Skip to content

השאלות נותרו פתוחות (מקור ראשון, 3/2008)

08/11/2010

בשבוע שעבר נערך בפתח תקווה, במשך יומיים רצופים, כנס האמנויות בחינוך הדתי. בכנס נידונה קשת סוגיות רחבה בפאנלים, הרצאות, מופעים וסדנאות; החל מאתגר הספרות, התיאטרון והמוסיקה בציבור הדתי ומוסדותיו, דרך סוגיות חינוך לאמנות, זהות אמונית וזהות נשית, ועד תוכניות לימודים והתמודדות עם דילמות חינוכיות. כל אלו נטלו חלק לצד מופעי תיאטרון, מוסיקה ומחול שהעלו אמנים, תלמידים וסטודנטים, כשהדובדבן במכלול המופעים התקיים בערבו הראשון של הכנס, בו נערך ערב מחווה לסופר הרב חיים סבתו. אין ספק שמדובר היה בהפקה מרשימה – של רוויטל שטרן-זיוון ממשרד החינוך – שפורשת לראשונה את היקף העיסוק החדש-יחסית בתחום זה בחינוך הדתי; כינוס מרשים, אך בהחלט מעורר שאלות.

את אולם היכל התרבות המקומי מילאו בעיקר מי שיש לו נגיעה בתחום, כשהמשותף לכולם הוא הדתיוּת שלהם, או שייכותם למוסד דתי. ניתן לתהות על משמעות המכנה המשותף הזה, ולשאול מדוע נעדרו בני שיח שאינם משתייכים לקבוצה זו. יכול להיות שעיניים זרות היו מאירות סוגיות בשפה נטולת פלפול. אך נראה שעיקר חשיבות הכנס היתה בעצם הצהרת הנוכחות, הצהרה על כך שעוסקים באמנות ודנים בה. על אף שהרבה מן ההרכבים היו צפויים מעט, היו כמה הפתעות ושאלות שהחלו אך לפעפע.

למדו את הטרמינולוגיה

המוסדות הדתיים לאמנות והאמנים הדתיים משתוקקים לפזילה מצד ההגמוניה ולהכרה ביצור הקרוי בשם 'אמנות דתית'. בכנס עלו שאלות ההכרעה בין חינוך דתי לאמנות חופשית; מקומה של הדתיות ביצירה; מפגש של זהות וביטויה מול ההלכה. שאלות אלו ודאי כבר נידונו בבמות שונות, אלא שלתחושתי השאלות והדיונים נעלמו יחד עם סיום המושב, כשמטרת הכנס לא הובררה עד הסוף לכמה ממשתפי הפאנלים. ללב השאלות האמיתיות הגיעו אך מעטים. בבמה חשובה זו אמנם דנו על אמנות, אך ייתכן שעוד לא הגדירו את מקומה ותפקידה בחברה הדתית: החברה ומוסדותיה האמנותיים מעוניינים להתפתח ולתפוס דריסת רגל רצינית בזירה, אך השמרנות עוד עוטפת את העשייה האמנותית ואינה מאפשרת חופש יצירתי.

בין שני הקטבים הללו נעה שאלת מקומה של האמנות, כש'אני מאמין' או אג'נדה ברורה ביחס לאמנות בחברה הדתית עוד לא נוצרו. בכמה מן המושבים התרחש דבר מוזר ואף מפליא: מושבים שנועדו לעסוק בסוגיות אמנותיות עסקו בסוציולוגיה ובפוליטיקה של האמנות, ומושבים שנועדו לעסוק בסוגיות חינוכיות עסקו באמנות. אמנים עסקו בקבלתם או באי קבלתם על ידי הממסד האמנותי, ואנשי חינוך ורבנים דנו באמנות.

מושב שראוי לציון בחידוש המרענן שהביא עימו, היה מושב הרבנים בישיבות הגבוהות שדנו במקומה של האמנות – לא בשיח ההלכתי הלעוס של מה אסור ומה מותר, אלא בשאלות מה זאת אמנות ולשם מה, ומהו מקומה של האמנות בעיצובו של עובד ה'.

במילים אחרות: הקבוצה הכי סקטוריאלית בכנס עסקה בדברים שניתן להגדירם כ'הכי לא סקטוריאליים'. העיסוק הכן באמנות במושב של אנשי חינוך דן בסיכוי מחודש ליצירה, בהזדמנות אמיתית. דיברו על יצירה כחלק אינטגראלי בתורה, בלי הישענות על ציטוטים, פרשנויות וצמידות לספרי קודש, בהבנה שיצירה יכולה לקבל ביטוי באמצעות חומר ובאמצעות ר' צדוק במידה שווה. ההבנה שאמנות לא עוסקת רק בדברים יפים או מקודשים. מוקדם עוד להגדיר את הדיון הרבני 'מהפכה', מה גם שהמתח בין השמרני לחדשני עוד קיים ואף קיבל ביטוי בדיון, אך אין ספק שמדובר בשיח חדש בו רבנים ואמנים מדברים באותה שפה. לתפיסה החדשה הזאת, של אמנות כעיסוק חשוב מלכתחילה, העניק הרב שרלו תוקף כששאל מדוע בשיח הדתי תמיד עולה שאלת הצניעות רק על ידי נשים; מדוע גברים לא מתאוננים על כך שתחומים שונים של האמנויות נעדרים מחייהם.

חשוב לציין את השפה המלוטשת ואת הטרמינולוגיה שהתמקצעה, כחלק מן המהלך של לקיחת חלק ממשי מהשיח האמנותי. בתור סטודנטית לאמנות בעברי, חשתי תסכול רב ממצב בו היה ניסיון להצמיד 'יהדות' ל'אמנות'. כשלקראת דיון או שיעור היה מי שפתח את דבריו בציטוטים המאמתים את קיומה של האמנות במסורת היהודית ומעניקים הכשר לעסוק באמנות, עלתה התחושה כי החיבור הזה, לרגליו נופלים רבים, נובע מתוך פחד מאמנות. מקומם של הטקסט והמלל בחיים היהודיים כמעט קדוש עד כי לדימוי בלבד לא ניתן אמון ללא מלל קאנוני. התחושה הייתה שאין אמון באמנות. ואילו במושב הזה היה ניכר כי החיבור אותו עשו הרבנים היה חיבור רציני ומקצועי. 

קבוצת הרבנים שנכחה בכנס מהווה אמנם קבוצה מצומצמת שאינה שייכת כולה לזרם המרכזי, אך מעידה, יש לקוות, על ההפנמה, ועל הצורך בקרב תלמידי הישיבות התיכוניות והעל-תיכוניות לעסוק באמנות.

המוסד נתן את התשובות

יחד עם הבשורה הגדולה, באה הסתרה, אולי גם שתיקה, ביחס למה שבאמת היה צריך לדון בו בכנס שכזה.

במושב 'זהות נשית-דתית באמנות' הוצגו בין היתר עבודות של אמניות ותיקות לצד אמניות צעירות בראשית דרכן. הוצגה גם עבודת וידאו של כותבת שורות אלה, עבודה שגררה אחריה התדיינות קצרה ומשמעותית עם אחת האמניות המנוסות. אם לבחון את הסאב-טקסט של השיח, השאלה הנוקבת שעלתה היתה היכן המורים לאמנות במכללה בה למדת? מה אופי ההנחיה שמקבלים שם? האם יודעים להעריך במוסד הזה אמנות טובה? דוגמא ספציפית זו מובאת ככתב אישום עצוב כנגד המוסדות הדתיים לאמנות, שלא מטפחים כישרונות המצויים בתחומם. הדברים הנ"ל מובאים, כי הם הם הדברים שלא עלו בכנס, למרות הצורך הדחוף לדון דווקא בהם.

גם במושב 'אמנות בחברה הציונית דתית – פריצת דרך או מבוי סתום', נאמר מעט מאוד ביחס למה שראוי היה שייאמר. אם לשים בצד את הדיונים על הפוליטיקה של האמנות (שקיבלה במות מכובדות בכמה וכמה מושבים), הדיון האמיתי על אלמנט החינוך נאמר בקול רפה למדי. באספקט החינוכי שלט ה'מבוי הסתום' הרבה יותר מעבר ל'פריצת הדרך', והסיבה לכך מצויה באותם דברים שלא נאמרו, ויש לשאול מדוע לא נאמרו.

בלו פיינרו, ראש מגמת האמנות במכללת 'אמונה' בירושלים, נגע בקצה קצהו של הסימפטום הבעייתי. לדבריו, ל'אמונה', כיום המוסד הדתי המרכזי בארץ ללימודי אמנות, ישנן בעיות של הבעה וייצוג. בתור מוסד כמעט יחיד שמושך אליו כוח משמעותי של סטודנטיות ערכיות, מוטלת עליו האחריות להתחבר אל מקורות הכוח. אולם העובדה שהלימודים מתקיימים במרחב מוגן, מוכר, מובן מאליו, יוצרת חממה שאינה מאפשרת התמודדות עם סכנה; המגננה הזאת, לדבריו, מונעת אפשרות הן ליצור מתוך חופש והן לתת ביקורת.

דברים אלו אינם מחדשים הרבה למי שעקב אחרי פולמוס האמנות מן השנה שעברה שהתפרסם מעל דפי מוסף זה, אך בחינת שורש הדברים מעלה סוגיות אקוטיות בהן לא דנו מספיק, וחבל. שכן אם במקום המכשיר את דור היוצרים הבא עדיין עוסקים ב'מותר ואסור' – דיבור ממנו אפילו הרבנים הנזכרים התנערו כבר – ואם אין ביקורת, אין חתרנות ואין שאלות, לשם מה נזקקנו לעסוק באמנות.

ואכן שאלה זו ראוי להישאל: מה קורה ליוצרים ויוצרות צעירים שמסיימים לימודי אמנות, מחול, תיאטרון; האם טופחה בהם מחשבה עצמאית, האם הם בתודעת חיפוש – או שמא הם בתודעת מציאה, שהרי המוסד החינוכי נתן כבר את כל התשובות.

הנה, במושב הרבנים נשאל הרב יהושע אנגלמן האם זאת מצווה לחפש. אנגלמן עצם את עיניו למשך דקה ארוכה, כשדממה בחדר מלווה את מחשבתו. לאחר מכן ענה: אני צריך לחשוב על זה. המגמה הרבנית, שהודגמה בצורך להיות קשוב לשטח ופחות להתוות בו את הדרך, עוד חסרה במוסדות הגבוהים לאמנות.

בסוף המושב אמר הרב אנגלמן: אם היה ציווי לחפש, החיפוש כבר לא היה משמעותי.

מחוץ לחממה אין ויתורים

סוגיה מרתקת אחרת שעלתה בכינוס היא המחויבות לחינוך מול המחויבות לאמנות; התלבטות על תצוגת יצירות ברמה שאינה עונה לרף הדרישות, כחלק מתערוכת הישגים, מול חינוך לאמנות טובה, כזו הדורשת עבודה קפדנית, התמסרות ודיוק.

בתוך מערכת החינוך זוהי אכן סוגיה חינוכית, אך במציאות, מחוץ לחממה, אין ויתורים. אמנות טובה היא זו שתעמוד בקריטריונים המקצועיים, ובדרך להכשרת אמנים טובים, כאלו שרוצים ויכולים לקחת חלק פעיל בשדה, על המוסדות המכשירים לדרוש. בחברה הדתית יש לעיתים ויתור על אותו רף גבוה; ויתורים שנובעים בין היתר מכך שההכשרה ממילא לא תוביל את הסטודנט הרבה מעבר לשדה החינוך.

מה יעלה בגורלם של היוצרים שמסיימים את לימודיהם; האם הכלים שאותם קיבלו במוסדות לימודיהם יאפשרו להם יציאה למסגרת עצמאית פעילה?

שאלה זו קשורה באופן מהותי למעמד ולהערכה שהחברה הדתית, ממנה באים הבוגרים, מקנה לעולם האמנות. מאוד ייתכן כי רבים מעריכים ואוהבים אמנות, אך מעטים יותר הם אלו אשר ידחפו ויעודדו צעירים מוכשרים לעסוק בתחום ולהתמסר לו. ההבנה כי אמנות טובה דורשת יגיעה והתמסרות הרבה מעבר לשעות הלימודים חייבת להיות מוקנית כבר ביום הראשון ללימודים. כשהוויתור נעשה מצד המערכת, הוויתור מוליד ויתורים מצד תלמידי המערכת והתוצר בהתאם. מתוך המערכת צמחו וצומחים יוצרים שאינם משלימים עם פשרנות זאת, ומטפחים את עצמם במסגרות חוץ-ממסדיות.

ההגמוניה מאוימת

לשאלה הקלאסית בדבר מקומה של האמנות הבאה מהמגזר הדתי בתוך המילייה האמנותי הישראלי, שאלה של הדרה ולגיטימציה, התייחס ד"ר דרור אידר, והציג זווית מאלפת. לדבריו, כדי להבין את הדינמיקה בעניין זה יש להעמיק בהבנת האמנות הישראלית החילונית, על מטעניה ההיסטוריים והתרבותיים, בלי כל נגיעה לוויכוח הפנים מגזרי העקר על אמנות יהודית.

השאלה העמוקה איננה כיצד מסתדרת האמנות עם היהדות, אלא מה היחס בין העיסוק של ה'אמנות הדתית' לפצע העמוק של החברה החילונית – אותה חברה הגמונית ממנה החברה הדתית מצפה להכרה. בגלגוליה ההיסטוריים של החילוניות, הדחיקה זו את הא-לוהות הדתית, את דמות האב אותה רצתה כל כך לשכוח. אולי להרוג. אבל יחד עם זאת, לדמות הא-לוהות בחברה החילונית ישנן צורות קוד מעבר לטרמינולוגיה הדתית; השפה העברית עצמה מהווה שם קוד לאותם אלו שקראו בשמו של הא-ל. השפה העברית עצמה מהווה סמן נוכח ומעיק עבור מי שמנסה להימלט מנוכחות הא-ל. הקודים הללו מהווים חבית נפץ עבור מי שנמצא בעמדה השלטת, מי שרוצה לשכוח. כל אותם קודים מהבהבים ודורשים מן הבורחים להגדיר, לעצמם ולעולם, מי הם ולמה הם שייכים.

העיסוק האינטנסיבי של האמנות העכשווית בסוגיה הפלשתינית, המוגדרת על ידי עושיה כסוגיה בוערת, מעידה על בעיית עומק בוערת יותר: ביקוש זהות. אבל כל יוצר דתי מייצג את הלא מודע המאיים על החברה הישראלית, מזכיר לנו אידר, את האחר המפחיד. בזירה האמנותית הישראלית לא מקבלים את היוצרים הדתיים כי מבחינת החברה החילונית, האמנות של אותם יוצרים מכניסה איתה בדלת האחורית את נציגיה של הא-לוהות, וה'קודש' מאיים לשוב אל מרכז השיח. השימוש בשפה האנגלית ביצירות עכשוויות מעיד על הרצון להתרחק מהסממן היהודי שבשפה.

בבואו של אמן דתי ליצור, וברצונו לקחת חלק פעיל בשיח האמנותי בארץ, הוא צריך להיות מודע לפצע שעליו הוא דורך, ולדברים שהוא מייצג בתוך חברה שעיצבה שפה אמנותית נטולת א-לוהות. הציבור הדתי חי כיום בפוזיציה המקבילה ליוסף שנזרק לבור. הבקשה לקשר עין, או רק לאמפתיה (ראה ערך הגירוש מגוש קטיף), מתבצעת מן המקום הנמוך שבו ההגמוניה הניחה את הציבור הזה, כי אין שום רצון מהצד השני לשיח בגובה העיניים. גובה שווה ייצור איום.

אגב, בשיחת ארבע עיניים עם אחד האמנים הבולטים כיום שמעתי את התחינה לדחוף מאסות של יוצרים דתיים לתוך עולם האמנות. לדבריו, החילוניות הישראלית, שהחלה את דרכה ביצירה אמנותית, עם מטען מלא של חזון ואמביציה ציונית, איבדה עם השנים את המטענים הללו. המפלט היחיד שהוא תיאר היה בדמות יצירה מאסיבית מתוך עולם ערכי. אין ספק שתנועה כזו, אם תהיה, תתקבל בחשדנות או תזכה בהתעלמות, לגרסתו של ד"ר אידר, אך ייתכן שרק המאסיביות תצליח לפרוץ את החסמים לזירה הכללית.

מודעות פרסומת

From → כתבות

One Comment
  1. מאמר חשוב של פנינה גפן על סמפוזיון בנושא אמנות בציבור הדתי-לאומי.
    במיוחד חשובים ומעניינים דבריו של דרור אידר שנאמרו באותו יום עיון,
    כפי שהביאה אותם פנינה. חשוב להפיץ את דבריו אלו של דרור אידר בחוגים רחבים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: