Skip to content

כצל עובר (ירחון נקודה, 3/2009) – לזכרה של ציפי לוריא ז"ל

17/11/2010

א.

שלושה חודשים חלפו מאז שציפי לוריא, בעלת החלומות הגדולה, הלכה לעולמה ואיתה הרוח החיה שחלמה אמנות בענווה ואומץ ומתוך הרבה אמון באמנות. הזמן שעובר מנכיח יותר ויותר את חסרונה בזירה היצירתית, ומעצים את זכרון צוואתה שנכתבה, לא כצוואה, אלא כאוסף גדול של מאמרים, ביקורות, סקירות ומכתבים שמעלים על נס את הוד דמותה, את חד פעמיותה של האשה הגדולה הזאת שחלמה על אמנות אמונית.

ציפי לוריא ז"ל (צילום: מירי צחי)

אבנר בר חמא, אמן פעיל ומי שעמד בראש מגמת האמנות במכללת 'תלפיות', קיים עם ציפי קשרי פעולה הדוקים, החל מעבודתם המשותפת במכללה, דרך שיח פעיל על האמנות האמונית ועד להקמת תוכנית לימודי המשך עבור בוגרות מכללות לאמנות. לאחר פטירתה, החליט בר חמא להרים את הכפפה ולקדם רעיונות שציפי היתה שותפה להם עוד בחייה. הצעד הראשון שלו היה פתיחת גלריה לאמנות מהסוג שציפי חלמה עליו, בלב ירושלים, כזו שתיקח חלק בגלריות מן השורה הראשונה בעיר.

בח"י בשבט, נפתחה גלריית "הלל 17" במכללת ליפשיץ, השוכנת בלב ליבה של ירושלים. התערוכה הראשונה של הגלריה, "כצל עובר", נאצרה ע"י בר חמא בזיקה לדמותה ולזכרה של ציפי. לקחו בה חלק שנים עשר אמנים שקיימו שיח וקשרים עם ציפי במהלך השנים.

 ב.

מה שבלט יותר מכל בערב הפתיחה היה המארג האנושי. זה לצד זה עמדו דמויות שאינן סמוכות ביום-יום כתף אל כתף, קל וחומר כשמדובר באמנות: מנהל המכללה ד"ר יעקב הדני, נציג הממסד הרבני-שמרני שטען בעבר שצירוף האמנותי עם האמוני אינו יכול ללכת שלוב זרועות, לצד מבקר האמנות ד"ר גדעון עפרת, נציג אסכולת השמאל המובהק, ומי שפירסם לפני כעשור מאמר חריף על כך שלא תיתכן אמנות בימין ובציבור האמוני. למרות שחלפו שש שנים מאז הפירסום, המאמר הותיר אחריו עננה אפורה, אותה פעלה ציפי להפריך בשנים האחרונות.

 "..תקוותה של ציפורה לוריא לצמיחתם של אמני ההתנחלויות איכותיים אינה יכולה לקרום עור וגידים… אמנות ימנית, כך מצאנו, נדרשת בהכרח לתשתית קלאסית בלתי קיימת ..ומעל לכל, האמנות הימנית נעדרת את זרע ההומניזם… ולכן המסקנה: או ימין לאומי, או אמנות טובה. יכולים בעלי הממון ליזום ולממן בימות "תכלת" ומרכזי "שלם" שבהם תקודם מחשבת הימין, ברם, שום כסף ושום יוזמה לא יצמיחו אמן ימני איכותי.."

כנגד דבריו הנוקבים של עפרת, ניצב ה'אני מאמין' של מכללת ליפשיץ המושתת על דברים שנשא הרב קוק בטקס חנוכת המוסד ב-1921: 

"במוסד זה ישנה מזיגה בין קודש וחול. לומדים כאן תורה שבכתב ותורה שבעל פה ולומדים חלק מהמדעים שנדרשים לעולם, לחיים בצורה של חולין… יעזור השם שהמזיגה הזאת תתקיים באופן הנעלה ביותר בבית הזה"..  

הרב קוק עוד מזהיר בהמשך דבריו מהפיכת החול לקודש, ועם הדרישה הזאת לקודש, ועם אופי המוסד שנשיאו הוא הרב מרדכי אליהו, נראה שפתיחת הגלריה מהווה נקודת ציון ראויה, חידתית, ומאתגרת מאד.

הדני, שהיה בעבר גם מנהל החינוך הדתי, לא היה מסכים לפתיחת גלריה במכללה לפני עשור. בערב הפתיחה הוא דיבר אחרת. "פעם היה נהוג לומר שיש להכניס את "יפת" לאהלי שם. היום אנחנו יודעים: זה לא יפת, זה שם!" אין ספק שההתעוררות והפריחה בתוך הציבור הדתי סביב יצירה; החל מספרות ושירה, שכבר מזמן קנו להם אחיזה, ועד לתיאטרון, מחול ואמנויות פלאסטיות, חילחלה גם לאיזורים השמרניים ביותר. "קרה משהו שאי אפשר להתעלם ממנו. האמנות נעשתה בת בית בחברה שלנו. צריך לזכור שגם התנ"ך עבר מהפכה. פעם לא היו לומדים אותו בכלל, והיום הוא מקצוע תורני לכל דבר. עכשיו הגיע השלב לומר: האמנות היא חלק מההוויה".

עפרת, המייצג אנטיתזה תרבותית הפוכה כמעט לגמרי ביחס לכל מה שציפי ייצגה, הגיע לערב הפתיחה לא רק כהסטוריון ומבקר אמנות אלא כידיד אישי. עם לכתה כתב על ציפי "היא הייתה צדקת של ממש, אצילת נפש נדירה, אוהבת אמנות טהורה שמתעלה מעל כל שמבדיל בארצנו בין מגמות, תנועות וכו'.  לא הייתה ואין עוד דמות במעלת גדולתה הנפשית של ציפורה לוריא… האבידה עצומה: לתרבות הישראלית בכלל ולקהילה האמונית-לאומית בפרט… איני רואה מי ייכנס לנעליה הגדולות. היא מותירה חלל עצום וכאב עצום".

בערב הפתיחה עפרת הוריד בפניה את הכובע בכניעה אמיתית. נראה שדיבר מדם ליבו, מעומק כאב אובדנו האישי. אחת לאחת הוא מנה את תחנות פועלה התרבותי, מתוך הערכה גדולה לדריסת הרגל שציפי ביקשה עבור הציבור שלה. הוא הביא עימו טקסטים שנכתבו על ידה בנקודה, בדבר, בעיתון 77, במקור ראשון, והקריא את הלהט שלה שחיפש איך לתרגם להט אידיאולוגי ללהט אמנותי. הוא דיבר בהערצה על הכח המופלא שלה לגשר בין סתירות וניגודים, הזכיר ברגש את היותה אשת תרבות גדולה מלאה בצניעות, ברוך, בענווה. בדברו על ציפי עפרת התיר לעצמו, במעט, לכופף את עצמו, להעריך ללא שום תנאי. הוא סיכם את דבריו בהערכה לכלל בציבור ממנה באה ציפי. "זהו מחנה תרבותי גדול, גם אם אינני שייך אליו. מחנה חשוב ומחנה ראוי, זה מחנה שאיבד את העמוד שלו. אין לה תחליף, אני לא רואה מי שיקום וירים את האתגר העצום שנשאה לבדה. היתה מופת תרבותי ומופת אנושי. היתה צדקת, לא רואים אנשים כאלה"

ג.

ניתן להרים גבה על מיקומה של גלריה בתוך מוסד אקדמי, אך לדידו של בר חמא, הבחירה במיקום אולי איננה אידיאלית אך גם איננה סוגיה פרטית. "ברור שלו היה בציבור שלנו פילנטרופ שהיה מרים את הכפפה הכל היה נראה אחרת. אין לנו אנשי עסקים שיקחו את המשימה החשובה ויתמכו בה כספית. בציבור הכללי יש אספנים ותומכים שמלווים כל מהלך ומעודדים את האמנים מתחילת דרכם, אך בציבור שלנו עוד לא מצאתי את האיש או המוסד שירים את הכפפה. אני מקים גלריה במכללה, כך שגם המכללה מוצאת עניין בתמיכה קהילתית חשובה, אך גם מקבלת את התמורה בכך שהיא מצטיירת כמקום תרבותי בו הסטודנטים פוגשים אמנים ואמנות מקורית ונחשפים לתרבות הישראלית". בר חמא שמח על כך שישנם יותר ויותר אמנים המעוניינים להציג בגלריה ייעודית כמו זו, אך מבקש לשמור על הקונספט המקורי. "הכוונה היא לשמור על רמה אמנותית גבוהה במתן במה לאמנות עכשווית עם אמירה ייחודית וגם יהודית השואבת מן המקורות".

 ד.

בתערוכת הפתיחה משתתפים שנים עשר אמנים, כשהרעיון האוצרותי נסוב סביב הקשר האישי של האמנים לציפי ולא סביב נושא. היצירות מעניינות אך העניין האמיתי בתערוכה נמצא בנקודת המוצא שלו, רוחה וחזונה של ציפי. בדברים שכתבה ב"נקודה" בשנות ה-80, אותם הזכיר עפרת בערב הפתיחה, תבעה ציפי להכיר באמנות המתקיימת מעבר לקו הירוק הפוליטי, וסרבה לקבל את הקו הירוק התרבותי. בראיון שקיימה עם ברוך נחשון כתבה: "קולות פריפריאלים מציבים את ההאתגר בה"א הידיעה לשיח הפוסט מודרני. בלעדיהם, השיח השאפתני המתנהל במגדלי השן הנינוחים הוא מצבה דחלילית ריקה מתוכן". ציפי שניצבה בודדה בזירה הפכה להיות המאתגרת הגדולה של השיח הפוסט מודרני. חזונה של הגלריה, כהמשך ל'גלריה האחרת' שישבה במכללת תלפיות, היא המשך ישיר לחלומה של ציפי לראות מסה של יוצרים אמוניים לוקחים חלק משמעותי בשיח האמנותי בארץ.

התערוכה מציגה ברובה עבודות מן ההמדיומים הקלאסים של ציור ורישום, עם נגיעות קטנות בעבודות מיצב.
בין המציגים פיליפ רנצר עם עבודה העוסקת בתחיית האמנות היהודית; נעמי גפני עם נופי המאחזים ביו"ש; בלו סמיון פיינרו שחוקר את האות העברית; אלי שבדרון שמעמת את השקט המדברי עם התזזיתיות של המציאות הישראלית; חיים מאור עם דגל כלאיים של תרבות ישראל ותרבות אמריקה ורביבה רגב עם עבודות צבע מופשטות.

שמה של התערוכה, "כצל עובר" נבחר בהשראת עבודות הצילום של סיגל אדלמן, "ימינו כצל עובר". אדלמן מתארת את ציפי כ"כתם אור רוחני שהולך וגדל, הולך ומתפשט, אשה שהיתה נקודת אור של תמיכה ועידוד ליוצרים ולתהליך היצירה שלהם". בסדרת צילומים, מתחקה אדלמן אחר החמקמקות והארעיות של הצל, ובאמצעות קונטרסטים חזקים בוחנת את כתמי הצל ככתמים צורניים אסטתיים.

בין עבודות הצבע המעניינות ביותר ניתן למנות את עבודותיהם של דבי קמפל, אשר דהן וחוה ראוכר. קמפל מציגה עבודה אחת מתוך הסדרה "כיסופים" –  תיעוד אישי של ציורי משאיות משא פלסטינאיות במחסום כיסופים. קמפל, תושבת גוש עציון, בוחרת במושא ציורי המוכר לה באופן אישי מסביבתה הפרטית, גם אם היא מדרימה עבורו עד למחסום כיסופים. המבט מן הצד האחורי של המשאיות לא חושף בפנינו את האדם שבהן ומטעין שאלות רבות: מי נוסע במשאיות הללו? לאן? מה הן טומנות בחובן? הזיהוי של המשאית עם הפלסטינאי, עומד בניגוד מוחלט לדימוי הרומנטי של ערביי ארץ ישראל מראשית המאה, בה הם מיוצגים כאנשי אדמה. הבחירה במשאית, מסיטה את הדימוי הנינוח של הפלאח לדימוי של אדם טכנולוגי, אולי אף מסוכן. היא משתמשת בצבעים עזים ומותירה את חותמן של משיחות המכחול באופן ניכר לעין.

חוה ראוכר מציגה עבודת צבע כחלק משורת יצירות עליה עבדה בסוף שנות ה-90. בציור "נחשון" ראוכר עוקבת אחר הנער נחשון, כאם הצופה מן הצד בגדילתו והתפתחותו של בנה. בציור היא מוצאת מקום לבטא את הגדילה ואת השינויים שחלים בו עם התבגרותו, עם השניות הטמונה בה: יש בו אמביוולנטיות של כח וחולשה – הכח כסממן עוצמה של חייל פוטנציאלי במקביל לחולשה בהיותו גם קורבן פוטנציאלי. 'נחשון' הוא סימול אפשרי לכל נער ישראלי שעתיד להיות חלק מן הפוזיציה הכפולה הזאת.

בכיוון המופשט יותר מצויות עבודות הצבע של אשר דהן, המייצר שכבות צבע "רותקואיות" עם אלמנטים מן הצומח. שכבות הצבע עשירות ומסקרנות ביחס לטיב הקשר בינן לבין האלמנטים הצמחיים. דהן קרא לסדרת הציורים המלאה שלו "הופעה", על בסיס מונח ה"הופעה" בשפתו של הרב קוק, אלמנט חדש המתגלה כתולדה של חשיבה חדשה. הוא מכנה זאת "התיילדות", יילוד עצמי, עבודה שצומחת על מצע אורגני-טרנסנדנטלי.

אבנר בר חמא ונחמה גולן מציגים שניהם עבודות מיצב בזיקה לפעולת הדיבור והמלמול של התפילה. בר חמא חותר לבדוק את דימוי האל באמצעות הפעלת הצופה. על סולם אלומיניום משתקפים הביטויים "אני ה' " ו"מודה אני". בהשתקפות יש שימוש בחלקים הגלויים והנסתרים של העבודה, ובר חמא מבקש להנכיח את המילים באמצעות הדיבור, יחד עם המופשטות שבהן וחוסר היכולת לאחוז בהן.

נחמה גולן מציגה בעבודתה "פרקים א'-י', מילמול" פרקי תהילים כתובים בעיפרון על גבי משטח פרגמנט. על גבי המילים היא רוקמת בחוט אדום מקטעים-מקטעים, כך שבהתבוננות מרחוק העבודה נראית כרצף קוים אדומים, כקוד סתום של שפת סימנים. גולן מעידה על כובד הראש והרצינות של ציפי בנוגע לכתיבה ודיבור על אמנות. בדומה לכתיבה טובה ששואפת לדיוק, בה ישנן מחיקות רבות, תיעוד המחיקות מעיד על התוצר הסופי, המזוקק. קווי המחיקות מדרבנות להתבונן על מה שמצוי תחתן, ומפעילות את הצופה לעקוב אחר הכתוב לא רק דרך עיניו, אלא באמצעות דיבור.

ה.

"הלל 17" היא סנונית יפה, ראויה, שתוכנה העתידי יעיד על עצמה יותר מכל. בנוסף לפעילות אמנותית הרוחשת ב'גלריות האחרות' המועטות כמוה, הולכות ופורחות בשקט בשקט  נקודות לימוד ומחקר כדוגמת בית המדרש הויזואלי בהיכל שלמה, במסגרתו נפגשים אמנים, הוגי דעות, רבנים ואנשי אקדמיה לתהליך שמטרתו לימוד וסיעור מוחות הדדי סביב סוגיות באמנות וזהות יהודית. ב"מעלה" הוקם גוף שמטרתו לתת את הדעת על סוגיות התרבות והאמנות. רבנים דוגמת הרב שרלו והרב ברקוביץ מקדמים תוכניות לקידום חינוך לאמנות במוסדות ישיבתיים גבוהים. קיימות יוזמות להקמת קבוצות פעולה ותצוגה, ובכלל, ישנה יצירה אמנותית פלאסטית, הרבה יותר מן הנראה לעין.

עם זאת, עדיין קיים מחסור חמור בחללי תצוגה ראויים, ואולי אף ייעודיים, לאמנות שאינה מקבלת במה ראויה בזירה המרכזית, לעת עתה. כמו כן, למרות שהשיח האמנותי צובר תאוצה בחברה הדתית, עדיין מעטים אנשי הגות ותיאורטיקנים, ובייחוד כותבים ומבקרים שמסורים בנפשם לאמנות כחלק קיומי מאמונתם היהודית.

השאלה, האם האמנות מולידה את הכתיבה על האמנות, או שמא הכתיבה על אמנות ממריצה ליצור אמנות, יכולה להיוותר בגדר שאלת ביצה ותרנגולת חסרת מענה. לו היו שואלים את ציפי, כנראה שהיתה מחייכת ברוחב לב ועונה, "זה בא ביחד".

מודעות פרסומת

From → כתבות

להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: