Skip to content

בריש גלי / יפעת ארליך (מקור ראשון, 5/2009)

04/01/2011

זו היתה אמורה להיות תערוכה שתיתן ביטוי לתחושותיהן של נשים דתיות סביב סוגיית כיסוי הראש. בפועל, היא הפכה לעוד מקרה שבו נשים חשות מושתקות, מודרות ומכוסות. 'גלו-יה', המוצגת במכללת ליפשיץ בירושלים, היא אולי התערוכה היחידה בארץ שיורדת מהקירות וחוזרת אליהם בהתאם לאוכלוסייה הפוקדת את המקום

מי שסבור שבעולם הדתי חסרה יצירתיות, מן הסתם לא שמע על הפתרון היצירתי, אפילו ההזוי, לבעיה שעוררה התערוכה 'גלו-יה'. בתערוכה, שמוצגת ב'גלריה הלל 17' במכללת ליפשיץ בירושלים, מתמודדים שמונה אמנים עם שאלות ולבטים סביב כיסוי הראש לנשים ביהדות, ועושים זאת בדרך עמוקה ומעוררת השראה, אך באופן צנוע למדי. ובכל זאת, כמה מהסטודנטים במכללה דרשו להוריד אותה, משום שלטענתם לא ראוי שתמונות נשים תקשטנה מסדרונות של מוסד דתי שבו לומדים גברים.

הפתרון שנמצא כדי לרצות את כולם היה בסגנון "ללכת עם ולהרגיש בלי": בימים ראשון וחמישי, שבהם מגיעים אל המכללה תלמידים רבים מישיבות הסדר, מוסרות היצירות אחר כבוד מכותלי הקמפוס. ביום שני הן שבות למקומן, וחוזר חלילה. פתרון? יש מי שהמסמרים המיותמים על הקיר הריק באותם יומיים בשבוע דוקרים אותו ומעוררים אצלו דאגה, לא פחות מכפי שאחרים מוטרדים מזיו פניהן של הנשים המצולמות.

סיגל אדלמן, נשים בשחור לבן, צילום סטילס

העבודה הראשונה שצדה את עיני בגלריה היתה 'נשים בשחור לבן', של האמנית סיגל אדלמן. בשורה העליונה מופיעות שש נשים ששיערן מכוסה, ובשורה התחתונה שש נשים גלויות ראש. רק כשקוראים את הטקסט הנלווה, מבחינים שמדובר באותן הנשים, שמצולמות בשתי הווריאציות. אדלמן פנתה אל שש נשים חילוניות וצילמה אותן – פעם אחת כמו שהן, ופעם אחרת כשלראשן כיסוי בסגנונות שונים, חרדי או דתי. העוצמה של העבודה כפולה. במבט ראשון, קשה לזהות שמדובר באותן הנשים. אלה שראשן חשוף נראות צעירות בהרבה, יפות יותר. מצד אחר, התבוננות מעמיקה מגלה שדווקא כיסוי הראש מעדן במשהו את פניהן, ומזריח בעיניהן אור אחר, מרוכך.

עבודה מעניינת נוספת, ביקורתית יותר, היא זו של חנה גולדברג, 'נוף – שקיות ניילון – דיוקן עצמי'. גולדברג ציירה את דיוקנה כשעל ראשה שקית ניילון חונקת. בכך היא מציגה את כיסוי הראש לא רק כממעיט מיופייה של האשה, אלא גם כמגביל את החופש שלה. תחושת החנק שעולה מן התמונה ממקמת את הכיסוי כסוג של השתקה.

את התערוכה 'גלו-יה' אצר האמן הרב-תחומי אבנר בר-חמא, שגם מציג בה עבודה מעניינת שעוסקת בפאה. בר-חמא הוא שיזם את הקמת הגלריה במכללת ליפשיץ. "'הלל 17' הוקמה בתחילת פברואר השנה, משום ש'הגלריה האחרת' בתל-אביב נסגרה זמנית ולא הוקמה בינתיים בבנין החדש של מכללת תלפיות", הוא מסביר. "נוצר חלל, ולא היה היכן להציג פעילות אמנותית. פניתי אל מכללת ליפשיץ בבקשה שתאפשר להקים גלריה בקמפוס שלה מרכז ירושלים. מנהל המכללה, הרב ד"ר יעקב הדני, הסכים מיד ואמר שהוא בהחלט מעוניין לפתוח את המקום לתרבות. וכך, ממסדרון המכללה הוצא המוזיאון הזואולוגי שהיה בו, ובמקום ויטרינות ישנות עם פוחלצים הוקמה הגלריה".

זו לא אשה, אבנר בר חמא, מיצב

מכללת ליפשיץ התייחסה ברצינות רבה לפרויקט הגלריה, והשקיעה יותר מ-50 אלף שקלים בעיצוב מתאים. המסדרון שופץ, הותקנה בו תאורה מתאימה, הוצב מסך פלזמה ונפרשו מצלמות אבטחה. התערוכה הראשונה, 'כצל עובר', הוקדשה לזכרה של מבקרת האמנות ציפורה לוריא, שתמכה בהתלהבות בהקמת הגלריה, אך נפטרה לפני שהפרויקט הושלם. 12 אמנים, בהם בלו פיינרו, פיליפ רצנר, חיים מאור ואחרים שהיו בקשר עם לוריא, הציגו יצירות שונות לזכרה.

את התערוכה השנייה החליט בר-חמא להקדיש לנושא כיסוי הראש ביהדות. "תחילה התלבטתי אם לעסוק גם בכיסוי ראש בתרבויות אחרות, כמו שעשה האמן מיכה שמחון בתערוכה 'עטויות', אבל חשבתי שזה עלול להתפרס מדי ולפספס את העניין. חששתי שיהיו תלונות על התערוכה, והחששות שלי התממשו כבר ביום שלפני הפתיחה, כשרבנים שונים לחצו שלא להציג אותה".

בר-חמא מכיר מקרוב את הקושי ליצור אמנות תחת פיקוח רבני. במשך שני עשורים הוא עמד בראש החוג לאמנות במכללה האקדמית לחינוך 'תלפיות' שבתל-אביב. מתפקידו שם הוא החליט להתפטר מכיוון שלא היה מוכן ללמד עם 'משגיח כשרות' צמוד. "עם כל הכבוד, חלקם הגדול של הרבנים לא מבינים בתחום, וגם לא תופסים את החשיבות והצורך של אנשים יוצרים המחפשים ביטוי. אני אמן דתי ויש לי גבולות ברורים, אני לא צריך מפקחים. בעיניי, מעורבות של יוצרים דתיים בסצנה האמנותית פותחת אשנב לשיח תרבותי עם הקהילה החילונית. אני מאמין ששיח כזה – שיכול להתקיים גם כאשר יוצרים בתוך גבולות – מביא לקידוש השם. כך אני משתדל לפעול כאמן מעורב, וכך אני מחנך את הסטודנטיות שלי".

אקט של מחיקה

בר-חמא, תושב קריית-גת, מבטא עצמו באמצעות רישום, ציור, מיצב ופיסול, תוך דו-שיח מתמיד עם עולם היהדות. יותר משלושים פסלים גדולי ממדים שיצר מעטרים אתרים שונים בארץ. בשנים האחרונות קיבל חשיפה נרחבת, ועבודותיו זוכות לאזכורים במאמרים ובמחקרים שונים. יצירתו 'מפת התפוזים', שאותה הציג בבית האמנים סמוך להתנתקות, נחרתה בתודעה הציבורית והוצגה גם בוושינגטון.

לפני שנתיים הקים בר-חמא במכללת ליפשיץ כיתת אמן, שבה בוגרות לימודי אמנות ממסגרות שונות עוסקות בלימודי המשך. פעם בשבוע הן נפגשות עם אמנים ויוצרות במגוון סגנונות, בדגש על אמנות עכשווית, כמו וידאו-ארט, מיצג ומיצב. "לצערי רוב הסטודנטיות לאמנות במכללות הולכות לכיוון של הוראה, וממעטות ליצור בעצמן", אומר בר-חמא. "כיתת האמן מאפשרת להן לבנות את עצמן כאמניות ולא רק כמורות. חלק מהעבודות שמוצגות בתערוכה גלו-יה הן של אמניות שפגשתי במסגרת הזו".

אבל עד שנשים כבר מבטאות את עצמן, יש מי שלא נוח לו לשמוע את קולן. "כשפנה אלי הרב הדני, בעקבות הלחצים שהופעלו, וביקש לדחות את הפתיחה או להעביר את התערוכה לקמפוס הבנות של מכללת ליפשיץ בגבעה הצרפתית, שנינו ידענו שאין בעבודות שום דבר חריג שמצדיק את הדחייה או ההעברה", מספר בר-חמא. "אני, כהרגלי ומניסיוני, הבנתי שהרבנים אפילו לא ראו את המוצגים, והתנגדתי נחרצות. בסופו של דבר התערוכה נפתחה כמתוכנן, ואני מעריך מאוד את ראשי מכללת ליפשיץ על כך שלא נכנעו ללחץ. התערוכה מוצגת ללא שום צנזורה בימי הביקור שפורסמו עם השקת הגלריה, כלומר שני עד רביעי, ובשאר הימים היא מוסרת".

האמנית פנינה גפן (28), שמשתתפת בתערוכה, רואה בהסרה החלקית של תמונות הנשים מעשה סמלי המבטא פחד ורצון סמוי להדרת נשים מהמרחב הציבורי. גפן, תושבת עתניאל ובוגרת מכללת 'אמונה', לומדת היום תסריטאות ב'סם שפיגל'. המעבר מלימודים במוסד דתי למוסד חילוני גרם לה, לדבריה, לערוך בירור עצמי מעמיק ביחס לכל מה שהיה תמיד מובן מאליו. המיצג שלה ב'גלו-יה' כולל וידאו-ארט שבו נראית אשה המסירה לאט את השביס שלראשה. תחת השביס מתגלה עוד מטפחת, וכשגם זו מוסרת, מופיעה שכבה נוספת. בתהליך אינסופי, כל שכבה שמתקלפת משיער הראש חושפת קליפה אחרת, כמעין בצל. ברקע נשמע קולן של שתי נשים, הרבנית אסתר ליאור והרבנית הדסה פרומן, שמדברות על הצו לכסות את שיער האשה. עבודה נוספת שלה מראה מטפחת ראש שעברה תהליך של התקשות, והיא ניצבת בזיקה לכלי מנחה עתיקים. "המטפחת מייצגת כלי של הקרבה, בזיקה לאקט הכיסוי, הנושא בחובו מידה רבה של הקרבה", נכתב בצד העבודה.

פנינה גפן, מנחה, עבודת מיצב

גפן מסבירה שרצתה לעבוד על נושא שמעסיק ומטריד אותה. "לי עצמי היה ברור שאכסה את הראש, לא התלבטתי בשאלה הזו לפני הנישואין. אבל מרגע שכיסיתי, הבנתי שזאת נקודת אל-חזור. התובנה שהשיער שלי לא יראה יותר אוויר, שמיים ואור, הכתה בי פתאום ועוררה קושי גדול. כרווקה, השיער שלי היה חלק מאוד מהותי ממה שאני, ופתאום הבנתי שאני צריכה לנטרל אותו. זו התמודדות לא פשוטה".

יום לפני הפתיחה סיפרו לה על המחאה שהתעוררה ועל הפתרון שגובש. "כשתלמידי ישיבות ההסדר נמצאים במכללה, מורידים את התמונות הריאליסטיות של הנשים, כי כמה מהם טענו שלא נוח להם לראות תמונות נשים על הקיר. חשוב לומר שמדובר בתמונות פורטרט בלבד, ובתערוכה כולה לא מצויר ולא מצולם גוף של אשה, רק פנים. צר לי שהרבנים שביקשו להסיר את התמונות לא באו לראות ולהתרשם בעצמם, אלא נכנעו ללחץ של התלמידים. זה צעד חמור בעיניי. האם פנים של אשה הן בגדר 'ערווה'? האם בחייהם הפרטיים, התלמידים הללו לא עומדים מול נשים?

"בעיניי, משמעותה העמוקה של הדרישה הזו היא להעלים את הנשים מהמרחב הציבורי. זהו אקט דורסני של מחיקה, שמשדר מסר כאילו בדמותה של אשה יש משהו פסול, מעצם היותה אשה, כפי שמשתקפת דמותה מפניה, לא מגופה. במשוואה שלהם, אשה שווה בעיה. הרי ברור לכל בר-דעת שאין כאן שום בעיה הלכתית. הרצון הזה לשמור על מרחב גברי, בלי שלנשים יהיה בו חלק אפילו כתמונה על הקיר, מטריד אותי".

כוח מתחת לרעלה

בין העבודות בתערוכה גלו-יה בולטת זו של האמן האנתרופולוג מיכה שמחון, היחיד מבין המשתתפים שאיננו שומר תורה ומצוות. בסוף 2007 הציג שמחון את התערוכה 'עטויות' הנזכרת לעיל. לצורך כך אסף עשר נשים שמכסות את שיער ראשן, מחציתן יהודיות ומחציתן מוסלמיות, צילם אותן וביקש מכל אחת להשמיע את קולה באמצעות טקסט או בכל דרך אחרת.

"בעיני אדם חילוני, כיסוי ראש האשה נתפס כאקט גברי שנועד להחליש אותה", אומר שמחון. "אבל במהלך טיול שערכתי בקהיר, קלטתי שזה לא חייב להיות כך. כשכיסוי הראש אינו נכפה על האשה, והיא בוחרת לעטות אותו ממניעים דתיים, הוא יכול להעצים אותה. ההכרה הזו חלחלה אליי כשקלטתי אשה מוסלמית המכוסה כולה מלבד העיניים, והיא מביטה בי. פתאום הבנתי שהיא יכולה להביט בי, ואילו אני לא יכול לדעת מי היא. כלומר, המשוואה התהפכה: היא זו שהיתה בעמדה של כוח, ואילו אני הייתי החלש. בעקבות ההכרה הזו החלטתי לעבוד על הנושא. בחרתי עשר נשים חזקות, יוצרות ובעלות השפעה, צילמתי אותן, ונתתי להן להתבטא".

מיכה שמחון, 'עטויות' (פרט), צילום סטילס

בתערוכה גלו-יה מוצגות חמש הנשים היהודיות שצילם שמחון, כששיערן מכוסה ומפניהן קורן אור. אחת מהן היא הרבנית ברכה קאפח, כלת פרס ישראל על תרומה מיוחדת למדינה ולחברה, בשל מפעלי החסד שלה. בטקסט שמתחת לתמונתה היא מספרת כי מבחינתה לא היתה כל שאלה לגבי אורח חיים דתי או כיסוי ראש: "בתימן, גם לפני החתונה, כילדות קטנות לבשנו כובע. כמו הערבים, אסור שיראו את השיער… מאז ומעולם כיסוי הראש היה עבורי דבר רגיל, אני אפילו הולכת לישון בכיסוי ראש. אני לא יכולה להסיר את הכיסוי, זה בלתי אפשרי, אפילו כשאני לבד בבית. כך נולדנו, כך גדלנו, כך חיינו".

"מי שתמונה של הרבנית ברכה קאפח מטרידה אותו, הוא בבעיה", טוענת גפן. "הוא לא מתבונן על אשה כאדם, אלא כעל דימוי מיני, גם אם לא יודה בכך. הייתי מצפה ממי שזה מפריע לו, לדרוש מעצמו שלא להתבונן. זה לגיטימי. יש הבדל של שמיים וארץ בין הימנעות מהסתכלות לבין דרישה להסיר תמונות. עצם העובדה שעוד לא קם רב כנגד מה שנעשה לתערוכה הזו, מצערת אותי. אם אותם רבנים, שמסתבר שהם בעלי השפעה מהממת, היו יוזמים שיחה סביב הנושא, התערוכה היתה הזדמנות למינוף חינוכי. כרגע זה מוחמץ".

גם הרבנית קאפח לא מצליחה להבין איזה פגם נמצא בתערוכה: "מדברים לשווא. כל הנשים בתערוכה לבושות יפה. אף אחת לא עירומה. הייתי שם, הסתכלתי טוב-טוב, ואין שום דבר צורם. בני ישיבה יכולים להסתכל על התערוכה, אי אפשר לומר נגדה מילה. אם יבואו אליי, אצעק עליהם – 'על מה אתם מדברים? אין שם שום דבר אסור!"

מיכה שמחון, 'עטויות' (פרט, צילום סטילס

לדעתה של גפן, הלחץ שהופעל להוריד את התערוכה למרות שאין בה שום מכשול הלכתי, הוא סימפטום לבעיה רחבה הרבה יותר, שאחר שורשיה צריך להתחקות במוסדות החינוך לבנים. כמי שנשואה לרב בישיבת עתניאל, היא מכירה מקרוב את נושא חינוך הבנים בחברה הדתית. "בעיניי, היהדות מחנכת את האדם בשלושה רבדים שונים", היא מסבירה. "ברובד הפיזי – דרך המצוות, ברובד השכלי – דרך לימוד התורה, וברובד הנפשי – באמצעות עבודת המידות. בחינוך הדתי מכוונים לתורה ולמצוות, אבל איפה המידות? עבודת מידות פירושה לדעת להתמודד עם קושי, לברר ולשאול. אם תמונה של אשה צנועה על הקיר מעוררת בעיה, צריך לדבר על זה, לא להוריד את התמונה. הרתיעה מלהתמודד, ההדחקה הזו שבאה במקום דו-שיח חינוכי, הן השתעבדות לשיח האינטנסיבי של הצניעות, שבסופו מחיקה של הנשים.

"בישיבות אין כמעט דיבור על מיניות. הנושא מושתק. מחנכים לצניעות וצניעות, עד שהיחס אל הגוף הוא כאל דבר טמא, כלא בסדר. איך אמורים להקים כך משפחה? הפגיעה באמנות היא הבעיה השולית כאן, החמור הוא המסר שמשודר בצעד הזה. במקום לעקור את הבעיה, משרישים אותה עוד יותר עמוק".

טענו כלפיכן שתערוכה פמיניסטית לא צריכה להיות מוצגת דווקא בקמפוס של הגברים. אז למה באמת?

"זו תערוכה פמיניסטית? כשנשים רוצות להגיד משהו, זה פמיניסטי? הגלריה הוקמה שם, זה המקום שלה. אמנות היא דבר אוניברסלי, וגם גברים יכולים למצוא עניין בתערוכה. הקונפליקט שמיוצג כאן, העיסוק בשאלה אמונית, הוא בהחלט לא רק עניין נשי. בעיניי הגלריה היא בית מדרש קטן. בבית מדרש אדם שואל, מתפלפל, בוחן מחדש, וזה בדיוק מה שהוא עושה בגלריה, מול העבודות.

"אנחנו עם ורבלי ואנשי טקסט. אנחנו מורגלים במילים. עיסוק בסוגיה שלא דרך האות והמילה הכתובה היא לא פחות עיון בתורה מאשר לימוד מספר. כל עבודה בתערוכה מציגה שאלות ומדברת לא רק לעין, לאסתטיקה, אלא גם לראש, לחשיבה. תלמיד ישיבה שלומד סוגיה ורוצה לגלות בה את דבר השם, לא רק משנן את הכתוב אלא גם מגלה בו פנים חדשות. זה בדיוק מה שהאמנות עושה. כל עבודה מזמינה דיון. זה הדבר הכי יהודי שיכול להיות – לשאול שאלות. אבל אם התשובות ברורות מראש, או שחמור מזה – משתיקים את השאלות, יש כאן בעיה".

בעיניה של גפן, ההליך של הסרת התמונות והחזרתן בכל פעם, מהווה זלזול באמנות. "לצערי, חלק מהחברה הדתית מתייחסת לאמנות כאל מותרות, ומכאן גם הזלזול. הרי זו זילות מוחלטת, מה שעושים בתמונות. זהו מסר של חוסר כבוד לאמנות. צרך להבין שהיום חלק מרכזי מהשיח התרבותי בישראל נעשה דרך אמנות, ומי שרוצה להיות חלק מהשיח הזה חייב לקחת חלק בזירה האמנותית".

גם שמחון, מצדו האחר של המארג החברתי, מדגיש את חשיבות השיח שנוצר מתוך האמנות: "אמנות שמדברת בשפה יהודית חשובה מאוד דווקא לחברה הישראלית-חילונית, בגלל שהיא מצליחה ללמד אותה להסתכל על החברה הדתית ולראות בה ריבוי קולות, ולא מונוליתיות. תמיד 'האחר' נראה לנו חד-קולי, בעוד ה'אנחנו' נתפס כבעל קולות מגוונים. דרך האמנות, וגם דרך הוויכוח הפנימי שמתנהל בתוך החברה הדתית על מקומה של האמנות, הפלקטיות של החברה הזו, כפי שהיא נתפסת על ידי מקבילתה החילונית, מתקלפת. למרות שאני אמן חילוני תל-אביבי, ההפך מכל מה שהוא ציוני-דתי, זאת גם היתה המטרה שלי בתערוכה 'עטויות'".

הבנות בכלל לא ידעו

הרב שמואל זעפרני, ראש ישיבת המאירי וראש לשכתו של הרב מרדכי אליהו, תומך בהסרת התמונות לסירוגין, ולא מבין על מה המהומה. "זו תערוכה שמיועדת לנשים, על כובעים וכיסוי ראש. מכללת ליפשיץ מחולקת לשני קמפוסים, אחד לנשים ואחד לגברים. מה נכון יותר מלהציב תערוכה כזו בקמפוס של הנשים? הבנות שלומדות שם בכלל לא יודעות על התערוכה, והיא אמורה לעניין אותן הרבה יותר.

"אני עצמי לא ראיתי את התערוכה – לצערי לא מצאתי לזה זמן – אבל פנו אליי כמה תלמידים ואמרו שהיא מפריעה להם. במיוחד התלוננו על הסרטון. למה צריך לעשות מזה עניין? בקשה להעביר תערוכה כזו לקמפוס של הנשים היא לא הדרה של נשים. יש נשים רבות שפועלות בכל התחומים, והן חלק משמעותי מכל העשייה של החברה הדתית. זו ספקולציה מרחיקת לכת, לפרש את הורדת התמונות כצעד של מידור נשים. בימי ראשון וחמישי מגיעים אל המכללה עשרות בחורים משמונה ישיבות הסדר שונות. הם התלוננו, לא בגלל שהם מזלזלים בנשים, אלא מפני שזה מפריע להם רוחנית".

מדוע לא לומר לתלמידים שלא יסתכלו, אם זה מפריע להם?

"זה אישי מאוד, ונכון שצריך לחנך גם לכך. הייתי פעם בכנס שעסק בצריכת טלוויזיה. אחד המרצים החילונים, מומחה בתחום, אמר שהוא לא מאמין בצפייה ביקורתית. לדעתו, 'איזהו גיבור – הכובש את הכפתור'. כשהטלוויזיה כבר פתוחה, קשה לסנן. חשוב לחנך את התלמידים להתמודד ברחוב, אבל לא חייבים להכניס את ההתמודדות הביתה. יש כאלו שיודעים להתמודד ויש חלשים. אני לא יכול לכפות על תלמיד הישארות בסביבה שלדבריו קשה לו להיות בה. זה בתוך מוסד הלימוד שלו, בתוך הבית שלו, לא בחוץ".

האם בישיבות יש חינוך למיניות?

"הרבה רבנים חוששים לדבר על הנושא, אבל לאחרונה יש שינוי גדול. אצלנו בישיבה עוסקים בנושא של 'שמירת הברית'. אני גם מוזמן לישיבות שונות לדבר על הנושא. ההשתקה עלולה להביא לתסכול איום ונורא, ויש סיפורים קשים מאוד. מהניסיון שלי, ברגע שמתחילים לדבר על הנושא בפתיחות ובצניעות, זה מחולל שינוי מהותי לטובה ומועיל מאוד.

"החת"ם סופר חלה בסוף ימיו בדלקת הערמונית. לאחר הרבה זמן של חשיבה הוא הבין שלא מצא שום עוון במעשיו, מלבד העובדה שלא שוחח עם תלמידיו בנושא הזה. אני מאמין שצריך לדבר בפתיחות על הנושא, וגם על נושאים אחרים. כך למשל בעקבות החברותא שלי עם ניר ברקת, התקיים מפגש של רבנים עם נציג הקהילה ההומו-לסבית בירושלים. אבל בין דיבור בפתיחות על הנושא לבין הורדת תמונות של נשים בקמפוס של גברים, אין כל קשר".

הרב יעקב הדני, ראש מכללת ליפשיץ ובעבר ראש מינהל החינוך הדתי, לא מעוניין לדבר על הפרשה, אלא רק על הגלריה עצמה. "החברה הדתית עברה תהליך, והיא נחשפת היום גם למעגלים אמנותיים", הוא אומר. "בעבר זה לא היה כך. מה שמייחד את החינוך הדתי, על כל גווניו וקצותיו, הוא שילוב של לימודי קודש וחול. בעבר לימודי החול כללו תחומים כמו מתמטיקה והיסטוריה, והיום גם אמנות נכללת בתוך התחומים שראוי ללמוד. בתוך רוב החברה הדתית יש מגמה הולכת וגוברת להכיל שטחים אמנותיים תוך שמירה על גבולות ההלכה. כמכללת הדגל של הכשרת מורים דתיים, חשבנו שנכון לתת ביטוי לאמנות אמונית, כזו ששומרת על גבולות ההלכה ומעלה דילמות חשובות, בתוך המכללה. חשוב לנו לחשוף את פרח ההוראה לדילמות שונות, כדי שיידע כיצד להתמודד עם שאלות שתלמידים יכולים להעלות בכיתה. כמו שמלמדים במכללה ביקורת המקרא, כך צריך להיות גם חשופים לתרבות ואמנות. בתערוכה עצמה אין בעיניי שום בעיה הלכתית".

אז מדוע היא מוסרת בחלק מהימים?

"היו כמה תלמידים שהתלוננו על חלק מהטקסטים או על התמונות. גם רבני ישיבות אמרו שלא נכון להציג עבודה פמיניסטית דווקא במוסד של גברים. אני לא ציפיתי שתצוצנה תלונות כאלה. חשוב לציין שאחד מראשי הישיבות דווקא הגיע לפתיחת התערוכה, והתלהב מאוד. בסופו של דבר, מצאנו את הדרך לרצות את כולם".

אתה חושב שהרתיעה מתערוכה כזו מעידה על מגמה של התחרדות?

"הציבור הדתי עובר תהליך היסטורי של תנודה בין מגמות מנוגדות. כוחות צנטריפוגליים וצנטריפטליים, כלומר כוחות שדוחפים פנימה וכאלה שדוחפים החוצה, פועלים בו במקביל. מצד אחד יש יותר פתיחות לאמנות, ומצד אחר יש מגמה של הסתגרות, שמתבטאת למשל ברצון ללמוד רק עם תלמידים 'שדומים לי'. רבנים שחושבים שהם את נפשם הצילו על ידי התבדלות – בעיניי זה מסוכן".

אולי מה שיגאל את האמנות הפלסטית הדתית מייסוריה יהיה בית ספר אקדמי לאמנות, במתכונות של 'בצלאל', שיכשיר אמנים – ולא מורים לאמנות, כפי שעושות המכללות הדתיות. באוניברסיטת בר-אילן כבר עמלים על יצירת מסגרת כזאת; ביוזמתו של בר-חמא הוקמה באוניברסיטה ועדת היגוי לצורך הקמת בית ספר לאמנות. "כיום לאמנים דתיים אין מסגרת לימודים מתאימה", אומר בר-חמא. "במכללות לומדים שעות רבות לימודי הוראה, ופחות מדי אמנות. הדתיים המעטים שהולכים ללמוד בבתי הספר החילוניים לאמנות, נאלצים להתמודד עם דילמות לא פשוטות ולעתים גם מתפשרים. לכן, פניתי לבר-אילן עם ההצעה להקים בית ספר לאמנות שיכשיר אמנים. שמחתי שהתייחסו אל ההצעה ברצינות. בהוראת נשיא האוניברסיטה הוקמה ועדה שהורכבה מאנשי מקצוע, מהאוניברסיטה ומחוצה לה. הוועדה, שבה לקחתי חלק פעיל יחד עם צפורה לוריא ז"ל, דנה במשך שנה בהצעה, והגישה את מסקנותיה החיוביות לדיקן. לאחרונה הנושא הועבר לוועדה המרכזת, שמקיימת דיונים בעניין. כשתקום מסגרת כזו, תיפתח בה גם גלריה שתוכל לתת במה לאמנים שיוצרים מתוך עולם של אמונה".

 מגדר ומגזר – פמיניזם יהודי / דוד שפרבר

 התערוכה 'גלו-יה' עוסקת בנושא פמיניסטי שיש לו נוכחות רבה בשיח האורתודוקסיה המודרנית. זירת האמנות הדתית המתחדשת, מאוכלסת ברובה על ידי נשים, ועל כן לא פלא שאחד מהנושאים המרכזיים שבהם עוסקת היצירה הפלסטית הדתית העכשווית הוא השיח סביב נושאים שעניינם במגדר ובתיאוריה הפמיניסטית. שיח זה כבר התבסס בעולם היהודי האמריקני, והיצירה החדשה שהתפתחה שם סביב נושאים אלה כבר לא עוסקת בתמות היסוד שמעלה התחום, אלא מפליגה מעבר לכך. בארץ זהו שיח צעיר יחסית, וככזה הוא נדמה לא פעם בוסרי או מיושן, במיוחד על רקע השוואתו לפעילות מקבילה בחו"ל. יחד עם זאת ניתן לומר שכשם שהאמנות הפמיניסטית הישראלית פיגרה אחרי היצירה האמריקנית בתחום זה בעבר, אבל איחור זה אפשר לה רוחב יריעה, מבט מפוכח והתאמה של הערכים הללו לשיח פריפריאלי, כך גם הם פני הדברים ביחס ליצירה הדתית העכשווית. שאיבה מאוחרת של תכנים מהשיח הכללי ומהשיח היהודי בתפוצות מאפשרת ליוצרות דתיות לבחון ערכים אלה בעין חדשה וביקורתית, ובמקרה הצורך – להתאימם לשיח המובחן שאותו הן מעוניינות ליצור.

האמנות הפמיניסטית הדתית מהווה היום מוטיב רדיקלי חתרני, והיא אף אחד המוקדים המרכזיים של שיח האמנות היהודי-מסורתי העכשווי. יצירתן של נשים במרחב המסורתי היא גם פועל יוצא וגם גורם מדרבן לשיח פנימי בנושא מעמד האשה, שיח שמחלחל ונותן אותותיו גם על המרחב הגברי.

כפי שציינו, לעומת העולם היהודי האמריקני, שיח זה עדיין נמצא בארץ בפיגור יחסי. כך לדוגמא הלן אילון (Helène Aylon), אמנית אמריקנית, העבירה כבר לפני יותר מעשור את 'עדי הבדיקה' (פיסות בד שבאמצעותן בודקת אשה אם היא אינה מדממת) – מהמרחב הנשי הפרטי לעולם האמנותי. אילון יצרה כיסוי למיטת כלולות מבדי בדיקה. מאוחר יותר הציגה חגית מולגן הישראלית את התמה הזאת בתערוכה 'לא מוכנה' (קיבוץ בארי, 2004). מולגן עסקה באותה תֵמה, מנקודת המבט ההלכתית. בדי הבדיקה שתלתה הוכתמו בחלקם באדום, ויצרו כעין טבלה המסמנת ימי טומאה וטהרה. אמנם השימוש בדם הופיע רבות באמנות בעבר (במיוחד בתיאורי הצליבה הנוצריים), אך לא דם הווסת, שנתפס כבעל קונוטציות שליליות, בעיקר מנקודת מבט גברית. טאבו זה כבר נפרץ ביצירות פמיניסטיות, והפך לאחד הדימויים המרכזיים שבהם השתמשה האמנות הפמיניסטית. הצגתו בהקשר היהודי בעבודותיה של מולגן, זועקת כנגד שליטה גברית המיוצגת בין השאר בחותמות הכשר של בד"ץ המרוחות בדיו אדומה. "אנחנו לא מזדעזעות מהאדום שעל הבד", מצהירה מולגן, "אלא מהבד עצמו".

במרכז התערוכה 'גלו-יה' עומד נושא בעל פוטנציאל נפיץ פחות: כיסוי הראש של נשים. גם נושא זה נדון רבות בעבר בשיח היהודי-אמריקני. לשם הדגמה – בתערוכה 'ערווה' (ביטוי המאזכר את קביעתם של חז"ל כי "שיער באשה – ערווה") הציגה נעמה בתיה לווין (Na'ama Batya Lewin) את תצלומיה עם כיסויי ראש הנהוגים בקרב נשים מקבוצות יהודיות שונות בתחומי העיר ניו-יורק. לווין ציינה באירוניה שפרקטיקת כיסוי הראש, שנועדה לשמור על צניעות, הפכה לאחד הביטויים הראוותניים ביותר לשייכות דתית וחברתית בחברה היהודית האמריקנית. לדברי האמנית, המשקל הרב שחברה זו מייחסת למראה האשה גדול במובן מסוים אף מזה שמייחסת לו החברה החילונית הסובבת.

בתערוכת 'גלו-יה' מוצגות יצירותיהם של שש נשים ושני גברים, המתייחסים לכיסוי הראש מזוויות שונות ומשתפים את הצופה בלבטיהם – מי בביקורת, מי באהדה ומי כבסיס מאתגר ליצירה. המקרה של הורדת התמונות שבהן מופיעים דימויים של פנים נשיות בשעות הלימודים במכללה, מדגיש את חשיבות השיח הזה ותרומתו הממשית לדיון סביב הבנייתו של עולם דתי שוויוני יותר. מעבר לכך, המקרה מעלה בעוז את הפער האימתני שבין האמירה הפמיניסטית של הנשים המציגות שם, לבין עולמו של המיינסטרים הגברי בעולם הדתי.

מודעות פרסומת
להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: