הממוצע. קושי כלכלי ופוליטי, שמצטרף ללחץ חברתי עצום להוכיח שיש במתנחלים האלה משהו מעבר לדיבורים באוויר, משהו שמצדיק שיחה עם האויב. לחץ חברתי שתודה לאל, אני כה משוחרר ממנו שאינני זוכר מתי הייתי צריך להתבטא באופן שיתאים לשיח הרווח סביבי [חוץ מכמובן המחויבות העמוקה שלי לדבר כמו נון-קונפורמיסט]. זהו קושי תרבותי, פסיכולוגי, שפשוט אינני מסוגל להבין אותו. המנחה היהודיה אמרה לנו בפשטות- אתם חושבים שתשחקו משחק, שהם ישימו כיפה וידברו כמו יהודי. אבל זה לא משחק בשבילם, זה לא נושא למשחק, זה החיים שלהם, וזה כואב. הם עטופים בחליפת הפלסטיני בלי שיש להם לאן ללכת, בזמן שאני, מחליף חליפות כמו גרביים.

זה רק פרט אחד, קרו שם עוד הרבה דברים. ואין לי אשליה שהצלחתי להסביר את הסיטואציה במלואה דרך המייל הזה. בטח כשאני לא מבין אותה. בסופו של דבר יצאתי משם עם יותר הכרה במשמעות ההעמדה שלי, שאני עומד מאחוריה, להיות ציוני, ומתנחל [בסדר אז אני גר בירושלים. אני עדיין ראוי לתואר הזה] ועם יותר הבנה שגם אם אני מרשה לעצמי לחיות את חיי ולומר שאין לי עסק עם פוליטיקה, יש כאלה שאין להם מקום שבו הפוליטיקה לא נוכחת. וזה בעיה בוערת.

בשיחות על הנסיון למצוא קווים משותפים לעבודה בעתיד יצאנו במעין מבוי סתום. מן העבר השני, בהפסקות הקפה, המרובות, האווירה הייתה חברית וחמימה. אהבה פשוטה כזו, כזו שגורמת לך רצון עז לשבת לקפה בבית של יוסוף, ומסתבר שזה הרבה יותר פשוט ממה שנדמה. הפלסטינים, בדרכם שלהם ידעו לעשות מעברים בין הלאומי-פוליטי לאנושי-החברי בקלות מפתיעה. הבנתי שבמקביל לחומת המקובעות שלהם, קיימת חומה שקופה בהרבה של מקובעות מצידי, מצידנו. דווקא הרגישות ויכולת ההכלה-לכאורה שלנו הסתירה מחסומים עמוקים יותר, שרק מפגש אמיתי וכנה עם האחר יכול לגלות ולערער.

מבחנתי העיקר שאני רוצה להעביר לכם זה את השונות העמוקה. את ההבדל התהומי שיש בין הצדדים. שום דבר פה לא נכתב כדי להצדיק את העמדה הפלסטינית, שהיא ללא ספק מלאה עיוותים. אני רוצה לומר שראיתי עולם שהוא אחר לחלוטין. שההבנה שלו לעולם לא תהייה בכתב ובהרצאה, אלא במבט ומפגש בלתי אמצעי. האם הם בני זוג אמיתיים לשלום? האם אי פעם הם יבינו אותנו באמת? האם נוכל לתת בהם אמון יום אחד? לא יודע. אני מיואש מהאפשרות למציאת מכנה מילולי משותף. והייאוש הזה מאפשרות רציונלית לפתרון מוביל אותי למחויבות אובססיבית להמשיך עם האופציה ההזויה של ההדברות והמפגש דווקא בין הקצוות הרחוקים, בתקווה שבין הקיצוניים והשונים יקרע הים ותתגלה אהבה. אבל אני גם מלא תקווה. כי בעצם הנוכחות, בעצם המבט בעיניים מתרחשת תנועה, סמויה ודוממת, הגלים שלה לא מילוליים והם יוצרים תחושה מהדהדת שיום אחד ההפכים ינוחו זה לצד זה. לנצח שונים, בגורל משותף.

מודעות פרסומת
9 תגובות
  1. נחום permalink

    *.

  2. אבי-רם permalink

    אפשר לדעת מי פרסם? אתה מוכן לשלוח את זה לפרסום ב- "מכתוב" של ארץ שלום? אני אשמח אם תתקשר… אבי-רם0546376805

  3. אבירם – מוזמן ליצור קשר ישירות עם הכותב במייל nbollag@gmail.com

  4. כן ומרתק.

  5. עם כל הכבוד לכתיבה היפה אני לא חושב שיש בחוסר היכולת שלהם לספר נארטיב אחר משלהם עניין של היותם פלסטינאים . יש בזה לדעתי ומנסיוני יותר עניין של רמה אינטלקטואלית. אילו הייתם חוברים לא אל אינסטלטורים אלא אל המקבילה הסוציו-אקונומית שלכם, גם הפלסטינאים היו אינטיליגנטיים מספיק כדי להכנס לנארטיב היהודי. ומאידך – אילו מהצד יהודי היו מגיעים חבר'ה לא מי יודע מה אינטליגנטיים – פחות "סופיסטיקייטד" – גם הם לא היו מסוגלים לזה.

    אבל – משמח שאתם נפגשים. וד"ש לפטשניק.

  6. כמה כנות ופתיחות, תודה.

  7. חי בסרט!

  8. עין לציון permalink

    כל המילים היפות שלך וכל כסות הפתיחות שאתה מפגין פה לא מצליחות להסתיר את העובדה שאתה אכן איש אטום, שלא מסוגל לראות את האחר ואת סבלו גם כשהם עומדים מול עיניך. אם, אחרי השבת הזאת, אתה עדיין עומד מאחורי העמדה שלך "להיות ציוני, ומתנחל" ולהמשיך לשקר לעצמך "ולומר שאין לי עסק עם פוליטיקה", אין לי אלא להצר על כך שבזבזת את זמנך ואת זמנם של אלה שלעולם לא ידעו את החופש שהם כה כמהים לו בשל עיוורים כמותך. מה שכתבת פה לא נועד אלא למרק את מצפונך ולסמן וי ליד הסעיף "ניסיתי", אבל אתה לא באמת מעוניין לסמן וי ליד הסעיף "הצלחתי". אתה יודע שההצלחה שלך כרוכה בוויתורים שסותרים את כל הדוגמות האוויליות שמכתיבות את אורח חייך והשקפת עולמך, הצר כעולם נמלה. טול קורה מבין עיניך וראה כמה הסבל שאתה גורם לאחרים נסתר מהן. ואחר כך צא וחשוב איך תוכל לסיים את הסבל הזה ברוח דבריהם של רבי עקיבא ורבי הלל הזקן.
    לא פוליטי, עלק.

  9. אוהד, היו שם אנשים ברמה אינטלקטואלית מאד גבוהה. כולם הבינו את הקטע טוב מאד. הם פשוט לא הסכימו לשחק את המשחק.

    זה לא עניין של תחכום, מדובר ביכולת להפריד בין האישי לפוליטי, וזה עניין תרבותי.

    אמסור את הד"ש.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: