Skip to content

כשהנערים לומדים

15/12/2010

"בבית אין מועדונית. מועדונית יש מחוץ לבית וכאן אין מחוץ לבית, כי כאן זה הבית", מסביר לי אורן בית הלחמי כששאלתי אותו האם ישנה מועדונית בחוות שדה בר. בחווה גם לא קיים חדר אוכל – יש מטבח, כמו בבית. הבית גדול למדי: אדמות וסלעים, נוף קסום והרבה אוויר ושמים.

אנחנו פוסעים בשבילי החווה, מבוך שבילים עבודת יד. מצפון הדיר ואורוות הסוסים, ממזרח החממות; גידולי מלפפונים, תותים, אבטיחים, חסה, שומר.. מדרום ביתן גבינות יפהפה עם מרפסת הצופה למדבר, וממערב בית הספר. בית ספר שדה בר.

חוות שדה בר מהווה בית לכ-30 נערים בגילאי 13 ועד 18, לצד בוגרים שבחרו להמשיך ולהתגורר בחווה לאחר שחרורם מצה"ל. החווה קולטת את מי שלא הסתדר במסגרות משפחתיות או קונוונציונאליות, ומעניקה מסגרת ואווירה של בית ממשי, לצד מסגרת בית ספרית פעילה וייחודית.

בית הספר הינו מוסד בית ספר ממלכתי לכל דבר הפועל בתחומי החווה. "הייתי שמח לקרוא לזה 'מרכז למידה' או משהו דומה" מחייך בית הלחמי, המשמש כמנהל בית הספר ומנהל החטיבה הצעירה בחווה. בית הספר הוקם והוכר ע"י משרד החינוך בשנת 2001, לאחר שהמשרד זיהה את הפעילות החינוכית הייחודית במקום. בית הספר (רגיל, יש לציין, ללא קשר לחינוך מיוחד) הוקם בתחום החווה במטרה להעניק לחברי המקום אפשרות ללימודים מסודרים לקראת תעודת בגרות מלאה. תלמידי בית הספר, רובם נערים מן החווה ומיעוטם תלמידי חוץ, זוכים ללימודים פרטניים או בקבוצות של 2-4 תלמידים בקבוצה, הנקבעת ע"פ רמת הלימוד של כל תלמיד. לומדים 4-5 שעות ביום עם מרווחי נשימה גדולים בין שיעור לשיעור, כשאת הלימוד מנחים מורים מקצועיים בתחומם. הבגרויות אינטרניות, ולבית הספר יש את הזכות לתת איבחונים והקלות המוכרות ע"י משרד החינוך.

מלבד כל מקצועות החובה הוכנסו למערכת לימודי העשרה: כתיבה יוצרת, מדעים, מוסיקה ולימודי מזרח תיכון, הכוללים את לימוד התרבות, המנטליות והשפה הערבית.  יש תלמידים שלקחו חלק בקבוצת 'נוער שוחר מדע' בגבעת רם והשנה, גם בחידון הארצי של יאיר-אברהם שטרן. יש אהבה ללימוד, ומקרב התלמידים היה אפילו ביקוש ללימודי פסיכולוגיה.

איך זה שתלמידים באים לביה"ס למרות שאינם חייבים?

"כשכופים על מישהו לעשות משהו, יכול להיות שהוא יסרב או שהוא כן יעשה את זה, אבל פחות טוב. רצון ללמוד זה משהו שצריך לבוא מהילד עצמו, ואנחנו נותנים כלים ומרחב כדי להצליח. לכל אחד יש חלומות, ותלמיד מבין שכדי להגשים אותם הוא צריך כישורים מסויימים. אם ניקח לדוגמא מישהו שלא בא לו ללמוד, אותו מעניין רק מוזיקה, והוא רוצה להיות די ג'יי. נשאל אותו:או קיי, כדי להיות די ג'יי צריך לדעת לנהל עסק? צריך לדעת לכתוב קבלות, לפרסם, לחתום על חוזה, לדבר עם לקוחות? כל המיומנויות האלו נרכשות בסופו של דבר דרך למידה. בסביבת הלמידה כאן יש אוירה שלימוד זה כיף, וזכות שהיא חוויה, ואם החוויות טובות וחיוביות, למה שלא ירצו ללמוד"?

הלימודים בביה"ס מחולקים לשני סמסטרים, ומרוכזים בארבעה ימים בשבוע, במקרים מסויימים אפילו שלושה. מערכת הלימודים נבנית בהתאמה מלאה לקצב ולרמה של כל תלמיד, וההספק מרשים למדי ביחס ללימודים בכתה 'רגילה' של 30 תלמידים.

"כל תלמידי ביה"ס ניגשים לבגרות ומשיגים ציונים מעל רמת הממוצע הארצי. בהתחשב בזה שיש תלמידים שנדרשו להשלים פערים של כמה שנים בזמן מועט, יש הרבה סיבה לגאווה" מחייך בית הלחמי.

הגאוה עליה הוא מדבר איננה מסתכמת רק במעגל בית הספר. "החבר'ה שלנו מגיעים מכאן ליחידות העילית  בצבא. יש לנו בוגרי סיירות בצנחנים ובגולני בתוכם מספר קצינים וצל"שניקים. היום המכינה הקדם צבאית שנמצאת לידנו מסתכלת על החבר'ה בחווה בתור דוגמא. המכיניסטים מוצאים את עצמם בצבא לפעמים תחת הפיקוד שלהם. יוצאת מפה העילית של הנוער, הגאוה של המדינה. זוכרת את הארוע של הסחף הגדול בואדי ערה? משפחה שלמה מאחד הכפרים הערביים נסחפה שם, ובחור שלנו, קצין באגוז, סיכן שם את עצמו כדי להציל את האב. המציאות כאן פשוט ההפך ממה שנהוג לחשוב על הנוער הזה – יש לנו חבר'ה עם תחושת שיתוף ומחוייבות מלאה לעבודה ולמשימות ותלמידים שנהנים לבוא ללימודים. קחי לך דוגמא מאחד הנערים שלנו, בחור אחראי וחרוץ, שניהל את הדיר. אותו בחור לא התעניין אז בלימודים בביה"ס, ופעם הגיע מפקח מטעם משרד החקלאות ואמר שיש צורך לסמן את כל העדר ולתעד את כמויות החלב וכו'. ואיך עושים את זה? בתוכנת אקסל. אותו בחור בא אלי ואמר לי, הנה, תעשה לי את זה, אין לי מושג. אז אקסל הוא לא למד, אבל הסטוריה ומתמטיקה הוא כן למד בסופו של דבר".

איך מדרבנים מישהו ללמוד?

בית הלחמי מספר גם על נסיעה שבה נהג וביקש מנער שישב לצידו לשלוח עבורו sms. "הוא היה שמח לשלוח sms, רק שצריך לדעת לקרוא ולכתוב. אמרתי לו: אתה רוצה לכתוב הודעות לחברים שלך? לקרוא הודעה מחברה שלך? אני לא צריך לשכנע אותו ללמוד, הוא רץ מעצמו ללמוד את זה, כי הוא צריך את זה, זה שימושי עבורו וכל הלמידה הזאת מהווה עבורו בסופו של דבר כרטיס כניסה לחברה. כל הלימודים הופכים להיות משהו שרוצים וצריכים ללמוד, ככה זה עובד".

את העיקרון הזה היה צריך בית הלחמי להסביר למפקחת משרד החינוך שהביעה פליאה מזה שהתלמידים מגיעים ללימודים למרות שאינם חייבים בכך. "ברגע שהלימוד אינו חובה הוא הופך לזכות. התלמידים בוחרים לנצל את הזכות הזאת ועושים את מתוך תחושת חוויה, בדרכם שלהם".

באחת הפעמים יצאו התלמידים לשיעור בטבע, במעיין עין סג'מה. יחד עם המורה התיישבו כמה תלמידים, כשהשאר מסתובבים; אחד טיפס על עץ, אחד זרק אבנים למטרה, השלישי נשכב בקצה מרוחק יותר. למתבונן מן הצד יכול להיראות שזה הדבר הרחוק ביותר ממה שאפשר לכנות שיעור, אך בית הלחמי שהצטרף אל הקבוצה, דחק במורה לשאול את התלמידים בסוף השיעור על החומר, וראה זה פלא: כולם היו בקשב וידעו לענות לתשובות. "מכאן למדתי שכדי ללמוד לא צריך לשבת על כסא" מחייך בית הלחמי, "אפשר ללמוד בהרבה דרכים, ויש מי שזאת הדרך שמתאימה לו". בית הלחמי מתאר עוד מקרה בו נער זרק ספר על נער אחר והועף מהשיעור. "אותו נער התחנן שירשו לו לחזור לשיעור. הגענו למצב שתלמיד רודף אחרי ללמוד, לא אני אחריו".

מחוץ לחווה יש גם מי שמחפש לימודים במסגרת שונה. בביה"ס לומדים לא רק תלמידים מהחווה – מגיעים גם תלמידי חוץ מירושלים, מעלה אדומים וגם מסוסיא. תלמידי החוץ הצטרפו לביה"ס לפני שנתיים, לאחר שביה"ס בחווה נענה לבקשתם ללמוד במקום. תלמידים מן החווה ותלמידי החוץ לומדים יחד באותה מתכונת וניגשים באותו אופן לבגרויות. בית הלחמי מציין שביה"ס קולט תלמידי חוץ מכמה סיבות: "דבר ראשון, דפוס הלימודים אצלנו מהווה מענה למי שהמסגרות הקונוונציונליות לא מתאימות לא והוא גם אטרקטיבי- מערכת לימודים מצומצמת של 3-4 ימים, קצב אישי והתקדמות מהירה, אין תשלום של שכ"ל והכי חשוב: יוצאים עם תעודת בגרות מלאה. אין דבר יותר גדול מזה שנער הפסיד כמה שנות לימוד, והשלים אותם מתוך עבודה ורצון משלו, מסתכל על ההישגים והציונים שהוא לא היה חולם עליהם לא בלילה ולא בכלל. דבר שני, מי שלומד כאן מרגיש שהוא משתלב במערכות כמו כולם, הנה, גם אני לומד, ובמקום שמתאים לי. מי שלא ימצא מסגרת מתאימה יכול להיות שהוא לא ימצא הזדמנות אחרת ללמוד, ועל הזכות הזאת לומדים אצלנו לא לוותר. שלישית, אנחנו מודעים לכך שאנחנו נמצאים בסביבה שרובה דתית, למרות שביה"ס בהגדרתו הוא ממלכתי. באים אלינו גם דתיים וגם חילוניים ואין תחושת זרות. אין לנו 'לימודי דת', אבל יש לנו עיסוק ביהדות דרך הכתיבה היוצרת, ששם פוגשים טקסטים יהודיים. מה גם ותלמידי החוץ באים רק ללמוד וחוזרים לביתם".

החשש העיקרי של בית הלחמי בהכנסת תלמידי חוץ הוא פחד מהכנסת תרבות רעה. "אני לא רוצה שיביאו לכאן סמים ודברים אחרים. אין. אצלנו הכללים מאד ברורים, אבל מי שבא מבחוץ יכול להביא איתו כל מיני דברים".

בסופו של דבר, יש הורים ששולחים את הילדים שלהם לכאן, לסביבה הזאת.

"זאת סטיגמה שצריך להשתחרר ממנה, חייבים להשתחרר מהסטיגמות של נוער בסיכון. זאת העילית של הנוער. מי שרוצה להיות שייך לטופ, בא לפה".

פורסם במקומון גושפנקה, יוני 2008

מודעות פרסומת

From → כתבות

להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: