שובו אל האוצרות שלכן

נעמי מרגלית פתחה בית מדרש לנשים בגולן המבקש להעצים את הנשיות שבה היא רואה את האפשרות לגילוי הנבואה. "עבודת ה' של איש כרוכה בעמל, כמו טיפוס בסולם", היא אומרת. "באישה כבר יש מלאות רוחנית, צריך רק לזקק אותה"

כמויות הדיו שנשפכו בפולמוסים סביב לימוד תורה לנשים יבשו מזמן. לימוד תורה של נשים הפך להיות מובן ומקובל אם לא חלק אינטגרלי ממסלול חייהן של צעירות שפוקדות בתי מדרש לפני, לימודיהן האקדמיים, אחריהם או במקביל להם. ללימוד הנשי מנעד רחב למדי – החל מלימוד פרונטאלי, שמרני ונינוח, המבקש לינוק את סמכותו מבעלי סמכות תורנית-גברית, ועד ללימוד עצמי, אינטנסיבי ותובעני מול ספרות תלמודית בניצוחן של נשות הלכה. בתי המדרש מבקשים ברובם להקנות לנשים יכולת לימוד עצמאית, היכרות עם ספרות הלכתית קאנונית או פשוט לימוד והעמקה שנעדרה ממערכת הלמידה התיכונית.

בבית המדרש לנשים 'בת ח"ן' ברמת הגולן מאמינים בלימוד אחר. בִּמקום סוללת רבנים וערמות ספרי הגות ומוסר, ההתמקדות היא בכוחות נפש נשיים. כחלק מהלימוד עוסקים במחול, בתיאטרון ובאמנות – לא כסדנת העשרה אלא כחלק אינטגרלי מלימוד התורה. את בית המדרש פוקדות צעירות ומבוגרות, דתיות וחילוניות, רווקות ונשואות במסלול של שנתיים, כשהמשותף לכולן הוא החיפוש אחר לימוד תורה המותאם לנפש הנשית. זאת ועוד – בית המדרש מתאים את עצמו לכל שלב בחייה של אישה – טרום נושאים, פוסט נישואים וגם במקביל לעבודה וללימודים, כשחלק ניכר מהתלמידות משלבות לימודים אקדמיים.

מעבר לכאן ועכשיו

מי שעומדת מאחורי המקום היא נעמי מרגלית, תושבת נוב שברמת הגולן. מרגלית (50) נולדה בבית מנותק מדת ומסורת לאם יוצאת מרוקו ולאב ניצול שואה. היא גדלה אל תוך קיבוץ הגלויות הזה, והדבר השפיע לדבריה על יכולות הבחירה שלה בהמשך חייה. במסע ארוך של חיפוש ותהייה, חָזרה בתשובה ועברה כמה תחנות עד שמצאה מנוחה בגולן, בעולם החסידות ובבית המדרש שהקימה.

הפגישה עם נעמי משקפת משהו מדמותה של האישה הצנומה והשלווה שנוהגת לצאת עם בעלה למעיין או למצפה במקום למסעדה. קבענו להיפגש בבית קפה ירושלמי כלשהו, אך הוא היה רועש למדי ונדדנו לבית קפה אחר, רועש לא פחות. לבסוף התגלגלנו לקיים את הראיון בחנות הספרים של הוצאת 'כתר', פנינת שקט בלב ההמולה בכניסה לירושלים. המוכר מצידו סיפק לנו חיוך וכיסאות. כך, מוקפות בספרי ד"ר סוס, דיברנו על תורת נשים.

"בגיל שש-עשרה התחלתי בחיפושים", היא מספרת, "לאחר שהחלו להירקם בי שיחות פנימיות לגבי מה שאנחנו עושים בעולם הזה. אולי יותר נכון להגיד שבמקום שאלות התחילה להתחזק בי תובנה שיש משהו מעבר למציאות של כאן ועכשיו. התחלתי תהליך קשה של תשובה בגלל שלמדתי בבית ספר חילוני. למרות כמה נסיגות בשל לחץ משפחתי, החלטתי בגיל שבע-עשרה שזהו, זאת הדרך. המשכתי ללמוד במסגרת בית הספר החילוני כי ראיתי את זה כשליחות. הייתי טיפוס מרדן ולכן לא הפתעתי את ההורים שלי בשינויים שעברתי. כששמרתי על חזות חילונית עוד היה בסדר, אבל כשהתחלתי לשנות את הלבוש שלי זה התחיל להיות ממש קשה ונתקלתי בהרבה מתחים. את השביעית והשמינית העברתי בחפץ חיים ואחר-כך הגיעה התלבטות אם לשרת בצבא או בשירות לאומי. ההכרעה נפלה על שרות לאומי".

מרגלית שירתה במבוא חורון, שם פגשה ב'גרעין עזרא' את בעלה לעתיד. לאחר שנישאה עברו היא ובעלה לבית יתיר שבהר חברון אך בהמשך הבינו שמקומות שיתופיים אינם מתאימים להם. הם התלבטו אם לעבור לגוש קטיף או לרמת הגולן והשאר היסטוריה. בגולן נולדו להם שמונה ילדים, שניים מתוכם נשואים כיום. שנים לאחר תהליך התשובה החל תהליך בירור פנים-דתי.

"לפני כחמש-עשרה שנים התחלתי ללמד במדרשה בנוב. במקביל גם התחלתי ללמוד מודעות ושם החלה לנבוט ההרגשה שאני לא חיה את מי שאני באמת. התעורר בי רצון לאתר את הנקודה הפנימית שלי. נקודת הזמן הזאת הובילה אותי להחליט שאני צריכה להחזיר לעצמי את הכלים שיעזרו לי למצוא את מי שאני באמת. כל דבר שעשיתי עד אז היה מכוון למטרה הזאת. למדתי הילינג ושיאצו, וגיליתי שהתעסקות שלי ביצירה קשורה לשיח שלי עם עצמי. כל מה שעברתי באותו זמן במדרשה ממש הקביל לתהליכים שלי עם עצמי. התחברתי לשלושה מקומות דומיננטיים בחיי – המקום היהודי, המקום הנשי והמקום היצירתי. עם הזמן התחילה להתגבש בי ההכרה שאני רוצה להקים מקום כדי לפתח את התהליכים שהבנות במדרשה עברו, והבנתי שחייבת להיות מסגרת שתרחיב את מה שפרץ בשנת מדרשה אחת. שנת מדרשה נותנת טעימה מהעולם היהודי הרחב אבל מעט מאוד מהעולם הנשי – וזה מקום שחייבים להגדיל אותו. בית המדרש קם כדי להמשיך את התהליכים שהתחילו במדרשות וגם כדי לתת מפתחות לחיים העתידיים".

להחזיר את הנשיות התמימה

יש כיום עשרות רבות של מדרשות לנשים. מה החידוש בהחלטה להקים עוד בית מדרש?

"אני חושבת שעולם המדרשות הוא פריצת דרך מדהימה. נשים קיבלו לגיטימציה להיפתח לעולם של תורה. אני מאמינה שכל מהלך שמתחדש בא כרצון א-לוהי להוביל לשינוי. תנועת המדרשות הייתה משמעותית כדי ליצור מפגש בין האישה לתורה בצורה מעמיקה, ולהסיר את התפיסה שהייתה מוכרת בנוסח 'אין לאישה מה לחפש בבית המדרש'. יותר מזה – לפתוח את הנשים לשיח פנימי ומשמעותי עם ריבונו של עולם. נראה לי שאכן המהפכה השפיעה והביאה לבשורה מבורכת.

"ועדיין – התחושה שלי היא ששיטת הלימוד הרווחת קצת שונה מהזווית הנשית, מהכוחות האמיתיים של האישה. הלימוד המסורתי מפתח את הצד הרציונלי ועדיין זה נשאר ברובד שכלתני. אנו מפתחים שפה לא קונבנציונלית. תלמידות שהגיעו אלינו ממדרשות אחרות אומרות: 'רגע, אישה צריכה להתייגע בלימוד, לא? במדרשה אמרו לנו אחרת'. ואני אומרת שלא. אנחנו לא אמורות להתייגע. אני מאמינה שלנשים יש עבודת השם משלהן. אפילו לא הייתי מגדירה זאת כעבודה, כי עבודה היא עמל, ונשים אמורות להתנהל מתוך נחת רוח.

לבטל את רגש העניות הרוחנית. נעמי מרגלית

"אין לנו מסורת לימוד תורה לנשים, ורוב עולם התורה מבוסס על ידע גברי. כך הועתקה המסורת ברוב בתי המדרש לנשים, וזה כולל את שיטת הלימוד ואת המראה החזותי של בית המדרש. איני חושבת שאישה לא יכולה ללמוד כמו גבר. ה' בירך כל אחד מברואיו במבנה נפשי שונה שהוא גם יכולתו לפעול בעולם. כנשים אנו צריכות ראשית להיחשף לייחוד שלנו, לא באספקט של מעמד האישה אלא מצד האפיונים הנפשיים, ומכאן לדייק את צורת הלימוד. הדיונים ההלכתיים או הפולמוסים סביב סוגיות, לדוגמה, מאתגרים ברמה השכלית אך חסרים את תנועתו של הלב, את המפגש עם החוויה הפנימית. כמו כן איני בטוחה שישיבה ממושכת בבית מדרש היא שפתה של האישה. ראשי המדרשות יכולים להעיד על חוסר התמדה ועל היעדרויות מרובות.

"ארהיב עוז ואומר שהרווקות המתמשכת נובעת גם מכך שאיבדנו משהו בטבעיותה של האהבה, בגלל היחס המועדף לבירור השכלי. אני לא רוצה לומר שאין לזה מקום, אלא שחייבים לחזור וללמוד להקשיב ללב בצורה נכונה, וזה אומר להחזיר לעצמנו את הנשיות הפשוטה והתמימה. יש בנו צורך לצקת את הלימוד בתוך החיים, בעשייה".

הרב קוק ורבי נחמן

בית המדרש פועל יומיים וחצי בשבוע. יום אחד מוקדש כולו ללימוד ויום נוסף ליצירה. הלימוד והיצירה כרוכים יחד בקשר הדוק, מפרים ומשביחים זה את זה. בסוף כל שנה מוצגים פירות העמל בתחומי האמנות והמחול והתוצאה, יש לציין, מרשימה. תלמידות שבעבר לא נגעו בחומר או לא הניעו את גופן הציגו תוצרים שלא היו מביישים אף בוגר מוסד אקדמי רב-שנתי.

ב'בת ח"ן' לא עוסקים בתורה אחת מקיפה, כי כל תלמידה מגיעה במצב אחר בחיים והלימוד מעניק לכל אחת את הכלים המתאימים. בבית המדרש עושים בין היתר הכנה ללידה – נושא שלא שייך כלל לעולמות הדעת של בתי המדרש, אף לא הנשיים שבהם. אזורי הלימוד לא קונבנציונליים והמטרה מוגדרת מאוד – להעצים את כל התחום של גילוי כוחות האישה ברובד הפיזי, הנפשי והרוחני ולאפשר לתלמידות מפגש בלתי אמצעי עם עצמן ועם ה'. העיסוק בתפקידיה המסורתיים של האישה נתפס כמיושן כשהוא מגיע לבתי המדרש, אך בצורה מתעתעת למדי גישתה של מרגלית מבוססת על יסודות פמיניסטיים – היא מבקשת לרומם נשים ולהעצים אותן דרך חשיפת כוחות פנימיים שישרתו אותן בכל מקום, בין אם זה בבית או בחדר המנכ"ל. היא מבקשת לתת לנוכחות הנשית ביטחון עצמי וכוח, רק יותר פנימי ופחות לעומתי.

לפני חמש שנים נסעה מרגלית לראשונה לאומן. לדבריה, המפגש והחוויה שעברה שם שינו אצלה תפיסה וכיוון והשיבו את נפשה לאחר שנים שבהן לא מצאה מרגוע בעבודה ה'. כיום, לצד תורות הרב קוק, תופסות אצלה מקום מרכזי תורותיהם של הבעש"ט ושל ר' נחמן. "כשהודעתי בפעם הראשונה שאני נוסעת לאומן, אם היה עמוד גבוה במושב היו תולים אותי עליו. זה היה מאד לא מקובל בסביבה שלי. היום נוסעות איתי נשים רבות מהגולן".

מאיפה התזונה הרוחנית שלך?

"זאת שאלה מורכבת. אחד הדברים שאני הכי מאמינה בהם בעקבות המסע הפרטי שלי הוא שכל הידע קיים כבר בתוכנו. ככל שאנו מתקרבים יותר לעצמנו הידע נפתח לנו. לא סתם אמר רבי עקיבא על רחל שהיא תורתו, כי כל התורה חקוקה בתוכנו. ברגע שאנו מתקרבות אל עצמנו אנו מקבלות את מה שאנחנו צריכות לקבל. זה לא לימוד שבא מבחוץ אלא עבודת גילוף שחושפת את התורה המצויה מבפנים ממילא. נכון שכל הלימוד שרכשתי במשך השנים סייע ליצור חיבורים בין הדברים, אך החידוש הוא שאנו רק חושפים ידע קיים. אנחנו לא מלמדים דבר. זה משמעותי בנושא היצירתי, כי בניגוד לעולם המערבי אני לא מלמדת ציור או תיאטרון; אני מאמינה שזה קיים בפנים ודרך התהליך הפנימי הנביעה היצירתית תתגלה. זה מדהים – אנו לא עושים אודישנים, לא מבקשים תיקי עבודות, רק נותנים קרקע וחיבוק ומשמיטים את הנושא של הישגיות ותחרות – וכל אחד עושה את התהליך שלו ומגלה את עצמו".

לפגוש מתוך המעיים

שני משפטים מלווים את מרגלית. "יש משפט מדהים בסיפור שבעת הקבצנים של רבי נחמן – 'חִדלו מלהיות עניים ושובו אל האוצרות שלכם והיו משתמשים בהם'. בעיניי, הכול מתחיל מחדלו להיות עניים. אנחנו מלאים. יש בנו המון טוב. נולדנו זכים. החיים נותנים לנו בעיטות מדי פעם אבל יש בנו אוצר בלום שצריך להסיר מעליו את השכבות. המוטו השני קשור בהסתכלות על לימוד התורה. דוד המלך כותב בתהילים 'אז אמרתי הנה באתי  במגלת ספר כתוב עלי. לעשות רצונך א-להי חפצתי ותורתך בתוך מעי". כל לימוד התורה שלנו מכוון להיות לימוד של נשים. זה לא לימוד תורה עם ספרים על השולחן. אינני מזלזלת בלימוד התורה מהסוג הזה, חלילה. בבתי המדרש הללו היה חידוש גדול, אך אנו רוצים לפגוש את הלימוד מתוך מפגש עם עצמי, הפנים, המעיים. אישה לא נשארת בהבנה, בשכלי. היא חייבת לחוות את הלימוד. ברגע שהלימוד נעשה כך, ממילא הוא הופך לחלק מעצמה ובשרה ושופך אור על היצירה שלה".

אז מה זאת, בעצם, עבודת ה' של אישה בעינייך?

מרגלית מחפשת את המילים. הן מצויות בה אך נדמה כי הדיבור חייב לעבוד דרך ממיר קבצים עכשווי או ממיר שפה. אלו דברים שאין להם מילים. "דרך של איש בעבודת ה' כרוכה בעמל, כמו טיפוס בסולם. באישה כבר יש מלאות רוחנית וצריך רק לזקק אותה, כמו פסל שמגולם בתוך חומר וצריך עבודה של חשיפה וחציבה כדי להגיע לדיוק שלו. ככל שמהות הקיבול של האישה נקייה ומבוררת יותר היא תחיה בדיוק של הכוחות והנפש ותהיה מסוגלת לקבל יותר השפעה מלמעלה. אני מאמינה שבכל איש יהודי טמונה יכולת נבואה ואצל האישה ודאי ודאי. אנחנו יודעים ששרה הייתה גדולה מאברהם בנבואה. היכולת שלנו להגיע לנבואה היא בלי עבודה קשה. זאת עבודה של זיכוך וניקיון – הוצאת המיותר, דיוק בדיבור, לדבר בחיוב, ללמוד את הכוח הנשי ואת יכולת ההכלה, יכולת העידוד. ברגע שנעשה את זה כוח הנבואה ילך ויתגלה בתוכנו. זה בא מבפנים ולא מהחוץ".

המין החולש

זאת תפיסה רומנטית אבל לא פופולרית במיוחד.

"אני מאמינה ששום דבר לא בא ליצור מתח. את יכולה לצאת ולפתח קריירה אם זה מתאים לך בזוגיות ובאימהות שלך. מה שחשוב הוא שאיפה שלא תהיי תתחברי לכוחותייך כאישה. אני לא רואה שום סתירה. אני לא רואה את 'מעמד האישה' – אם היא מתחברת לכוחות הנשיים שלה היא רק מועצמת. אני גדלתי על המושג המין החלש. בהבנה שלי היום זה המין החולש. איפה הוא כן חלש ואיפה קלקלו אותו? ביכולת להקשיב, לקבל, להכיל, גם לוותר – לא ממקום של חולשה אלא ממקום בוגר. שרה ישבה בפתח האוהל וראתה מה קורה מבפנים ומבחוץ, אברהם ראה רק מה שהיה מבחוץ. זאת אומרת, הייתה לה יכולת לחלוש ולנווט ממקום של רכות ולא של שליטה. המסע שלי מחפש את התנועה הזאת. אנחנו לא מדברים על מעמד האישה כערך אלא מעצימים את המקומות הנכונים. אנחנו מתמודדים בפתיחות ובאהבה עם סוגיות מורכבות, אנחנו שואלים למה להתחתן בכלל, למה להוליד ילדים. שום דבר אינו מובן מאליו".

חלק נרחב מהלימוד שאת מתווה קשור ביצירה – איך זה קשור לעבודת ה'?

"מהבחינה הזאת בית המדרש שלנו מאוד ייחודי. יש כמה צורות של חיבור ללימוד, אחת מהן היא דרך הגוף. בבתי מדרש החיבור הוא בדרך כלל דרך השכל ולעיתים רחוקות יותר דרך הרגש. הגוף הוא תיבה שיש לנו ממנה נביעה. אם אנחנו רוויים בקדושה עם פחות תסכולים וכעסים ופחדים היצירה מזוככת יותר. המטרה שלנו הוא לזקק את התיבה. ברגע שכל החלקים בגוף-נפש שלנו עוברים תהליך אנו יוצרים מעיין פנימי מזוכך. או שהוא יפרוץ ביצירה או בכתיבה. אנו משתדלים להיות נקיים מאוד מסיגים מערביים. עצם העובדה שאנו עוסקים ביצירה יום בשבוע ולא שבוע שלם היא אמירה אחרת. כי הלימוד המערבי אומר בוא תלמד, תחנוק את עצמך ואז תרפה ותהיה מוכשר. לא, אני מאמינה שהיצירה היא חלק מהחיים שלי לאורך כל הזמן. בין אם אני לומדת ובין אם אני עם ילדיי. זה התהליך שלי, לעולם לא פרשתי לשלוש שנים לימודים. הכול נעשה בד בבד. תוך כדי גידול ילדים.

"מה שמדהים הוא שכל התכנים שעולים בלימוד נכנסים ליצירה של הלומדות. תוך כדי לימוד לומדים כוריאוגרפיה ובמקביל עוברים תהליכים משמעותיים. יש אנשים שחושבים שאנחנו 'רוקדים את התורה'. זה לא ככה. התלמידות מקבלות כלים מקצועיים של מחול מודרני ואימפרוביזציה, ואל תוך הכלים המקצועיים האלו יוצקים את הלימוד. מבחינתי כל החיים של נשים הן יצירה. הריון הוא יצירה, זוגיות היא יצירה, הקמת משפחה היא יצירה – וממילא כשפוגשים את היצירה בבית המדרש המפגש מעניק לחיים כוח עצום של שמחה. כשיש מפגש עם הטוב החיים מתעצמים בטוב".

הגולן מאפשר

לניהול בית המדרש שותף הרב אמיר כ"ץ. בצורה די בולטת הוא יוצא דופן בקרב בית המדרש שמבוסס על צוות נשי. "אנחנו מאמינות שנשים מובילות נשים והשיח הנשי הוא משמעותי, ויחד איתנו הוא מלווה את הדרך – הוא רב בית המדרש, מלווה ושותף לעשייה, בכל הרמות".

בניגוד לבתי מדרש רבים שיושבים על פתחי אנרגיה של רוחניות  – ירושלים, צפת, השומרון, בנימין – הגולן חף מרוח קדמונית. יש בו ניטרליות מאפשרת. בזלת כבדה ושתיקה גדולה. בעיני מרגלית זה רק יתרון גדול.  "המקום הכי מדהים ליצור בו הוא הגולן. המרחב והשקט עושים את שלהם. זה נשמע רחוק אבל כשמגיעים לגולן מבינים שאי אפשר לעשות את זה במקום אחר. אנחנו חותרים לכך שהיצירה תבוא רק מחכמת הלב, מפנימיות רוגעת, וזה לא יכול להתרחש בסערות של העיר. אפילו בגולן עצמו אנו לא יושבים בתוך שום יישוב. יש לנו מתחם עצמאי ליד אליעד. הגולן מאפשר".

בשנה הבאה נפתחת קבוצת המשך לבוגרות. בין היתר יפקדו אותה בוגרות של בתי מדרש למדניים שעברו בבת ח"ן הסבה רוחנית. הן לא זנחו ולא יזנחו את ספרי הגמרא אך הן כנראה יעדיפו לייחד זמן רב יותר לתורות הבעל שם טוב ולחידושי רבי נחמן מברסלב. כשנחגוג יובל לעולם המדרשות, בעוד כשני עשורים, המוח והלב עוד יפעמו זה לצד זה. אולי רק אז נדע מי השליט.

פורסם במוסף שבת של מקור ראשון, יוני 2011