Skip to content

לוחם רוחני (גושפנקה, אוקטובר 2008)

21/11/2010

כשאיל קורן היה בן 9, הוא שוטט בין חוגים שונים שהמתנ"ס בכפר סבא הציע ולא מצא 'משהו מעניין'. כשנתקל בחדר הסיף, העיניים שלו נדלקו. הרומח, הקסדה והלבוש המיוחד שבו את ליבו, והוא נרשם לחוג סיף. תוך זמן קצת גרף לעצמו את תואר אלוף הארץ בכל קטגוריות הגילאים – כילד, כנער וכבוגר.

קורן (38) ורעייתו איה עברו כמה תחנות בארץ ובעולם עד שלאחרונה קבעו את מקום משכנם בתקוע. "אתה יכול להסתובב כאן עם זנב ואף אחד לא ישים לב" צוחק קורן. עיניו טובות ופניו מאירות, וחן המקום כבר נסוך בו. אימוני הסיף עברו לגוש עציון יחד עם מעבר הדירה, ובשבועות האחרונים קורן מלמד סיף באפרת, בתקוע ובפסגת זאב.

מה זה סיף בכלל?

"הסַיִף הוא ענף ספורטיבי לכל דבר. בעבר הוא שימש אמצעי לציד ואימון, אך עם הזמן הפך להיות ספורט אלגנטי שדורש זריזות, טקטיקה טובה, מהירות מחשבה ושליטה בטכניקה. זה כמו לשחק שחמט תוך כדי תנועה.  צריך לקרוא מהלכים וליצור מהלכים. האמת היא שעורכי דין הומצאו בזכות הסיף. בעבר, כל סיכסוך הוכרע באמצעות דו קרב. היו כללים ברורים: הנאשם מגיע ממזרח והתובע ממערב. הקרב היה מוכרע בחיים, במוות או בפציעה. עם הזמן החליטו למסד את הקרבות ולהפסיק את הסיף כתהליך להכרעת דין. החליטו שהדו קרב יתנהל במלל: סניגור וקטיגור כנגד כל סיף, וכמובן שופט". קורן מוסיף שעד לאחרונה עוד למדו סיף בבתי ספר למשפט באנגליה, כחלק מתוכנית הלימודים.

הדו קרב מתקיים ללא מגע פיזי והגוף מוגן כראוי, כך שאין מה לחשוש מפציעות. התאונות שיכולות לקרות הן פציעות ספורט נפוצות, כמו נקע למשל.  מתוך שלושת סגנונות הסיף המרכזיים – רומח, דקר וחרב, הסיף מתרכז כיום בעיקר בסגנון הדקר, כשהכוונה היא שתחום מטרת הפגיעה היא כל הגוף, בעוד סגנונות החרב והרומח ממקדות את טווח הפגיעה לאזורים מצומצמים יותר בגוף.

קורן שולף את הרומח שלו, ובהתבוננות מקרוב הוא נראה הרבה פחות מאיים. הלהב שטוח ומשקלו קל למדי, כ-150 גר' בלבד. הרומח מחובר למנגנון חשמלי קטן, ובגדי הסיף קוראים אותות חשמל. ברגע שהלהב נוגע בווסט של היריב, נסגר מעגל חשמלי והאות מועבר למחשב מרכזי. את הנקודות בקרב צוברים ע"י מגע בגוף היריב – כל דקירה שווה נקודה. את האימונים מתחילים עם רומח פשוט, ותך זמן קצר ניתן להתאמן עם רומח חשמלי.

איל קורן

אז למה לסייף? מה זה נותן?

"התנסות בסיף – גם באופן חד פעמי ולא דווקא באימון ארוך – מוציאה מאנשים תכונות כמו מבוכה, אסרטיביות, פחדנות, ביישנות.. לא מדברים באופן ישיר על הדברים הללו, אך דרך הדו קרב, החוויה יכולה להפיל אסימון, כשפתאום מתוודעים לנקודה חלשה, ודרך הסיוף לומדים גם לחזק אותה. אנחנו גם שמים מסכת הגנה על הפנים, ובאותה עת מורידים מסכה אחרת, פנימית. החוויה הפיזית משחררת".

לדידו של קורן, ילדים עם קשיי ריכוז והיפראקטיביות ימצאו  בפעילות הזאת אפיק חיובי לשחרר את האנרגיה שלהם באופן מעצים. "אם תדברי עם מישהו ותגלשי לנושא שלא מעניין אותו, הוא יפסיק להקשיב לך, נכון? הקשב שלו והעינים שלו ינדדו למקומות אחרים.

ילד מתנהג באותו אופן. גם לי היתה בעיית קשב וריכוז, והאימון מאד מפקס ומאד מרכז. אני מכוון לכך שילד יראה את אי ההצלחות שלו בקרב ממקום אישי, שהוא ידע לקחת אחריות ולהבין את הפעולות שלו. כל פעולה מחייבת ריכוז – שמירת מרחק, תכנון מהלכים – אני אוהב להעביר את המסר הזה דרך הסיף."

קורן מאמן לא רק ילדים. אנשים בשנות ה-30 וגם בשנות ה-60 שלהם באים להתאמן, ותוך זמן קצר הם מסייפים ולומדים טקטיקות קרב. בקבוצת מבוגרים שאימן בצפון, היו בין היתר מורה, איש הייטק ומזכירה שסיפרו כי הם לקחו איתם לעבודה את השפה של הקרב. "הם החלו לדבר על העבודה במשרד דרך הטקטיקות שלמדו בסיף – איך לשמור מרחק נכון מזה, איך לתכנן ולבצע את המהלך הזה.. הכל דרך מינוחים שקשורים בעולם הסיף. הוא פועל ומשפיע גם במישורים אחרים בחיים".

אז יש בזה איזשהו מימד תראפיסטי.

"לא רק תראפיסטי, גם רוחני" מדגיש קורן,  "הסיף הוא קודם כל רוחני, אחר כך פיזי".

 קורן מפריד בין עבודה מנטלית – כמו שימוש בדמיון מודרך או בפסיכולוג, לבין עבודה רוחנית – חיבור אל הדבר שמעבר, ראיה שהתוצאות שלך הן שיקוף של העולם הרוחני שלך.

אחת החוויות המשמעותיות של קורן היתה בתור נער, כשמאמן הקבוצה הביא את אורולוף, מאמן סיף יוצא בריה"מ בן יותר מ-80, לאימון זוגות. קורן מתאר שמשהו בטכניקה של הסיף הקשיש, בקלילות ובחופש כל כך ריגשה אותו, עד שהזמין את אורולוף ללון אצלו למשך שבועיים כדי לזכות באימון רצוף.

"הבעיה שלי, ששם אני יכול ליפול, הוא הרגע שבו אני מתמקד ביריב. מה שטוב זה להתמקד בי, להתבונן על עצמי, וזה קרוב יותר לעבודה רוחנית" הוא אומר.

התובנות הרוחנית הללו החלו לפעפע בקורן לאחר שפרש מהענף התחרותי בעקבות תחושת עייפות ושובע. המעבר החד בין אליפויות, תחרויות וגביעים לבין ה'חיים הרגילים' היו מבחינתו כמו קצין שיוצא לאזרחות ושואל את עצמו מה לעשות.

לאחר שפרש מן התחרויות, פתח עם שותף מסעדה בתל אביב ובמקביל התוודע לתורות רוחניות שמשכו אותו להתבוננות פנימית. לאחר שנתיים במסעדה מכר את חלקו בעסק וטס לאוסטרליה. "זאת היתה פעם ראשונה שעשיתי משהו בלי מטרות ויעדים, זה פשוט עשה לי טוב" אומר קורן. אחרי שהות בת חצי שנה שנים באוסטרליה, כשבכיסו רק הכסף שקיבל ממכירת האופנוע שלו, טס להודו. מהודו התגלגל חזרה לארץ, ונקלט לעבודה אצל חבר שהיה בעל מכון כושר. "במכון כושר שוב נתקעתי עם כל הסינוור לכסף ולעבודה" מחייך קורן, " אבל שם הכרתי את איה. אולי בשביל זה הגעתי לשם.." איה ואיל החליטו שלא להיות בקשר, בגלל חבר שהיה אז לאיה, אך לאחר כשנה שבו להיות בקשר, ואחרי שבועיים החליטו להתחתן.

שנה לאחר נישואיהם טסו להודו, לאחד המסעות המשמעותיים של חייהם.

"טיילנו בערך שנה ובאיזשהו שלב הגענו למנזר בודהיסטי-שמאני" מספר אייל. "התכוונו להיות שם יומיים ונשאר ארבעה חודשים.. האדם הראשון שנתקלנו בו כשהגענו למקום היה הדלאי למה. הוא שאל אותנו 'למה אתם כאן? מה אתם מחפשים'? זאת היתה שאלת בום לבטן, ה'מה אתם מחפשים'. מצאנו את עצמנו כל הזמן מחייכים, בלי סיבה. היה שם משהו מלא טוב. הסתבר לנו שהמנזר הזה היה בית יתומים לכ-1000 ילדים. השתלבנו בפעילויות וכל יום נתנו שעתיים-שלוש: איה לימדה אותם סריגה ואני לימדתי גננות, העברנו גם שיעורים במתמטיקה ואנגלית. בכל יום ישבנו אצל הדלאי למה למשך שעה, הוא לימד אותנו ואנחנו שאלנו שאלות."

מהודו המשיכו לבורמה ותאילנד, ושבו לארץ לקראת הולדת ביתם הראשונה. "בארץ התחלנו להתחבר ליהדות. למדנו ימימה בפרדס חנה אצל תלמיד של ימימה, איתמר פרלמן. זה היה מדהים וביקשנו לפתוח לימוד לזוגות נשואים. איה ארגנה ב'ציק צ'ק עוד כמה זוגות והיתה סידרת מפגשים נוספת. בשלב מסויים עברתי ללמוד איתו לבד, ימימה היתה דבש מתוק ורציתי לדעת מהיכן זה בא, אז עברתי ללמוד עם איתמר בעל הסולם."

לקראת לידת ביתם השניה, יצאו הזוג קורן עם בכורתם לטיול נוסף בהודו, הפעם בדראמסלה.  "כהסתובבנו ברחוב פגשנו את שיבי פרומן, ודרכו הגענו לבית היהודי. באותה עת היו שם יוסי ושני פרומן, ומיד נוצר קליק. את שארית החופשה בילינו שם, ואחרי שהם חזרו לארץ גם אנחנו קיפלנו את עצמנו וחזרנו שבוע מוקדם מהמתוכנן. פשוט לא היה מה לעשות שם יותר".

אחרי ששבו לארץ לביתם שבמושב עופר, נסעו לבקר לראשונה בתקוע. "איה התלהבה מיד", נזכר קורן. "אני ישר חשבתי על העבודה, על הירוק והים של הצפון, החברים.. אבל רוחנית זה היה שווה בדיקה. עוד לא פגשתי חֵברה שיושבת ומדברת ללא רכילות, ללא ציניות. חזרנו מתקוע מלאי אנרגיה".

המעבר לתקוע לא התקבל בעין יפה אצל המשפחה. ההורים 'לקחו את זה קשה'. "יש אולי פחד מניתוק, אבל רק הפחד עצמו מנתק.. הם מעכלים את זה לאט ובטוחים שזה רק עוד שיגעון שלנו" צוחק קורן. "חלקם הגיעו לביקור וראו שהשד לא כל כך נורא. אנשים רגילים פלוס כיפה או מטפחת".

הבנות לבית קורן השתלבו בטבעיות. "אליה (4) פורחת. בצהרים יכול לעבור גל של ילדים מבית לבית ולאסוף חברים למשחק, זה לא משהו שהיה לה בעופר. אני רואה איך הכל מעדן אותה יותר. שמח שהיא מנוטרלת מהאלימות והניכור של הטלויזיה." הוא עוד מספר כי באה אליו יום אחד ושאלה אותו מדוע אין לו פאות. "עניתי לה שיש לי פאות שקופות" הוא מחייך, "זה מונח שאיתמר פרלמן טבע, 'דור הפאות השקופות".

לאחרונה נפגש קורן עם ועד האיגוד הארצי של ענף הסיף בארץ ושיכנע אותם להעביר את התחרויות משבת ליום חול. "בסיעתא דישמיא זה הצליח..זה מאפשר לסייפים דתיים לגשת לתחרויות וזה נותן מנוחה לסייפים ולמאמנים".

 מחוץ לביתו של קורן הטרקטורים קודחים באדמה בקול רעש גדול. קו האופק מול ביתו פורש שרשרת הרים וואדי רחב. "מאז בר כוכבא לא היו כאן חרבות. עכשיו אנחנו מחזירים אותם לכאן. אולי הש"ג עוד יחזור לשמור עם סיף".

מודעות פרסומת

From → כתבות

להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: