Skip to content

יש אבנים עם לב

06/12/2010

בחצר ביתם של יובל ומיטביה כהן מבת עין ניצב פסל אבן בגובה שני מטרים. מעליו מסוככת צילית בד רחבה ולמרגלותיו רובץ כלב ישנוני. למרות שבנוף המגוון של בת עין הפסל נראה כמעט בן בית בחצר, בשבועות הקרובים הוא יועתק ממקומו ויעבור למשכן הקבע שלו בגן סאקר בירושלים, שם יוצב על ידי עיריית ירושלים שהזמינה את היצירה. מאחורי הפסל מסתתרות הרבה תחנות בזמן ובגלובוס, כל אחת מהן חרטה, עיצבה ופיסלה משהו בנפשו של יובל שעומד מאחורי תיכנון ובניית הפסל.

יובל כהן עובד על הפסל בחצר ביתו

כהן (34) נולד בירושלים למשפחה מסורתית. כשהיה קרוב לגיל שנתיים יצאה משפחתו לשליחות בחוף השנהב בעקבות האב שהיה מהנדס בניין. "כשהיינו בחוף השנהב נקשרתי למשפחה ישראלית-דתית שהיתה שם גם כן בשליחות", מספר כהן. "בשבת בבוקר הייתי בא אליהם הביתה עם ילדים נוספים להתפלל ולאכול מוס שוקולד, והתאהבתי בתפילות ובסיפורי התורה. בגיל תשע וחצי, כשחזרנו לירושלים, ביקשתי מאבא ללכת לבי"ס דתי אך הורי סרבו ורשמו אותי לבי"ס ממלכתי. הייתי הדוס היחיד בכתה ד' שהסתובב עם כיפה וציצית שסבא העניק לי במתנה. הייתי שם ארבעה חודשים עד שבאיזה טיול לימדתי את הילדים לברך ברכת המזון והורים התחילו להתלונן שאני מחזיר את הילדים בתשובה. המנהלת אמרה להורים שלי לקחת אותי ברצינות כי אני מערער את הסדר הקיים. למרות שרציתי לעבור למקום חרדי, הורי רשמו אותי לבי"ס דתי, ושם פגשתי דתיים בפעם הראשונה. כילד, עם נפש רגישה לזיופים וציפיות גבוהות מהמציאות, החוויה היתה אכזבה, בעיקר מהמורים. למדתי שם ארבע שנים וההתלהבות הדתית שלי הלכה ודעכה. הדתיים שהכרתי תמיד אמרו 'הם החילונים' בנימה של בוז, כשהחילונים בבית שלי היו יותר טובים מהם. בסופו של דבר, גם האכזבה וגם גיל הנעורים הוציאו אותי החוצה".

 כהן המשיך בתיכון ברנה קאסן, שירת בצבא, ולאחר השירות נסע לטייל בעולם ושב ארצה ללימודים. "התקבלתי לבצלאל ללימודי צורפות. באתי עם ציפיות גבוהות לאחוות יצירה, וגם שם נשברתי לרסיסים. זה מקום פרוע מבחינת התחרות ויש אלימות מילולית מצד המורים". כעבור שנתיים כהן עזב את הלימודים ונסע לאנגליה. הוא חזר לאחר שחש מחנק מן הניכר. "כששבתי לארץ חזרתי לבצלאל למסלול הקרמיקה ושם התחלתי שוב תהליך של תשובה. בבצלאל יש חובה לשמוע לימודי פילוסופיה במסגרת הלימודים, משהו שאהבתי מאד. באותו זמן הרב איתן צוקר (רבהּ של קיבוץ מירב)  העביר שיעורים בהתנדבות אחרי שביה"ס סילק אותו בעקבות מגמה של חזרה בתשובה בקרב תלמידים. הרב צוקר פתח את כתבי הרב קוק, התחיל לדבר, ומה שרציתי היה רק לשתוק ולהקשיב. הרגשתי שהרב קוק עושה ברוורס מזמן את מה שכולם בקושי עושים בעליה ורציתי להתבטל אליו".
מה כל כך דיבר אליך?

"זאת היתה פיסקה מאורות הקודש על שבירת הכלים, על האור האינסופי של ה' שהוא יותר גדול מהיכולת שלנו לקלוט אותו. כשאתה הולך אל מעבר לגבולות שלך אתה נשבר, אבל כשהרסיסים נבנים מחדש זה נבנה חזק יותר, עם יכולת להתרחב. מה שהכי הרשים אותי בדברי הרב קוק, זאת האמירה שהתנאי שלך להתקדם הוא להיות אתה. זה היה עבורי דבר חדש. באותו זמן כבר התקהה לי מה שכבר היה, כבר לא היה לי את 'אלוהי הילדות', ידעתי שהתורה אמיתית אבל חשבתי שהדתיים קישקשו משהו, ומה שנחשפתי אליו לא התאים לי. הקשר של הטבעיות והפשטות התחדש דרך הרב קוק".

לאחר שנה בבצלאל, כהן הבין שהוא מתחיל לחזור בתשובה, ועם התובנה ה"מפחידה" הזאת, לדבריו, הוא החליט לנסוע להודו, לחוות קצת צבעוניות לפני המפגש עם הטוטאליות של השחור-לבן. "בהודו הרגשתי שאני מוקף טומאה, עבודה זרה, התגעגעתי לנופים של ארץ ישראל. בחודש וחצי שהייתי שם ירדתי 8 קילו" הוא משחזר, "פגשתי ישראלים מקסימים אבל מבולבלים לגמרי ולא הרגשתי שייך לזה. אחרי שנים של חילוניות רציתי להתכנס ולא להתפזר. רגע לפני החגים חזרתי לארץ, וכשהמטוס היה באויר שמעתי שמגדלי התאומים נפלו". תהליך המעבר והשינוי היו איטיים והדרגתיים. "כשחזרתי לארץ שמתי כיפה בחדר שלי והורדתי אותה מחוץ לחדר. כשהייתי הולך למכון מאיר שוב שמתי את הכיפה ובחוץ שוב הורדתי אותה. זאת היתה תקופה של בדידות, עזבתי חברים טובים ועברתי לחיות משיעור תורה לשיעור תורה. בהתחלה המשפחה נכנסה קצת לפאניקה, הם שמעו על חוזרים בתשובה שעזבו את המשפחה, אבל במכון מאיר ידעו להדריך איך להתנהל עם ההורים בצורה נכונה. הם הפרידו בשרי וחלבי, הטלויזיה הפסיקה בשבת ובסופו של דבר הם כיבדו את התהליך".

חוזרים בתשובה לעיתים זונחים עיסוקים קודמים. מתי החלטת לשוב ליצירה?

"עזבתי את היצירה למשך חמש שנים" אומר כהן, "רציתי ללמוד תורה ולהיות תלמיד חכם, ובשלב מסויים ראיתי שזה לא המסלול שלי. יום אחד הרגשתי שעבודה בחומר חסרה לי, לקחתי גוש חימר והתחלתי לעבוד כמה שעות בלי הפסקה, עבדתי קשה והזעתי כמו שלא הזעתי הרבה זמן. זה היה גם כדי להשלים משהו שהחסרתי הרבה זמן וזאת גם היתה עבודה שכבר באה ממקום אחר, מתחושת שייכות לעם ישראל, ממקום שורשי. יצירה שמוקדשת לקב"ה".

כהן מתאר תקופה קסומה בה ישב בבודקה קטן, שמע שיעורי תורה באוזניות וגילף בעץ. הוא התחיל לגלף קומפוזיציות מופשטות של אותיות על בולי עץ מלבניים ששימשו בחלקם כתבניות לבתי מזוזה. "הרגשתי שבמזוזה אצורים עוצמות אדירות ואני צריך לשבת ולגלות אותן. יש מדרש על שם ה', שי"ן דל"ת יו"ד, ש-די, על שאמר לעולמות די. תוך כדי יצירת העולם נוצרו הגבולות, הכלים, כדי שהם יוכלו להכיל את המציאות ולהתקיים. נקשרתי למשמעות של ה'די', למקום שבו יש דממה ומתחילה התנועה. העבודה נעשית בתמימות, תוך כדי שיעורי תורה. זה לא מתחכם. כמו שקנדינסקי ישב ושמע מוסיקה וצייר, אני מפסל שיעורי תורה. אתה עובר חוויה וכל הרשמים מתנקזים לידי צורה. כל יום שהעבודה ממשיכה יש סיכום של הרשמים ולימוד חדש. זאת עדיין אמנות, יש שם אוניברסליות, ומה שהופך את זה ליהודי טמון בכוונה".

בחדר העבודה של יובל מונחים על מדף עשרות דגמים קטנים מעץ, לצד עבודות נוספות מפליז וחימר. ברבים מן הדגמים חבויות אותיות, מקיימות בעץ קווי רישום מסולסלים, משמשות פסל-עיוני, כזה שצריך לאחוז בו בעדינות, להתבונן מקרוב ולחפש את המילה, את התנועה והמשמעות שאצורה בעץ.

תקופה ארוכה עבדת על דגמים קטנים. איך הגעת לעבוד על פסל של שני מטרים?

"תקופה מסויימת עסקתי בהכנת דגמים של בתי מזוזות ועברתי בין גלריות", מתאר יובל, "יום אחד נכנסתי לאחת הגלריות, פתחתי את התיק עם כל המזוזות, ובאותו זמן עמד לידי מישהו שהסתבר שהוא ממחלקת התרבות מהעיריה. אותו אדם ביקש ממני ליצור איתו קשר במטרה לשתף פעולה והוא ביקש ממני להביא לוועדה של העיריה את הדגמים. בוועדה הוא נטל את אחת המזוזות ושאל אם אפשר להגדיל אותה לגובה של שני מטר. עד אז עבדתי רק עם עץ, פליז חימר ופח, ואמרתי לו שאני לא יודע לעבוד באבן, אז הוא פשוט אמר 'לך תלמד!'. הצטרפתי לקבוצת פנסיונרים שלמדה פיסול באבן בקיבוץ חולדה ולמדתי איתם שלושה חודשים. העדפתי ללמוד ולדעת את הטכניקה כדי שאוכל לעשות זאת בעצמי ולא להדריך מישהו אחר. מאז שלמדתי פיסול באבן יכולתי לעסוק גם במטרות קודש – במות וארונות לבתי כנסת. יש משהו בפיסול שהוא מנותק מהחיים, והחזרה בתשובה שהביאה איתה גם עיסוק בארונות קודש מחברת את היצירה חזרה לחיים ולקדושה". יובל מספר על יועצת אמנותית שעבדה עם ראשי ערים שהתלהבה מאד מאחד הדגמים. "היא לא ידעה דבר וחצי דבר על האותיות הגלומות בו, ולו היתה יודעת שיש שם את אותיות 'שבת קדש' וודאי היתה נסוגה מהתלהבותה מיד.."

 עיריית ירושלים הביאה לחצר של משפחת כהן גוש אבן במשקל 5 טון והעבודה ארכה שלושה חודשים. התוצר הסופי, מורכב משתי חזיתות של אותיות ש.ד.י, "די" הוא הגבול, סוג של תאור מצב במציאות. פעם דרך הדין ופעם דרך החסד. צד אחד מפוסל בקווים זורמים ועגולים והצד השני עשוי קווים חדים ונחרצים.

כיצד אתה יכול לתאר את תהליך העבודה מבחינה פיזית ונפשית?

"זה היה קשה אבל כיף" מחייך כהן, "פיזית זה קשה. זאת עבודה עם דיסק חשמלי שעושה הרבה רעש ואבק וזה מאד שונה גילוף בעץ. גם קווי המתאר היו מאד מורכבים להעתקה אבל קפצתי למים כי האמנתי שאני יכול. זה עדיין לא לגמרי גמור, יש עוד פיניש וככל שאני עובד עליו, אני יותר אוהב אותו. מבחינה נפשית, העבודה היתה טכנית לגמרי כי היה מדובר בהעתקה מן הדגמים הקטנים. יש לי סיפוק מהתוצר הסופי אבל עיקר ההנאה היתה בדגמים הקטנים בבודקה, כשיכולתי ללמוד תורה, ולעצב מחדש שי"ן ודל"ת. הריגוש האמיתי היה שם, במקום התמים. זה כמו כוריאוגרף שהרבה יותר נהנה לתכנן תנועות מאשר לארגן את כל הלהקה".

מיטביה, רעייתו של יובל, שותפה מלאה לתהליכים. "אפשר להגיד שכל התהליכים הפיסוליים של יובל ליוו תחנות בחיים שלנו", היא אומרת. "ביתנו הבכורה נולדה ב'תקופת המזוזות', ביצירה ממקום של תשובה. כשביתנו השניה נולדה, יובל עבר שלב ובנה ארון קודש, שזה מעבר למשהו גדול יותר. ועכשיו הפסל הזה מסמן שלב נוסף לקראת הלידה השלישית. זה כמו משהו שמלווה את החיים". יובל מסכים ומוסיף שהילדים והחיים שלהם פותחים חלונות בתוך היצירה. "היום אני עוסק בפיסול בזכות אשתי, אילולא התמיכה שלה היינו נדחפים למירוץ העכברים של החיים לא הייתי שם היום. כמי שעוסקת במחול יש לה עצות מאד טובות, גם היא עוסקת בקומפוזיציה ותנועה. בדומה למחול, לפעמים אני רואה צורות שאין לי יכולת לבצע – יש פער בין מה שאני יכול לדמיין לבין מה שהחומר מאפשר לי במציאות".

 האם אתה מזהה השפעות על סגנון העבודה שלך?

"יש קצת דמיון לפיסול אפריקאי ואמנות פרימיטיבית של התקופה המודרנית. הסגנון הפרימיטיבי בא בתקופה שאנשים רצו לחזור לטבע ולשורשיות, שזאת מגמה שאני מתחבר אליה. כיום הפיסול הפוסט-מודרני תפס כיוון אחר, הוא יותר במגמה של שבירה ופחות של בניה ואני לא שייך לזה. מספיק לי שאנשים אוהבים את זה. אני זוכר שבחוף השנהב היו פסלי בטון ענקיים שמעולם לא ידעתי מה הקונספט שלהם, אבל תמיד עברתי לידם וליטפתי אותם. הם ריגשו אותי בתור ילד. כאן גם הילדים עוברים ומלטפים את הפסל הזה".

 יש לך תחושה שהשגת יעד כלשהו ביצירה הזאת?

"אם היית שואלת אותי את זה בסוף בצלאל הייתי עונה כן. פסל בירושלים זה סוג של קצה והמטרה הבצלאלית היא להציב פסל במרכז העיר. אם הייתי עושה את זה לפני כמה שנים זה היה עושה לי אגו כי לא הייתי בשל מספיק. היום אני לא מרגיש יותר טוב ממישהו. היום אני יוצר כי אני אוהב את זה ואני עובד בגדול כי זה מביא לי פרנסה. ההנאה האמיתית שלי היא בעצם יצירת דברים חדשים אבל ההנאה העיקרית שלי היא במשפחה. אם התרבות הקודמת שלי גרמה לי להבין שהאמנות היא מעל לחיים, היום החיים המשפחתיים שלי הרבה מעל לאמנות. האמנות היא חלק יפה בחיים, לא מעליה. אני זוכר שכשלמדתי בבצלאל ניגשתי פעם אל מודליסטית שרשמנו אותה, רציתי להבין מה באמת גורם לבחורה להתערטל למשך שעות, הרי היא בטח לא עושה את זה עבור כמה עשרות שקלים. שאלתי אותה למה היא מוכנה לעשות את זה והיא ענתה: "מה זאת אומרת, זה בשביל האמנות". מאד בקלות אמנות יכולה להפוך לעבודה זרה. בשם האמנות אפשר לשבור הרבה ערכים. כשהבנתי את המקום האמיתי שלה זה פתח לי שערים ליצור ממקום ששואף לקדושה".

פורסם במקומון גושפנקה, אוגוסט 2009

מודעות פרסומת

From → כתבות

להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: