Skip to content

סוף החופש (מקור ראשון, 8/2005)

08/11/2010

(אוגוסט 1998)

ברגע שדרכנו על סף החדר של עטרה חלצנו נעליים, חטפנו בגדי ים ובקבוק מים, ויחפות נמלטנו בחדוה אל החוף, כשכל העולם וצרותיו מתפוגגים וחומקים אל מעבר לדיונות החול המבהיקות. כל תושב מקומי ידע שלגוש קטיף יש שמש משלה. בקרניים אימהיות היתה משפיעה זהרורי זהב על גבעות החול, ואת צמרות הדקלים צבעה בירוק נושם וחי, שוזפת פנים כמו מאפרת אישית, בגוונים דשנים ועמוקים. הרוח היתה מאיצה בגבנו ומעסה אותו בתנועות בחישה רכות. היינו מגיעות לחוף ורגלינו מנתרות ומתיזות לאחור זיקוקי דינור של חול רך ולוהט. קצף הגלים היה מקדם אותנו, שוצף כמו חבורת ילדים עליזה, ואנחנו התנפלנו באושר על המים הקוצפים, והים היה מחבק אותנו, הגלים ניתלים עלינו במלוא אונם כמו תינוק נהנתן, זמן ארוך היינו מנהלות מלחמת עונג בגלים הזועפים שהיו מתקרבים בתרועת אזהרה רמה ונסוגים אחור כילד מבויש.

והיינו יוצאות עייפות, צונחות על החול החם וחופרות בורות קטנים עם אצבעות הרגליים. ילד קטן היה יושב על קו המים בפישוק רחב ומול בטנו העגלגלה ממלא דלי פלסטיק אדום בחול לח, כף אחרי כף, במתינות ובזהירות, משלח בגרגרים הרכים את הכף עמוק ככל האפשר, כאילו חייב היה לבדוק היכן קרקעיתו של החול האינסופי. תלתלי הרטובים שרטטו את תנועות ראשי על החול הממושמע ולבסוף טבעו בו ושקעו במנוחה עמוקה ושלווה. לאחר שצריבת החום פשתה בגופים העייפים, היינו עולות למלון, בית נופש ביתי, חלונות חצובים בו להשקיף אל החוף ודשאים דלילים מובילים את המים, בלובי הצנוע היה אפשר לגנוב מעט מן הצל היקר ולסדוק בקרירותו את קליפת החום שדבקה בנו. לקראת ערב, בדממה הדקה שנמשחה על פני רצועת החוף, התישבנו על נדנדות העץ והבטנו איך הים מתקרב ומתרחק עם כל נידנוד. שריקות הרוח החלושות נשאו את שירתה של עטרה אל נמענים נסתרים. באותם רגעים שבין תנופה לתעופה היינו מלכות העולם. שם על החוף גילינו את חידת היקום, את סוד החושך, את קסם החול. החושך הזהיר לנו את פניו וחשף בפנינו כמה מן הכוכבים הנסתרים מעיני גוש דן.

באותו שבוע סיימנו את כתה י"א. עמדנו מול הקרש המתקלף שהחזיק את הנדנדה במסירות רבה, בידינו צבע שחור, ועטרה חרטה על העץ, באיטיות ובכוונה, יחי החופש. מעל הכתובת ציירה פרפר. כל אות העצימה את עצמה עם החשכה שנדלקה לאיטה בחוף וצרבה את העץ עד לשד חיותו כמטיפה, הבנת? חופש. ח ו פ ש. והמילה הזאת התגלגלה לי על הלשון זמן רב כמו סוכריה מתוקה, הלשון מוצצת ואינה שובעת מהטוב ומהעונג המוצע לה. המילה הקסומה הזאת לעגה לקיום העמלני שלנו, למחברות ולספרים שהיו חוצבים בנו כמו באדמה יבשה, והיינו זקוקות למים, לטיפת חיים אחת, והמצלול הפראי הזה היה פותח בדמיוננו שערים רחבים של ים, ים וים, אינסופי וחסר מנוחה, כמונו. היינו מתרפקות על גליו, מניחות לשמש הרותחת לצרוב בבשר החשוף, יודעות בבירור שהיא עושה זאת מאהבה, שהרי גוש קטיף הוא בנה יקירה היחיד, מחמד קרניה. וכשהערב פינה מקומו לשובל חושך עמוק היינו חוזרות לנצר חזני, אל הגגות האדומים שקרצו לנו בגניבה, וצונחות על הספה הארוכה, מולנו חבורת פלטפוס סוחטת את שאריות הכח האחרונות לצחוק. עטרה היתה מתמסרת להכנת טוסטים מוקפדים ועמוסים שאחריהן הגוף היה מותש מעונג.

(אוגוסט 2001)

תינוק חייב לקבל טיפול מסור. תזונה, תשומת-לב, חיבוק.

אז כשהחממות של רוני צלאח איבדו את אבא שלהם  מגרזנו של פרא אדם, הגעתי עם כמה חברות לסייע בעבודה החקלאית.. המשאית הצבאית פרקה אותנו וקיבלנו הוראות עבודה קצרות. החממה "שלי" קידמה אותי בשעת בוקר מוקדמת מאד, כשהאויר צלול ושקוף מאד. הסטתי את פתח הכניסה. רגע הכניסה לחממה היה מלא הוד. ניצבתי בפתחו של היכל ענק, אפוף ריח אדמה טהורה. שורות שורות של שיחים ירוקים הדיפו ניחוח עז של חיים, ובחלל האויר ציירתי בעיני את דמותו של רוני. לשקט היה צליל מלכותי עד שכל מילה מיותרת פגעה באצילות המקום.

נטלתי דלי כחול והלכתי להתבודד בין השורות הירוקות. עגבניות קטנות ניקדו באדום את השיחים המשתרגים לגובה, בינות השיחים הציצו אלפים של פרצופים אדמוניים וחייכנים, כילדי גן עגולים ודשנים. רגלי התחפרו בחולות כאילו רוצים הם להשריש עצמם במקום. 

העגבניות הירקרקות זכו לימי עדנה נוספים על החוטים התלויים, והאדמדמות נקטפו והועברו לדלי.

ידי טיילה בין השיחים לדלי הלוך ושוב, בדרכם לדלי הגניבו אלי העגבניות סיפור בן אלפי שעות על היד ששתלה, הזיעה שהשקתה, הדם שציווה. ובדלי נערמות עגבניות שרי מבריקות וריחניות, והריח באויר משכר וממכר, הדלי העמוס מרוקן עצמו לארגז פלסטיק גדול וחוזר נרגש לפינתו, כחוזר לפגוש אהובה סודית. וכך, עד שהגיחו שעות הצהרים החמות, ניהלנו, אני והשיחים, דיאלוג שקט ומשמעותי על החיים שלנו במקום הזה.

כשירדנו מהספארי, הנחנו את התיקים בחדר וירדנו לחוף. חיכתה לנו קבלת פנים סוערת. הים געש לקראת שקיעה. קצת טבילת רגלים, קצת התחפרות בחול, ואחר כך ישבו כולם על משטח החולות הענק ושתקו. שתקו שעה שלמה. מעלינו ניצב המלון העזוב כמבנה מבוצר ואימתני. דלתות הזכוכית נופצו, על דלפק הקבלה קלסרים נטושים, הרשימות סיפרו על אורחים מעפולה, מנוב, מרעננה ומתל עדשים, והחלל הריק הפך לעת ערב למבנה רפאים. מקצה העין ראיתי את נדנדת העץ הבודדה. שרכתי רגלי בחולות החוף למבנה הקרשים וחיפשתי סביב. הנדנדה שקעה בחול וקצת התעקמה מחוסר שימוש. שרשראות הברזל היו מלאות בחלודה שחורה, עזובה. ופתאום ראיתי את הכתובת. בכתב שחור וברור היה כתוב יחי החופש. גם הפרפר היה שם. עמום יותר היה כתוב השם והתאריך בו שמחנו בחרותנו. והנה אנחנו על הקרש הזה, שלוש שנים אחרי, והחופש עוד לא אבד.  

(אוגוסט 2005)

לפרוייקט שלה בפיסול, אספה תמר מילדי הגוש חלקי פצצות מרגמה. לחגי אמסלם היה אוסף עצום, וגם לאביטל בן אור היה אוסף לא קטן. אף רסיס לא נמלט מעיני הילדים הבוחנות. היו שהחליפו ביניהם חלקים והיו שקבעו ביניהם להיות בשותף. לפרוייקט שלה היא נזקקה לחלקי פצצות מרגמה, ולא בראשי תיבות, כי למילה פצמרים יש צליל של משחק, טיל צעצוע שמעיפים עם גומיה, מטוס נייר שאף אחד לא ממש מתייחס אליו ברצינות. אבל פצצת מרגמה כבדה ורצינית בהרבה, במיוחד כשמחלקי המתכת התקינה תמר מובייל תינוקות חרישי, אנדרטה ראשונה מסוגה לפעוטות. חלומות פז ילדתי, מעלייך מובייל ברזל שתקן, נומי ילדתי, שיר הערש שלו ירגיע אותך מפני רעמים וברקים, ליל מנוחה.

מוצאי תשעה באב. מול הכתבים והמצלמות מדבר בסמכותיות רבה קצין בכיר ומסביר שמדובר במלח הארץ, הוא מכיר אותם אישית, כתף אל כתף צעד איתם בשבילי היישובים, אך ההכרעה התקבלה ועליהם לקבל את גזר הדין.

כל שף מתחיל יודע להגיד שללא מלח מאכל הוא תפל, אפילו תפל מאד. ומחלקת הארץ הדרומית נעקר החומר האנושי המלוח ביותר. מלח החקלאות, מלח הפרחת השממה, מלח הדו-קיום, מלח האמונה. אנשי הגוש הצפוני יותר מתבוננים בהם מבעד למסך השטוח, בממוצע 32 אינץ', וסוקרים את האייטמים הנגררים, שיואו, זאת הצגת הריאליטי הכי טובה בעיר. מאיפה הקריצו את האנשים האלו, זה זן אחר לגמרי, לא משלנו, כאילו אין רק שעה וחצי נסיעה שמפרידה בין גוש דן לגוש קטיף. ואני נחרדת, הי! אילו ממש לא אייטמים, יש להם שם ורוח, משפחה, אמונה, נפש וילדים, ידיים מחוספסות וזיעה יוקדת. מכירים, אני רושפת, מכירים את לברן מגדיד? ואת נמיר מנוה דקלים? ואת חזות משירת הים? מכירים את הילדים, את החוכמות שלהם, את הבריכה המתנפחת החדש? את חטואל מקטיף? מכירים באמת? ומה עם הילברג מנצר חזני? וקדוש מגני טל? ופרץ מעצמונה? אה, מכירים דרך המסך. את כהן מכפר דרום אתם בטח מכירים, הם אייטם מצוין.

חייל מערסל בזרועותיו ילד בן 3 ודואג לשמר את הבעת הפלסטיק שלו. הר התלתלים מתחיל לייבב שהוא רוצה הביתה, וזוויות הפה של החייל מסגירות את מה שמאיים לפרוץ. אבל הוא, לא יסרב פקודה להחלטה חוקית, דמוקרטית, רצויה על ידי הרוב ורצויה עוד יותר על ידי השכנים מחאן יונס.

אני מצמידה את הדר אלי ומטפטפת עליו את דמעותי, הוא בוכה כי בוקעת לו שן ראשונה ואני כי בוקעים לי את הארץ. ביומן שלו אני אכתוב: בגיל חמישה חודשים- ההפגנה הראשונה שלי. לבשתי בגד כתום, יש לי עגלה כתומה וקשרו לי סרט כתום על העגלה. היו המוני אנשים ובמה עצומה, אם היינו זוכים למעמד הר סיני שני אולי זאת היתה ההזדמנות.

אז זהו. לפעמים מתפללים חזק ונענים ב"לא".

מדי פעם אני חושבת על נדנדת העץ בחוף. אני תוהה אם תיקנו אותה.

מודעות פרסומת

From → סיפורים

One Comment
  1. תמר permalink

    זוכרת את הנדנדה הזאת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: