Skip to content

המשימה

08/11/2010

הסיפור מבוסס על תוכנית ייהוד הבדואים של בן גוריון משנות ה-50

קצת אחרי צומת הרוחות, מיכה לזרוביץ' ניסה לחשב מתי בפעם האחרונה נסע בכביש 171. אולי, בעצם, לא נסע בו מעולם? לא, לא יתכן שלא היה כבר במקום הזה ועכשיו פתאום יצוץ כאורח טרי וידרוך לראשונה על אדמה לא לו. עוד לפני שיצא לדרך, הציץ במפה ובחן היטב את הכביש הזה, היחיד שחוצה את הנגב לרוחבו, כמו חגורה שדואגת להדק גופי נוף שהולכים ומתפשטים. מחלונו נשקפה עירבובייה של ביקתות פח וציליות בד רחבות, מיכלי מים שחורים, וכן, הנה נזכר, שהוא כן היה כאן בילדותו, בטיול שערך עם אביו, אברום לזרוביץ' ודודו, רון לזרוביץ' שכולם כינו אותו אז בקיצור לזרון. כאן ירד בואדי בסנדלי עור חומות ותלתלים בצבע אגוז בהיר. אבא, גבוה ומוצק עם כובע רחב שוליים, שפם אדיר וצחוק גדול הלך לצד לזרון שהיה רחב ומוצק לא פחות, סוחב על גבו תרמיל מלא בכל טוב. בתחתית הואדי פרשו שמיכה ופיזרו עליה ענבים סגולים ופלחי אבטיח ומלון, עוגיות חמאה וריבה וכריכים עם גבינת שמנת שאמא הכינה.

ואולי כל הטיול הזה קרה בכלל במדבר יהודה, מול ים המלח, באחד מטיולי סוף הקיץ? לא, לא ייתכן שלא היה כאן קודם, הרי העביר מסר למוסא עזאזמה שהוא מכיר היטב את המקום, וכעת אינו יכול להראות את פניו כתייר שאין לו כל היכרות עם האדמה הזאת.

מרחוק הוא הבחין בגמלים רובצים לצד שלדת מכונית מחלידה, וילדה בעלת צמות עבות יושבת ביניהם, כאילו טבעי לילדה בת חמש לחבור לגמלים. מיכה נזכר ביעלי שלו, בצמות הצהובות ובנמשים-של זהב שלה, וחשב שהיא מעולם לא עמדה אפילו קרוב לגמל. מה יעשה שבגן החיות בתל אביב מעדיפים נמרים ודובים על פני גמלים? כיצד זה לא נטלו כמה מן הגמלים המצויים לרוב בנגב לגן החיות ב'גן הדסה'? מיכה נעצב לרגע על ילדי תל אביב, ובתוכם ביתו, על שלא זוכים לראות גמל במו עיניהם, וסובב את ההגה ימינה, אל שביל עפר הפונה לביר-אלמשאש.

השביל היה משובש למדי, ומיכה הייטיב את אחיזתו בהגה, לחץ והרפה לסירוגין מדוושת הבלמים. כשהתקרב מרחק נגיעה מבקתת הפח הראשונה בשורה, הרגיש כמה הוא זר בשממון המדברי הזה, ולרגע אחד גם לא היה בטוח שהתפקיד שהטיל עליו סגן אלוף יהושע ורבין, המושל הצבאי של הנגב, התאים לו.

בעצם, הוא שאל את עצמו, למה דווקא הוא? גד מסקין ולייזר שפירוב גדלו בקיבוצי הנגב, והם הרי מכירים את הבדואים טוב יותר ממנו. ייתכן וההסכמה שלו לביצוע המשימה הזאת היתה פשוט טעות. מיכה ניגב בקצה שרוולו את אגלי הזיעה שצצו ועולו בפדחתו והאט עוד יותר את נסיעת הרכב. השביל הפך ליותר ויותר מסורבל, ומיכה הבחין בחבורת ילדים שהתקהלה בפתח אחד הפחונים והצביעה עליו בסקרנות.

את מוסא עזאזמה הוא זיהה בתוך ההתקהלות שהלכה ורחשה סביבו: איש צנום מאד, חלוקו הלבן תפוס בחגורת בד שחורה, על פניו זיפים מלבינים ועל ראשו כאפיה צחה קשורה במיומנות רבת שנים. מוסא עמד בקומה זקופה בקצה השביל, בידיו מקל חלק ומשוייף. מיכה הרגיש את עיניו של מוסא חודרות את מכוניתו, בולשות ומחטטות בכוונותיו. הוא הסיט את ראשו לעבר התיק שלו. מה קורה לך, מיכה נזף בעצמו, קצת בטחון אתה צריך. לא קצת, הרבה. הרבה בטחון. אתה יודע למה אתה כאן ואתה לא צריך להתבייש בזה. אתה נמצא פה על תקן שליח של בן גוריון בכבודו ובעצמו, בן גוריון! גד ולייזר היו רצים במקומך. קדימה מיכה, זקוף את קומתך ואמור את דבריך בצורה ברורה. דוד בן גוריון ויהושע ורבין מאחוריך.

סמוך לסלע ענק בגודלה של המכונית, מיכה החנה את קוּקִילַה, רכב לבן מדגם לנצ'יה אורליה שזכה לכינוי אותו המציאה יעלי.

הוא יצא מהאוטו ויישר את חולצתו, נטל לידיו תיק שחור דחוס בניירת מסווגת וסגר את דלת הרכב בשקט, כאילו  קול טריקה היה עלול להפריע את השקט המדברי.

מוסא עזאזמה עמד במקומו ללא ניע כמו פסל מצרי מאובק, ומיכה פנה לעברו, מקדיש תשומת לב לקצב הליכתו: לא למהר מידי אבל גם לא לזחול, לגשת מתוך נחת ועמידה יציבה, מתוך כבוד. אָהָלָן וָוסָהָלָאן, מַרְחַבָּא מָרחָבְּתֵין, ברך אותו מוסא בקול עמוק ושקט והם החליפו חיבוק נימוסין ונישקו את האויר. מוסא החווה בידו על אוהל שניצב מאחורי אחד הפחונים, והם צעדו כשמאחוריהם השתרכה חבורת ילדים שחורת שיער. מפתחי הצריפים הציצו פניהן של נשים חנוטות בחיג'אב לבן שמיהרו להסב פנים ולחמוק מקשר עין.

מוסא התכופף ונעלם באפלולית האוהל ומיכה אחריו, מרחרח בכניסתו את יריעות האוהל, העשויות עור עיזים משוחות בלכה צהבהבה. על הקרקע היו פרושות מחצלות קש רחבות, והם התישבו על כריות רחבות ב'מקעד', מדור קבלת האורחים, ומוסא הייטיב בטפיחה קלה את הכריות מאחורי גבו של מיכה. אל החלל הקטן נכנסה אשה דשנה מכוסה כמעט כליל, ניקאב אטום סגר על פניה ורק חריץ צר גילה את העיניים, כשני גולות ירקרקות.  מיכה הסיט ממנה את פניו כשחש במבוכתה ומיקד את מבטו במגש המַקלוּבָּה  הריחנית שהונחה בפניהם. במרכז הטס נחה תלולית אורז לבן, סביבה נתחי בשר שחום ותפזורת ירקות צבעונית של קישואים, גזרים ותפוחי אדמה ברוטב אדמדם וריח עז של תבלינים. מוסא החווה בידו על התבשיל ומיכה נטל לעצמו מנה הגונה, ביודעו שאסור לו להסתפק במועט.

מוסא ברך את ברכת הבִּיסְמִאלְלָה, והם אכלו בדממה, לועסים ומרוכזים כל אחד במנתו, ומיכה חש כיצד המזון ממלא אותו בתחושת חום וכבדות, וכיצד המילים הולכות ומתרוקנות ממנו, מתפוגגות ופורחות לאויר.

יופי, שיהיה לך לבריאות, חייך אליו מוסא לאחר שיהוק קולני, אמר מוסא בעברית מדודה,  ומיכה טפח על בטנו וחייך ברוחב לב, אוכל מצויין, תודה רבה, ומוסא המשיך לחייך, ומיכה שם לב שהזרת הימנית של מוסא קטועה, ולמיכה צצו הבזקי תמונות מהיום הרביעי של מלחמת העצמאות, של גרשון הרכבי ומתתיהו לורנס רצים ורצים ורצים, וגרשון מועד ומשתטח על הקרקע ומתיתיהו אחריו, אבל מוסא כאילו זיהה את נדודי מחשבותיו, והוא הרחיק מעליהם את המגש הריק, וטפח על ברכיו כמבקש להתחיל בדיבור.

אז מה אתה בא אלינו, שואל מוסא וחשף בפני מיכה שורת שיניים צחורות, יוסוף קוו'אסמי אמר שיש משהו חשוב מהממשלה. יוסוף לא אמר לנו מה קרה, אבל אנחנו בסדר, הכל בסדר, אמר מוסא בדיבור מתון ורוגע, שרק לחץ ודחק את מיכה יותר ויותר מבפנים.

יהושע ורבין הדגיש שאין כאן כפיה, רק הצעה. ומה שהוא אמר בסוגריים, על העניין הדמוגרפי, היה הרבה יותר חשוב ממה שאמר מחוץ לסוגריים, אבל גם מיכה וגם יהושע יודעים שמדובר בפצצת זמן ובסוגיה בטחונית, ובן גוריון יודע על מה הוא מדבר, בטוח הרבה יותר טוב ממנו, כי מי הוא בסך הכל? מיכה לזרוביץ', קצין באמ"ן. נכון שבן גוריון כבר טרח לשבת עם בני מטה התיאהא בנגב שטענו בפה מלא למוצאם היהודי, ודווח שהפגישה שלהם היתה טובה מאד, אך טיעונם אינו חל על שבט עזאזמה ועל מוסא שיושב מולו, ממתין למוצא פיו.

תראה, אדון מוסא, כמו שאתה יודע אני בא בתור נציג של הממשלה, אמר מיכה ושימר את עיניו ממוקדות בעיני מוסא, מה שאני עושה איתך, עושים גם עם שאר השבטים. מישהו יגיע לדבר עם שבט אבו רביעה, ואל אבו-קרינאת, ואל-אעסם, אתה מבין, אל כולם באה משלחת מהממשלה, שתדע שאתם חלק מכל השבטים שהממשלה רוצה לדבר איתם.

פניו של מוסא העלו תמיהה קלה והוא כיחכח, ומיכה משך מעט את גופו לאחור וכיחכח גם הוא.

הממשלה חושבת שצריך לדאוג יותר לבדואים בנגב, אומר מיכה, המצב לא קל במדינה לכולם, אבל לבדואים עוד יותר לא קל, והממשלה רוצה לעזור לכם, שיהיה לכם טוב ולנו טוב, לכולם, מיכה ממהר להדגיש ופונה להוציא ניירות מתיקו.

מוסא עקב בעיניו אחר ניירות שמיכה הניח לפניו, עוד ועוד ניירות, ולמיכה היה נדמה שככל שערמת הניירות גובהת כך גם שתיקתו של מוסא הולכת ורועמת. אשתו של מוסא הציצה מעבר לפרגוד לשמע רישרוש הניירות אך מיד חמקה כשמיכה הרים אליה את עיניו.

תראה אדון מוסא, אמר מיכה והרגיש כמה הרבה יותר נח לקבוע את נקודת המפגש של העיניים על הדף מאשר באויר, כרגע יש בנגב שלושה עשר אלף תושבים בדואים שחיים בתנאים לא קלים. הממשלה רוצה להציע משהו שיכול להקל על כולנו, כלומר, משהו שתצטרכו לשקול אותו ואנחנו בטוחים שזה יכול להייטיב איתכם. מיכה דיפדף בערמת הניירות ושלף מפה של ריכוזי אוכלוסיה בדואית בנגב. הנה, אצבעו של מיכה שוטטה על פני המפה, כאן רואים כמה רחוק הם נמצאים, רחוק מאד ממקורות מים ומקורות תעסוקה, והממשלה רוצה לעזור אבל זה צריך לבוא עם הסכמה מצידכם, ומה שאנחנו עושים, זה בעצם, הוא חיפש את המילה המדוייקת, לעזור. מיכה השתתק לנגד עיניו של מוסא שהתחילו להתכווץ בחוסר הבנה.

מה אתה רוצה, אדון? תגיד, תגיד, אני שומע מה אתה אומר, אמר מוסא בטון חצי משועשע. מיכה התבונן בחריצי עיניו של מוסא ודמיין אותם סגורים, במצב של שינה עמוקה.

אולי הרעיון הזה של בן גוריון בא לו באיזה חלום או הזיה, ולא מתוך שיקול דעת כבד ראש? דווקא בגלל שהוא עבר לשדה בוקר והעריך כל כך את הבדואים, הוא היה צריך לחשוב על הצעה אחרת. למה יהושע ורבין לא אמר לו כלום? האם בן גוריון התייעץ עם מישהו לפני שהוא שלח הוראות לנפת באר שבע, ומשם הלאה?

נכון שיש דברים שרק בממשלה יודעים אבל אם היתה איזו סיבה מיוחדת, יהושע ודאי היה מעדכן אותו. לא ייתכן שישלחו אותו למשימה כל כך רגישה ולא יידעו אותו על הסיבה האמיתית. כשהוא יחזור אל יהושע, הוא יהיה חייב לספר לו הכל, פשוט הכל.

המצב הוא כזה, מיכה הזדקף מעט והתרחק לאחור, הממשלה באה בהצעה לבדואים לחשוב על גיור, ואז לתת למתגיירים אפשרות לעבור לגור בבתים שתבנה המדינה, ותעסוקה, ותנאים.. אתה מבין אדון מוסא, אמר מיכה ויישר את ערמת הניירות לערמה אחידה ומדוייקת, כרגע האוכלוסיה בנגב הולכת ומתרבה, והממשלה חושבת על מה שיהיה בעוד עשרים או שלושים שנה, ורוצים לעזור גם לילדים ולנכדים שלכם, זה משהו שחייבים לחשוב עליו היום, לא מחר, אתה מבין? מיכה השתתק והרים את מבטו אל עבר מוסא, שטמן את מבטו במחצלות הקש. בחלל הקטן התגבשה שתיקה חדשה, כזו שלא הכיר, שתיקה שהיתה בה הרבה דיבורים רועשים שלא יצאו לחלל דרך הפה שלו או של מוסא, אבל הם התקיימו וגעשו, ומיכה חיכה לשניה שבו משהו, קמצוץ, יצא החוצה. מוסא צחק לרגע צחוק קצר ומר ואחרי רגע הפטיר, אתה רוצה שאני אעבור אליך, להיות כמוך, הוא צחק עוד צחוק קצר ונרגן, ומיכה לקח נשימה וניסה לארגן איזה סדר חדש והגיוני למילים שהיו עד לפני כמה שעות חתומות במוחו, בסעיפים סדורים.

ורבין אמר לו שידגיש בפני מוסא את נכונות המדינה להקים מוסדות מסודרים שם, בשממה העזובה שלהם. שיבינו שהם לא יצטרכו לעזוב את האוהלים שלהם, את הגמלים ומיכלי המים, מבחינת המדינה זה בסדר שיישארו שם (מיכה נזכר שורבין השתתק לרגע, כאילו רצה להוסיף לדבריו שזה אפילו עדיף).

יהיו להם בתי ספר ובתי תפילה ("אל תקרא לזה בית כנסת", הזהיר אותו ורבין, "שלא יבריח אותם"), גני משחקים ומקורות תעסוקה נוספים. כן מוסא, הירהר מיכה, עדיף לך לעבור אלי. לא לידי, אבל לצד שלי. הייתי רוצה שיהיה לך טוב, כי אם לך טוב גם לי טוב.

מוסא סימן בידיו בנקישה, ותוך כמה רגעים אשתו הופיעה עם טס נוסף, עליו ספלי קפה שחור שהפיצו ריח הל חזק. מוסא הניח ספל קפה לפני מיכה ונטל אחד לעצמו. האשה נעלמה מאחורי הפרגוד ומוסא לקח לגימה קצרה והפטיר הימהום בערבית.

אתה אומר שייבנו פה וייתנו כסף, הא? גיחך מוסא, למה פתאום ייתנו לנו כל זה, הם לא רוצים סתם לתת לנו מתנות, הם רוצים שאנחנו ניתן להם מתנה. הוא לקח לגימה ארוכה ושקטה.

מיכה הריץ בראשו את כל האפשרויות שורבין העלה בפניו – אם הם מגלים התנגדות, צריך להגיד יפה שלום ולהציע ביקור נוסף. עד אז הם יחשבו יותר מפעמיים. אם הם מתלבטים, להגיד ששלושה שבטים כבר נתנו הסכמה, ושלחו שיי'חים להתעניין. אם הם מגלים עניין, לא לחכות. לשלוח נציג לאוהל הדיוואן שהקימו ליד בנין הממשל הצבאי בבאר שבע. קצינים ורבנים דוברי ערבית שוטפת כבר נערכו לקבלת פני הנציגים, ומי יודע, אולי כבר שכרו אדריכלים שיתכננו בתי כנסת מזן חדש, שמותאם למזג המדברי, בזיקה לארכיטקטורה מתקופת אברהם אבינו.

מיכה התלבט אם לסיים את השיחה ולצאת בתחושה חמוצה או לנסות לדובב את מוסא עוד קצת. הוא שמע בפירוש את הרב גורן מציין באוזניו של ורבין שלא ניתן לגייר בכפיה. הרב גורן ידע ששום הבטחה חומרית לא היתה משכנעת אלפים להתגייר, אולי רק בודדים.

מה חסר לך אדון מוסא, שאל מיכה וריכך את קולו, היית רוצה משהו אחר עבור השבט שלך ועבור כלל הבדואים כאן? אני לא מדבר איתך על סתם מתנות, אני מדבר איתך על נתינה ותמורה. אתם עושים צעד לקראת המדינה והמדינה עושה צעד לקראתכם. אף אחד לא חשב לתת לכם מתנות ואז לדרוש משהו, הנה, אתה רואה שאני בא לשאול אותך, אמר מיכה ונימת תוכחה התגנבה לקולו. אני מציע שתחשוב על זה, הוא קם והחליק את ידיו על מכנסיו, נוכל לדבר שוב אם תרצה.

שב, שב, אמר לו מוסא ומיכה נכנע לו מיד כילד, הנה האשה תביא עוד קפה, אמר ונקש שוב באצבעו. מיכה לקח נשימה עמוקה ותחושת מחנק איטית החלה להתגבש ולאפוף אותו, הוא רצה רק לקום ולצאת כבר. האוהל הזה, והריחות האלו, וכל הנחמדות הזאת, שמי יודע אם זאת נחמדות אמיתית, התחילו להעיק עליו, ומיכה השתוקק לריחות ולצבעים שלו, לאנשים שהכיר ואפילו לכאלו שלא הכיר אבל היה עלול להכיר, סתם ברחוב, כאלו שהיו חולפים לידו והוא היה יכול לנחש שהם שמוליק, דני, יורם או שימי, ולדעת שהם היו בוחרים להסכים איתו, באיזו וודאות פנימית נסתרת. אדון מיכה, אמר מוסא וחייך חיוך מסתורי, אני מוכן לדבר עם הממשלה שלך, אבל אני רוצה לדבר גם כן. הם ייתנו לי לדבר איתם? מיכה מיהר להנהן, כמובן, מה השאלה, תוכל להגיד ולשאול כל מה שתרצה, שייח' ג'מיל אבו-כמאל כבר היה שם, והם דיברו יפה מאד. טס נוסף עם ספלי קפה הונח לפניהם ומיכה הרגיש שהקפה הזה, הספל הקטן שלפניו, מחייב אותו לשתות, למרות שאינו רוצה, כי הוא שם והוא חייב לשתות. הוא נטל את הכוס ולגם ללא חשק.

מוסא ליווה אותו לעבר רכבו. תודה רבה שהיית אורח שלי, תפס מוסא בידו של מיכה, אני מזמין אותך שוב, תבוא שוב. מוסא שב לאחוריו ומיכה הביט בדמות השפופה שהתקדמה לאיטה עד שנעלמה בתוך האוהל.

בדרך לתל אביב, מיכה ניסה להדוף את גלי האשם שהחלו להיטפל אליו, תחילה בחמקמקות, ואז בהתרסה ובקולניות. ואם איזה שליח היה בא אליך בהצעה כזאת, הקול שלו חבט בו מבפנים, מה היית עושה, הא? תגיד את האמת, מיכה, מה היית עושה. אתה יודע טוב מאד מה היית עושה. מגלגל אותו ממדרגות האבן וטורק את הדלת, משאיר את השליח שרוע לנפשו, וחוזר לצלחת המרק שלך. זאת משימה, התלחשש בו קול אחר, פוקע מתוכו ללא שום אזהרה מוקדמת, לא משנה מה אתה חושב, אתה רק שליח, שליח זוטר. בן גוריון מכיר אותם מקרוב. הוא מחבב אותם, הוא לא היה מעז להרע להם, ממה אתה חושש? תפסיק לחשוב על זה. מיכה ניסה להפסיק לחשוב על זה, ומיקד את מבטו בצורות הנוף ובצבעי האבן, אבל דרכם ניבטו אליו העיניים שמאחורי החיג'אב, ושיירת הילדים הצבעונית, והאצבע הקטועה של מוסא, וערמת הניירות, כולם קמו והתגבשו מתוך הסלעים והמצוקים סביבו, והתבוננו בו במימדי ענק חדשים.

אז בוא נשמע אילו בשורות אתה מביא איתך, אמר יהושוע ורבין והתיישב על כורסא דמויית עור שחשפה ניצני ספוג צהבהבים. מיכה בהה בערמת הניירות שחצצה ביניהם ושתק. ורבין החל לתופף באצבעותיו על השולחן, ממתין.

היה בסדר, מיכה פלט לבסוף, דיברנו והיה בסדר. ורבין לא המתין לפירוט ואמר שהוא מחכה לשמוע על התקדמות. תזכור, ורבין קרב את פיו אל אוזנו של מיכה, תזכור שמשימות מוצלחות יקדמו אותך.

בבית ישב על הרצפה עם יעלי ויחד הרכיבו יחד פאזל בן אלף חלקים. החלקים החלו לחבר עיניים לראש, ראש לכנפיים, כנפיים לזנב. פרט אחר פרט החלו להתגבש מתוך החלקים שהצטרפו והלכו למשפחת ציפורים צבעונית. יעלי שאלה אם יוכלו ללכת מחר לגן החיות, ומיכה ליטף את שיערה בפיזור נפש והימהם משהו.

יומיים לאחר הביקור אצל מוסא, מיכה שוב מצא עצמו בקוקילה, מפליג דרומה. אחרי שני לילות שטרדו את מנוחתו, החליט לחזור אל הנגב. צורות הנוף הלכו והתחדדו ככל שהדרים, הלכו והתיישרו לצורות הנדסיות ברורות מאד. מיכה ידע שאולי הוא עוד יצטער על מה שהוא מתכנן לעשות אך לא חשב לרגע להפנות את רכבו לאחור. הפניה לביר אלמשאש היתה מוכרת לו כמעט כמו הפניה אל הרחוב האישי שלו. הוא לא השיג את מוסא וקיווה בתוכו שהוא יהיה שם, מוכן ומזומן באוהל.

כשהוא החנה את הרכב, הוא הבחין בשני ילדים רצים לכיוון האוהל של מוסא ומצביעים נרגשות לעברו. אנחת רווחה נפלטה מפיו, מוסא שם. מיכה יישר את חולצתו וניגש בצעדים בוטחים לעבר האוהל. בכניסה לאוהל הוא המתין לרגע, מתלבט כיצד להודיע על בואו, ואז השתעל שיעול קצר, ממתין למוסא שיצא אליו. אחד הילדים יצא אליו ודיבר בערבית שוטפת ונרגשת, עם תנועות ידיים נלהבות. מיכה התבונן בו וצימצם את עיניו בתמיהה.

שלום, שלום מיכה, שמע מאחוריו קול, הוא הסתובב וראה מולו אדם שלא הכיר. האיש הציג עצמו כיוסוף קוו'אסמי, מי שחיבר בין מיכה למוסא. שלום, כן, כן.. ענה מיכה וחש מבוכה פתאומית, לא הודעתי שאני אגיע, רק רציתי לדבר עם מוסא.. מוסא? יוסוף חייך, מוסא בבאר שבע, נסע בבוקר. מיכה פער את עיניו, היום בבוקר? מוסא נסע לאוהל הדיוואן, החליט להזיז עניינים, אמר יוסוף, רצה שיבואו לבנות פה לפני השנה של התלמידים מתחילה. מיכה תפס את ראשו כנגד מבטו המופתע של יוסוף ופתח בהליכה מהירה לעבר רכבו. תודה רבה, צעק אל עבר יוסוף שקימט את מצחו ונראה מבולבל מהמפגש הלא-מתוכנן.

ההגה היה חם מאד, אבל מיכה אחז בו בחוזקה והחל בנסיעה מהירה. הוא לא הסתכל בצורות הנוף, לא בגמלים, לא במצוקים, ולא במשטחי המרעה. מלפניו היה רק כביש אחד ארוך, ארוך מידי, לכיוון באר שבע. הוא לא חשב על דבר מלבד על מוסא, להשיג אותו, לפני שיהיה מאוחר מידי, מהר, מהר.

את קוקילה הוא החנה בין רכבים צבאיים שחנו על מגרש מאולתר מאחורי אוהל הדיוואן. הדבר הראשון שמשך את תשומת ליבו של מיכה היה השקט. כמה עשרות אנשים הסתובבו באוהל וניהלו שיחות בשקט מופתי. מיכה סוכך על עיניו עם יד קמורה והסתובב במקומו.  תוך שעיניו סורקות את דרכו, החל מיכה להתקרב אל פנים האוהל, מחפש אך מנסה שלא להתבלט. מרחוק זיהה את הכאפיה ואת הגב הכפוף. בהליכה מהירה ושקטה הגיח אל עבר מוסא ונגע חלושות בכתפו. הראש שסובב כלפיו חשף קשיש אחר. מיכה הרים את ידו כמתנצל ופנה ללכת משם. הוא נעמד בתוך הרחש השקט והמשיך לחפש סביבו. מיכה.. שמע מאחוריו קול מוכר. הוא הסתובב ועמד אל מול מוסא.  ליד מוסא עמד ורבין.

מיכה הרגיש את ליבו פועם בחוזקה, אל מול התימהון של ורבין והחיוך של מוסא. מה.. מה זה, עברת בסביבה?  שאל מיכה את ורבין, ומיד התחרט. ורבין הסתכל על מיכה במבט חודר כאילו ניסה לעמוד על נוכחותו הלא צפויה. מיכה שם לב לידו המושטת של מוסא ומיהר ללחוץ אותה ברפיון. ורבין קרב את פיו לאוזנו של מיכה ואמר, באנו לסיים עניינים מהר, בן גוריון לחץ לא לחכות. מה, לחש מיכה בכעס, למה לא אמרת לי משהו? מוסא הסתכל על מיכה בפליאה. למה שאני אגיד לך משהו, אמר ורבין, סיימת לטפל וזה עכשיו עובר אלי. עובר אליך? התפרץ מיכה, מה פתאום, הוא שלי! אמר והצביע לעבר מוסא. ורבין החל לאבד את סבלנותו. מה זאת אומרת הוא שלך, מה, נהייתם חברים? נתתי לך משימה וביממה האחרונה דברים זזו מהר יותר וזהו,  לא קרה כלום. לא קרה כלום? סינן מיכה, אני הייתי צריך לתווך ביניכם!! ורבין נראה מופתע מהתגובתו המוזרה של מיכה. תגיד, מה אתה רוצה, אמר ורבין וכיווץ את גבותיו באיום קל, בשביל מה באת לכאן בכלל? אנחנו רק מקצרים תהליכים. אתמול שלחנו שליחים לכל הכפרים עם הסעה והצענו לאיש הקשר להגיע ללא התחייבות, זה כל הסיפור, רק שניה, אמר ופנה לענות לקצין שעמד לצידם על העת. מיכה שילב את ידיו והעביר את משקלו מצד לצד בחוסר נוחות. כל העת מוסא עמד ולא דיבר. מה קרה, משהו לא טוב? שאל מוסא, ונימה קלה של דאגה טיפסה אל קולו. תראה, התקרב מיכה לעברו של מוסא והנמיך את קולו, כל הסיפור הזה הוא טעות, אמר והביט לעבר גבו של ורבין, פשוט טעות. אין לי זמן להסביר לך, אני באתי להגיד לך שלא תסכים להצעה שלי, זאת הצעה לא טובה לך. הבעת פניו של מוסא התחלפה לתימהון. אני לא מבין.. האדון הזה, הצביע לעבר ורבין, האדון אמר שיהיה טוב, הרבה דברים טובים לנו וכולם רוצים ככה, אני לא מבין.. מה העניין, פנה ורבין אל מוסא, יש בעיה? הוא אומר לא טוב, אמר מוסא והצביע אל עבר מיכה. מה לא טוב, שאל ורבין בחוסר הבנה. תראה, נעמד מיכה בין מוסא לורבין, זה לא מתאים להם. הייתי שם ונראה לי שלהם זה לא יתאים, תאמין לי. היה שם משהו שאם אתה מתערב בו, אתה מחריב אותו, זה לא ילך איתם, לא ככה. ורבין הסתכל על מיכה בכעס. על מה אתה מדבר, אין כזה דבר לא מתאים, אנחנו החלטנו שזה מתאים להם וזהו, בוא בבקשה, ורבין סימן למוסא לשבת על כסא קרוב ופנה למיכה. תקשיב, זה לא זמן לעשות עניינים. עושים וזהו, צריך שהכל יהיה בשקט, אם לא הבנת אותי עד עכשיו. כן, עכשיו הבנתי, סינן מיכה. ורבין הסתובב והלך להתיישב אל מול מוסא. מיכה ראה את ורבין מוציא ניירות ופורש אותם לפני מוסא. הוא הושיט לו דיו חותמות, ומוסא הטביע את אצבעו בדיו וחתם עם טביעת אצבעו על הדף. מיכה לא ראה מה היה כתוב שם. הדבר היחיד שראה היה כתם עגול בצבע כחול מתמוסס אל תוך הנייר, חודר אל הסיבים ומתקבע שם לנצח.

מודעות פרסומת

From → סיפורים

2 תגובות
  1. מומלצי הבלוגוספירה permalink

    אהבתי מאד.
    מומלץ אצלי בפרוזה
    http://hamimlatsim.blogspot.com/2010/11/2511-1811.html

    אסתי כ.

  2. אבי כהן permalink

    מטורף לחשוב שזה באמת היה רעיון מציאותי. היום היו מורידים ראש למי שהיה מעלה את זה על הדעת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: