Skip to content

גאולה יש רק בתאטרון

28/05/2011

יוסי יזרעאלי, ה'ירמיהו' של התיאטרון הישראלי, מעריץ את ר' נחמן, מתחנן בזעף שהדתיים יקימו כבר מאחז בתל-אביב, צופה שהריקבון התרבותי יביא לקריסה ביטחונית, ומוציא כעת ספר שירה נוסף

כשיוסי יזרעאלי מדבר על ירמיהו משהו מדמותו הקדמונית של הנביא קורם עור וגידים, קול וצורה. יזרעאלי (73), מעמודי התווך של התיאטרון הישראלי, הוא עצמו הדהוד מודרני של הנביא המצליף והזקוף שהיה מורגל בהפניית גבים. מי שמושך אחריו שובל לא-קטן של תלמידים אוהדים לא חוסך ביקורת על העם קשה העורף – כלומר, התיאטרון הממוסד שמעדיף הצגה קלה וסלט יווני על פני טרגדיה יוונית אמיתית. ירמיהו המודרני פורט את יגונו הפרטי ותוכחותיו הלאומיות הרחק מן המרכזים הרפרטוארים ב'תמונע', שם מצא לו בית בשנים האחרונות ושם הוא מגלם את דמותו שלו במחזהו 'רחביה' שמועלה כבר כשנה וחצי ועוד ממשיך לרוץ.

עוץ לי וסבא שלונסקי

בין אוהדיו ובין מתנגדי שיטותיו התיאטרליות יש הסכמה שפרופסור יזרעאלי הוא אדם מרשים. כריזמטור חמוש בקסם אישי ובבלורית שופעת, רהוט עד אימה ובעל הומור עצמי מושחז. קשה לעקוב אחריו: באסוציאטיביות חסרת נשימה הוא מלהטט בין רבי נחמן לאריסטו, בין קפקא לרב דב ליאור, ובין שייקספיר לאר"י הקדוש (שנולדו, אגב, באותה שנה בדיוק). ילד הפלא שביים את השלאגר 'עוץ לי גוץ לי' בגיל 25, ניהל את הבימה ואת החאן, הרצה במחלקה לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב  וב'סם שפיגל' ממשיך לאחוז בכינוי 'נביא הזעם של התאטרון העברי'. העשיה שלו חיה ובועטת – בעשור האחרון בלבד ביים עשר הצגות, כתב שלושה מחזות, ספר פרוזה אחד ולא פחות משבעה ספרי שירה, האחרון שבהם "שירי הקיום של מר זנגביל" יצא לאור לאחרונה.

יוסי יזרעאלי (צילום: גדי דגון)

 אתה יותר משורר או יותר איש תאטרון?

"לא יודע. תאטרון הוא שירת בשר ודם, שירה היא תאטרון הרוח. עכשיו אני גם שחקן במחזה 'רחביה', ובקרוב אני גם הולך לרקוד. היסטורית, השירה והתיאטרון תמיד היו שם. בגיל חמש התחלתי לכתוב שירה. אבי, איש תרבות מופלא, שניגן בכינור וקרא לי סיפורים של קפקא, התייחס לכתיבה שלי ברצינות, כרך את שירי בכריכת עץ זית ועיטר את השירים. בגיל חמש-עשרה התחלתי לפרסם שירים במוספים ספרותיים והוצאתי ספר שירה ראשון. כשהייתי בן עשרים אבי שלח יד בנפשו ורעידת האדמה הזאת הקפיאה את הכתיבה שלי. מאז כתבתי פחות ופחות שירים ומצאתי את עצמי נקשר לתיאטרון".

יזרעאלי פנה ללימודי תיאטרון באקדמיה המלכותית בלונדון ובילה שם קרוב לשבע שנים. את התואר שני עשה בבריסטול ואת הדוקטורקט המשיך בארה"ב. כבר כסטודנט החל לביים באנגליה, ושמו החל לעורר את תשומת לב העיתונות בארץ. כבר במחצית שנות העשרים שלו הוזמן לביים את 'עוץ לי גוץ לי' – ההצגה רצה משנת 65' ועד לשנת 93' ונחשבה להצגה המצליחה ביותר של הקאמרי מיום היווסדו.

"שלונסקי, שעיבד את הגירסה העברית ל'עוץ לי גוץ לי', היה אז בן שבעים והיינו כמו סבא ונכד. עבדתי איתו, ועם המוסיקאי דובי זלצר ועם המשורר אברהם חלפי ששיחק את התפקיד הראשי. גם שלונסקי וחלפי קיימו שירה ותיאטרון יחד. התחלנו לעבוד ואחרי כמה ימי חזרות זה היה נשמע לי משעמם נורא. ההצגה נכתבה בחרוז ושקול והחלטתי לביים את זה בשירה. אם שרים את מילות המחזה זה הרבה יותר מצחיק. יצרתי עשרים וארבע קטעי שירה וזה העיף את ההצגה קדימה".

'עוץ לי גוץ לי' בכתב ידו של חלפי

החמיצו את הניצוץ

בשנת 2002 העלה הקאמרי גירסה מחודשת להצגה המיתולוגית, ובימים אלו מתנהל משפט בו יזרעאלי תבע את הקאמרי בגין הפרת זכויות יוצרים מאחר ואלו התבססו על הבימוי שלו.

אם אולם התיאטרון הוא בית הכנסת החילוני, אפשר לומר שההתכנסות נשארה אך התפילה כבר אבדה?

"היא לא אבדה, היא השתנתה. בזמנו הבימה העלתה את ה'דיבוק', 'הגולם' ואת 'היהודי הנצחי' – שלושתם מחזות על גאולה ומשיחיות. בפעם הראשונה 'איש חסיד היה' עלה מול אנשי השומר הצעיר והתקרה התרוממה. השומר הצעיר זאת חצר חסידית מסוג אחר, אפילו המילה 'קיבוץ' זאת מילה חסידית. עשיתי את 'הכנסת כלה' ו'סיפור פשוט' של עגנון, את 'שבעת הקבצנים' – שהיה מאד חשוב לי – ואת 'תמול שלשום'. בגרמניה ביימתי קולאז' מחלומות של רבי נחמן מברסלב. כש'תהילה' של עגנון עלה בחאן רובו של הקהל היה קהל דתי מיש"ע והיה דיון מרתק. בקרוב אני הולך להעלות חומרים על פי הזוהר בניו יורק".

העלית את 'שבעת הקבצנים' לפני כשלושים שנה והוא עדיין רוחש בך. מה מקסים אותך בברסלב?

"רבי נחמן קודם כל היה משורר. עולם הדימויים שלו נפלא ובמידה רבה גם הקבלה היהודית נהייתה תופעה שירית בתיאוריה את העולמות הגבוהים בדימויים בלתי נתפסים ביופיים. ברסלב בעיני הוא המימוש הכי גבוה של האמונה כי אמונה היא תמיד דיאלקטית, התגברות על ספק. ברסלב אומר שהעולם מציג את עצמו כקושיה בלתי ניתן לפתרון. הוא מתאמץ לפתור את הקושיה, והפתרון הוא קושיה גדולה הימנה. השיר הראשון בספר שלי כתוב בהשראה ישירה של הרעיון הזה. בקרוב אני מתכנן ספר מחווה למשורר רבי נחמן מברסלב".

אתה עצמך לא מרפה מחיפוש ועיסוק בחומרים בזיקה למקורות, ועדיין, בתאטרון הישראלי יש רתיעה מלעסוק בחומרים יהודיים.

"אני חייב לומר שיש לי כעס נוראי על המחנה הדתי שלא התנחל בלבבות. הכשלון הוא מוחלט. המחנה הזה לא בא לתל אביב להעשיר את תוכנית הלימודים, לעזור לי לעשות את ברסלב. בא המילייה של הקו הירוק, עם בורות נוראה ביהדות, משהו שבגללו אני לא סובל את המילה 'חילוני' כי זאת משוואה לבורות עמוקה ביהדות. כל כך הרבה חכמה יהודית הצטברה עם השנים, אבל הבורות היהודית עמוקה עד כדי כך שהורים נבהלים משיעורי מורשת. מה קרה? הרי הם למדו מורשת כשהיו קטנים. הדת נהיתה פוליטית פתאום וזה נוראי. הם נבהלו כי הדתיים הבהילו אותם. אני רוצה לומר לדתיים: תדעו לכם שמחכים לכם פה. חיזוק פנימי, התחזקות של עם זה התגייסות גדולה מאין שיעור מהקמת גבעה איפשהו. זה לא מאוחר, אם מישהו אומר לי שהוא קם ועוזב את הגבעה שלו ובא להתנחל בלב תל אביב אני מקים פה מאחז ואומר לו  – בוא נלמד. יבואו, אין לי ספק. כי אדמה צמאה סופגת כל טיפת טל. זה מתבקש. אני מסתכל על השורשים של הספרות והשירה העברית – ללא שורשים היא לא תתפתח יותר. זאת לא סתם חזרה שיש היום. תראי מה ירמיהו אומר על רבני השקר – אל נקלה שלום שלום ואין שלום. קשר למקורות זה לא רק מתוך עניין, זה כדי לשרוד.

זה לא מספיק שיש רב מופלא בתקוע – הוא צריך להיות בתל אביב. גם החסידות תמיד פנתה למקומות הכי נמוכים, שם צריך אתכם. בתוך הקהל החי בקו הירוק רדום ניצוץ יהודי ואתם החמצתם אותו".

אתה מדבר בלשון עבר.

" זאת החמצה מתמשכת. לכל אחד יש בית סבא, ניגון בזכרון, הוא לא ערל. 'איש חסיד היה' היה תופעה סוציו-תרבותית. היום אני מסתכל על תל אביב ואני לא אוהב אותה. לא אוהב את התיאטראות, וכל הקהל יוצא להצגה עם ארוחה קלה, לא שואל שאלות קשות ולא רוצה תשובות מסובכות. אם נשיר את השיר הנכון הוא יהיה כמו תפילה. מה אומר אריסטו? התכנסנו הערב התאטרון כדי לחמול עלינו, בני המין האנושי, לחמול אחד על השני. קשה להיות בן אדם, אנחנו עושים טעויות איומות. אריסטו אומר, במקביל לשיבת ציון מבבל, זה קורה באותו זמן – אדם, דע את גבולותיך. היוהרה של הדתיים איומה ולכן קשה לי נורא עם אנשים בלי ספק, בלי דיאלקטיקה פנימית"

לא במאי להשכיר

יזרעאלי הציע לבימה להעלות את קולאז' החלומות של רבי נחמן אך הם סרבו. לא כל כך בגלל שזה לא עניין אותם אלא כי הם חששו שזה לא יעניין את הקהל. "הקהל של הקו הירוק הופך ליותר ויותר אספסוף. אני במלחמת עולם מול התאטרון הממוסד, המחאה שלי ברורה ופומבית. אני זר בתוך בתוך הברנז'ה הישראלית. אני לא יכול להתקיים אם אני לא זר. אל תסחפו אותי כי אין משהו שמפחיד אותי יותר מלהיבלע בצבעי הסביבה. זה מפחיד אותי נורא. אני ב'תמונע' כי אני עושה את מה שאני רוצה ואני לא אוהב את התיאטראות הגדולים. הרצון שלהם לרצות את הקהל ולהיות קומוניקטיבים בכל מחיר לא מדבר אלי. מה אני מחפש בתיאטרון? את הגבולות של ההתנסות האנושית. שהתיאטרון יאיר לך מאיפה באת ולאן אתה הולך, ואם אתה רוצה – לפני מי אתה עתיד לתת את הדין. זה תיאטרון שאני מאמין בו. היום התאטראות הן מושב ליצים. אני לא אוהב אנשים ש'נורא אוהבים תאטרון'. רק מי שאין לו ברירה אוהב תיאטרון, מי שנידון לזה. אני לא אוהב נביאים מתנדבים. נביאים אמיתיים בורחים מהנבואה. יונה ועמוס בורחים, אליהו – כולם רוצים שיעזבו אותם. יש מעט מאד אמנים נידונים, אבל יש".

שורה של כשלונות מסחריים בעבר ביניהם 'תמול שלשום', 'דון ז'ואן' ו'הכלה המתה' דחקו את יזרעאלי אל שולי הממסד אך יזרעאלי מסרב להתרגש מהצגה שלא המריאה, ויותר מזה.

"נכון, היו כשלונות. אבל מה זה כשלון? כשלון זה עמק בין שני הרים. אני אגיד בצורה לא צנועה שמהכשלונות שלי אחרים יכולים לעשות קריירה. אני שברתי את הראש בטיפוס על הרים גבוהים. לשבור את הראש בטיפוס על גבעת המורה זה משעמם ומי שחושב שגבעת המורה זה האוורסט הוא בצרות. אז האגו שלי נפגע ליום יומיים אבל אני זז הלאה, לא מסוגל לעמוד במקום. קיפאון מפחיד אותי, אני חייב לזוז. אני לא יכול ולא רוצה, לא במאי להשכיר. אני פועל בדרכי שלי – כשאני יוצר תאטרון אני מציג את ביציי בקן שלהם. כשלונות לא מפחידים אותי".

רב שידבר אליי

את התרבות הישראלית-עכשווית הוא כורך יחד בקשר הדוק עם ההתפוררות החברתית ומוצא להן ייצוג עצוב על בימות התיאטרון.

"יש קשר ישיר בין רשלנות תרבותית לבין חורבן. ההתפוררות של האימפריה הרומית לא התפוררה בגלל עודף כיבושים אלא היא התפוררה כבר בתיאטרון, כי סף הגירוי היה כל כך נמוך שהיו צריכים להרוג חיות ובני אדם כדי לעניין בני אדם. אם ניקח כדוגמא את האח הגדול, מעבר לתופעות של טעם טוב או רע – היא מסוכנת מאד כי מי שחושב שבמבה זה גורמה אז קוויאר יעשה לו כאב בטן. הוא לא יוכל לעכל משהו איכותי יותר מבמבה. אנחנו מרגילים את עצמינו לתזונה רוחנית כל כך נמוכה, זה נורא! הקשר בין תרבות לביטחון הוא ענק. תרבות היא נכס אסטרטגי, כי ברגע שהתרבות לא תהיה עמוקה לא יהיה בשביל מה להילחם ולכן אני כל כך כועס על הציונות הדתית, כי אסטרטגית הם חייבים לחזק את העם מבחינה תרבותית ולא באיזה גבעה נידחת.

כשאני שומע תוכניות מורשת ברדיו עם שמות כותבים שנקראים על שם הספר שלהם או הפוך, ואין לי מושג במי מדובר, אני מרגיש אידיוט. אני רוצה להילחם בשביל השפה העברית, בשביל תרבות ומורשת שאני לא רוצה להפסיד. אז נכון, יש מקומות שמציעים שיעורים וזה קורה, אבל לאט מידי. בני, יותם, עושה לי היכרות עם הרב קוק וזה נפלא. הוא מלמד בבית מדרש 'בינה' וב'הלל', ואם היו אלף יותמים משהו היה משתנה. יש כל כך הרבה חכמים בינינו, בואו, אנחנו ארץ צמאה, יבשה. ההחמצה זועקת לשמים.

כל התיאטרון הישראלי מסואב, הטלוויזיה איומה. מה זה רייטינג? תן לי אך ורק במוכר והידוע, אני לא רוצה לסכן את צופיי במשהו שהם לא מכירים. המוכר והידוע זה מתכון לניוון מוחלט ולכן כשאני שומע רבנים פוצחים במוכר והידוע אני רוצה לצעוק להם רגע, אולי לא כך? כנראה שתמיד זה היה כך, אבל אנחנו לא יכולים להרשות את זה לעצמנו. התזונה אוטומטית, אין עיכול פרטי, כולם מדברים אותו דבר, מקהלות מדברות אלי – לא בני אדם. אני כל כך מחכה לאיזו דרשה טובה של רב שידבר אליי, אליי! לא למשוכנעים. אבל במה הם מתעסקים, ריבונו של עולם? יש קולות קטנים אבל לא שומעים אותם, כי כחלקם גם מושתקים מבחינה פוליטית".

המוות לא מפחיד

כל מי שיבקש מיזרעאלי להגדיר את עצמו תמיד יקבל את אותה תשובה: 'אני יוסי יזרעאלי שנולד בשדרות בין מימון 54 אל תוך השפה העברית וטרם התאושש'. הוא לא מתאושש מהיותה כלי קודש יקר שמהדהד עומקים ובד בבד נחרד מכך שזו שפה שמוזנית בלי סוף. ספר השירה השביעי "שירי הקיום של מר זנגביל" הוא אוטוביוגרפיה לירית, חייו ומותו של יזרעאלי. הספר ממשיך את ספרו הקודם "שירי הקיום של מרת זנגביל" שתיעדו את חייה ומותה של תלמה ז"ל, רעייתו של יזרעאלי שנפטרה לפני שמונה שנים. למרות החלוקה הפנימית לשבעים שירים, יש תחושה של שיר אחד ארוך ומתמשך. הריתמוס קבוע וכל שיר משרטט פעולת חיים חמקמקה. יזרעאלי לא כותב בגוף ראשון ומרחיק עדות ב'הוא' שחוזר על עצמו משיר לשיר. השירים קצרים, שלא לומר קצרצרים. על הכריכה האחורית כתוב "שיר קיום הוא הכוריאוגרפיה של זרועות הטובע".

כריכת הספר

אתה חי את חייך בתודעת טובע?

"מה זה חיים? הרף עין, איזה רטט שמתקיים ונגוז. אדם חייב לדעת את חייו ואת מותו. גם לטובע יש את הרגע של היד המתרוממת, רגע שיש בו משהו הירואי. יש בי משהו מורבידי אולי, אבל גם הרבה שעשועים פנימיים. הספר הבא ייקרא 'יומני המח של מר זנגביל' – צמרמורות קיומיות. אין לי הסבר לגבי השם זנגביל, כנראה בגלל שאין כזה שם בשם טלפונים. תלמה דיברה על מוות בתור עונה, עונה חמישית בשנה. המוות לא מפחיד אותי".

תוך כדי כך שיזרעאלי מדבר, הצלם מנסה לצלם אותו אך מתקשה לעמוד בתנועתיות החיונית שלו כשהוא מדבר. יזרעאלי מבקש מהצלם לנחש בן כמה הוא. הצלם זורק בהיסוס 66 ויזרעאלי צוחק בלב רחב כאות לכך שטעה. "אני בן 73 ואני מחכה להיות בן 80, אני ממש מחכה, כי כשנמצאים יותר גבוה רואים יותר טוב. אני מתדפק על דלתות של בתי אבות והם זורקים אותי לכל הרוחות. סטגנציה נורא מפחידה אותי, לא יכול לשאת את זה להיות בעל בעמיו".

אתה מתמודד בשלום עם מוות, טירוף וכישלונות. איפה קשה לך?

"קשה לי כשאני בוחן את עצמי עם הילדים. אני תמיד בודק את עצמי אם אני מספיק טוב, האם התפתחה בי הנכונות לקבל את האחרות שלהם, אחרות חריפה לפעמים. קשה לי עם חיבוק של הציבור. אנשים מזהים ומכירים אותי ואני לא אוהב את המעטפת הזאת. אני נורא אוהב להיות בחו"ל כי אף אחד לא מכיר אותי. אני לא אוהב לחזור על הצלחות, מפחיד אותי נורא. לעמוד על המקום זה למות."

מגשים את הגאולה

מי האבות הרוחניים שלך?

"ברסלב, קפקא ועגנון הם האבות הרוחניים שלי. הם נורא דומים. ספר המעשים של עגנון הוא התכתבות עם ספר המעשיות, בתהילה הוא כותב על 'ברי הלבב' שהם הברסלבים. המדהים בשלושתם זאת חוסר היכולת להגיע לידי מימוש. בסיפור 'המלבוש' של עגנון אתה מקבל אריג, לא יודע מה לעשות איתו וטובע. קפקא לא מצליח להגיע לטירה, הוא לא מגיע אף פעם למשפט. ברסלב לא מגיע עד סוף הסיפור, הטקסט נחתם ב"והשאר ייגמר". אלו לא א-מאיישע עם מוסר השכל, אלו מעשים שפועלים בעולמות עליונים ולכן שום סיפור אינו גמור ואסור לו להיות גמור. כל מושג הגאולה מסוכן במימוש שלו. גאולה זה רק בשאיפה. גאולה זה אפיק, לא מקום שנוהים אליו. ברגע שזה הופך להיות מקום זה אלילי, זה קו גמר של מטומטמים. ברגע שהוא הופך להיות מקום, החורבן יבוא. בזמנו הבימה העלתה את ה'דיבוק', 'הגולם' ואת 'היהודי הנצחי' – שלושתם מחזות על גאולה ומשיחיות ובשלושתם מימוש הגאולה הביא לאסון. תיאטרון הוא המקום היחידי שמותר להגשים בו גאולה. בחיים ובמציאות אסור לגאולה להתמשש כי הקרבן הוא נוראי.

אז אתה לא מחכה למשיח.

"אני מחכה לו כל הזמן ואני אמשיך לחכות גם אם הוא יתמהמה, אבל הוא לא יגיע. מי שמחכה להופעה שלו לא קרא נכון את הסיפור. הוא תמיד יבוא מחר. לומר "לשנה הבאה בירושלים" – זה חכם נורא, כל תהילים זאת השתוקקות לא ממומשת. לחכות לבית מקדש שלישי זה נורא קטנוני כי זה נדל"ן, בואי נספר נשאיר את זה מדומיין. אי אפשר להתעלם מזה שגם לאחרית הימים יש מחרתיים. יש רצון ילדותי לחרוג מהזמן, לצאת ממנו ולעצור אותו. אני רוצה יהדות בוגרת. אנחנו נמשיך לשיר אותו והניגון לא ייפסק, נמשיך לחכות. יש חכמה ענקית בפרדוקס הזה. אנחנו צריכים בית מקדש שלישי רוחני ולא גשמי. יש התבגרות בעם. עם מתבגר רואה את החיים אחרת כמו אדם. עכשיו כשאני קורא את ירמיהו, אם בית המקדש ייבנה אני לא אבוא לבקר כי הרסתם לי חלום. אני רוצה לחלום כי הוא יותר נכון בחלום, הוא יותר פיכח בחלום. צריך לשמר את הציפייה.גם תחיית המתים היא רוחנית. זה יהיה אחרת, אני לא יודע איך. אם אני אפגוש שוב את אבא שלי אני אגיד לו: הי, אתה היית פעם אבא שלי? הוא יגיד לי – אתה היית יוסי, הבן שלי? נגיד שלום וכל אחד יהיה פטור לדרכו. אחרת, כשאומרים לילדים שהם יפגשו את הסבא שלהם, אני לא רוצה את זה כי זה מעליב אותי. זה א-מאיישע".

אין לי בעיה שתחיית המתים תהיה בספרות ובתיאטרון. בחיים – נכתוב על זה, נחלום על זה, נדבר עם המתים שלנו. אני חווה תחיית מתים גם עם אבא שלי – בכל פעם שאני עובר בעמק המצלבה שם הוא תלה את עצמו אני פותח את החלון ומשמיע לו קול המוסיקה בפול ווליום. הוא חי איתי, אני לא צריך אותו פיזית, זה נראה לי קטנוני לדרוש אותו חזרה בגוף".

הרב ליאור היה זורק

בימים אלו יזרעאלי מעלה בתמונע את "חלומות של אנונימוס", מחזה חדש פרי עטו בהשראת נבואות ירמיהו וחולדה, בת דורו. "המחזה עוסק במציאות הפוליטית", מבהיר יזרעאלי, "בה השורה התחתונה היא שנלך לאיבוד בלי שיתוף פעולה. אני כל הזמן קורא את ירמיהו ומסתכל סביבי. אם ירמיהו, שמאלני תבוסתן, היה נופל לידיו של הרב דב ליאור הוא היה זורק אותו מהתנ"ך. אני מודה שכשאני שומע את הפרשנות של הרב ליאור ליחס לגויים זה מבהיל אותי. מה זה להצדיק ספרים עם פרשנות פונדמנטליסטית על הריגת גויים? כולנו קוראים בהגדה של פסח את 'שפוך חמתך' אבל מי מאיתנו מבין את זה כפשוטו? אני פתאום מרגיש שמישהו גונב לי את היהדות. בעיני, אחריות הלכתית של רב היא קודם כול צניעות, ואני חש שהרבנים מדברים על אלוהים כאילו זאת אפילו לא שיחה מקומית, זאת שלוחה. איך הם יודעים מה הוא רוצה?

אני לא שמעתי קולות ברורים, רמים ונחרצים כנגד עקירת עצי זית. 'תג מחיר' נשמע מאד עדין אבל יש כאן חד וחלק פשע. אם הם הכאיבו לי אז  אני אכאיב להם? איך לא קמו רבנים וצעקו – אנחנו מקיאים אתכם מתוך המחנה שלנו. היום אף אחד לא אומר את זה. אני לא מקבל פעולות כאלה כמו שאני לא מקבל עדות אופי של מישהו שגדל בבית קשה וצריך להבין אותו.

אין לי בעיה לקיים דיון. הבעיה שלי מתחילה כשיש כשל מוסרי. הנקודה זכות לא זכות – לדיון, דמוקרטיה ויהדות – לדיון, אבל פשע – זה לא לדיון. אז גם אם מדובר בשוליים: איך לא צועקים החוצה? ההוקעה הזאת תבהיר אתכם. אני יכול להבין שאנשים קשורים לאדמת מולדת. כשאהבת מולדת קשורה בהתעללות במישהו אחר אני לא יכול לתפוס את זה. אני לא מדבר על דעה פוליטית בכלל. אין לך מושג מה ההוקעה הזאת תעשה מבחינה פוליטית. היא תשנה את המפה.

כשאני מדבר עם אנשים מההתיישבות ביש"ע ומביא בחשבון שיכול להיות חורבן בית שלישי הם מבטלים – מה פתאום, זאת כבר גאולה, אנחנו ב'אתחלתא דגאולה'. אני מסתכל על זה בתור תלמיד שמסתכל על ההיסטוריה. נכון שהמציאות הפוליטית סבוכה, אבל בסבך כזה צריך להפחית סימני קריאה ולהוסיף קצת סימני שאלה. אנחנו והולכים ונפרדים מאמריקה, וכל מי שאומר שהקדוש ברוך הוא יציל אותו אני לא רוצה להיות איתו, כי לא הוא צריך לעשות את העבודה בשבילי – אני צריך לנהוג בשכל ולקחת אחריות. עברנו שני חורבנים, ויהודה לא יכולה לשכון בדד. לשיר "עוצו עצה ותופר" יכול להיות נחמד בשביל הפולקלור, אבל יש לי כאן אחריות כלפי העם הזה וההיסטוריה. אפשר להתדיין אבל לא על-ידי שבירת החוק.

אנחנו צריכים לקחת אחריות כי רק ככה עובדים אלוהים. הקבלה אומרת שאתה משתתף כל הזמן בבריאה, אקטיביזם תיאולוגי. הפתיחה של 'איש חסיד היה' אומרת – כל אדם מישראל כהן גדול הוא, כל יום מחייו יום כיפור הוא, כל מקום שהוא עומד, קודש הקודשים הוא וכל מילה שיוצאת מפיו היא שם הויה' – זאת אחריות בלתי נתפסת בתוך האקטיביזם התיאולוגי.

אני גם מסתכל על אנשים מהשמאל, שחלקם אנשים טובים, אבל הם טועים נורא. גם בשמאל יש חוסר שאילת שאלות. אני סירבתי לחתום על העצומה נגד החרמות. סירבתי בתוקף. זה נראה לי ילדותי כל החרמות האלה. שטות מוחלטת. להפך – תופיע ותשכנע, תקיים דו-שיח. החרמה של דו שיח היא אידיוטית". 

פורסם במוסף שבת של מקור ראשון, מאי 2011

מודעות פרסומת

From → כתבות

3 תגובות
  1. קראתי בשבת ומאוד נהניתי.
    תודה. איש מיוחד.

  2. ראיון מרתק וחיוני עם אמן הנושא תכונות דומות. לא דומה לראיונות המעפנים והצפויים של העיתונות הממסדית

  3. יפה ומעניין.
    בדיוק השבת אמרתי "שיהיה גוי , שיהיה חילוני , העיקר שיהיה מקושר לצדיק."

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: