Skip to content

צלם בהיכל? (מקור ראשון, 9/2010)

07/11/2010

תמונה ראשונה: ירושלים, לפני שש עשרה שנה. חבורה של אנשי רוח, עם רוב חילוני ומיעוט דתי, מתכנסת בבית המדרש 'יקר'. בין היושבים ניתן למנות את האמנים מיכאל סגן כהן ואשר דהן, המשוררים טניה הדר ובנימין שווילי, החוקרת נדין שנקר, הרב דב ברקוביץ, הצייר ישראל פלדי. כולם יושבים סביב שולחן עם ספרי קודש פתוחים ועסוקים בליבון סוגיות באמנות ויהדות.

תמונה שנייה: כוכב-השחר, השנה. נער בישיבה התיכונית "אהבת חיים" שביישוב ניגש לאשר דהן, מורה לאמנות בישיבה, ומבקש רשות לצאת לשיעור מקביל של ראש הישיבה שלו. דהן מסרב לאפשר לו להחמיץ את הסדנא בפיסול אך התלמיד מתעקש ויוצא. כעבור חמש דקות הוא שב וחוזר לעבוד. דהן מופתע על שובו הפתאומי והנער מסביר: "ראש הישיבה אמר לי לחזור לשיעור כי אמנות זאת תורה".

האם ישנה זיקה בין שתי ההתרחשויות הללו? לדידו של אשר דהן יש ביניהן קשר מובהק. דהן למד ועוד לומד את הקשר בין ההתרחשויות – או 'התחנות' כלשונו – דרך מפגשו עם ישיבת אהבת חיים, אליה הגיע לפני שלוש שנים.

"אנחנו הולכים ונחשפים לתופעה מבורכת של צמיחה והתפתחות רוחנית תרבותית בארץ ישראל", אומר דהן. "מאז שחזרנו אל ארצנו ושבנו להיות בה ריבוניים, אנחנו הולכים ומתפתחים, הולכים ומעניקים ביטויים עוצמתיים לכוחות הנפש שלנו. העובדה שתלמיד ישיבה יושב לפסל בלי רגשות אשם על ביטול תורה, היא נפלאה בעיני".

מגמת האמנות בישיבה חוגגת עתה שלוש שנים ומפריחה אל החיים שבחוץ את בוגריה שהותירו אחריהם סוללת עבודות-גמר מרשימות. לפני כשבועיים, סמוך לראש השנה, התקיימה תערוכה חגיגית בבניין מינהל החינוך הדתי בה חנכו את תערוכת הגמר הראשונה של המגמה. מאחר וכל הפרויקטים היו עבודות פיסול סביבתיות, התערוכה הציגה את צילומי העבודות. צוות המינהל התמוגג והרים כוסית לחיים, הנוכחים שיבחו את התוצרים ואחד הבוגרים סיפר על הפרויקט שלו. האירוע הקטן הזה, עם האנרגיות הנלהבות של ראשי מערכת החינוך הדתי, זימן לצד סקירת המיקרו של העבודות כמה מחשבות מאקרו על היחסים הלא פתורים בין אמנות ודתיים ועל המרחב הארצישראלי האמנותי שטקסטים יהודיים וכוונות דתיות החלו לתת בו יותר ויותר דריסת רגל.

גן פסלים סביב לה

למשוטט בקמפוס רחב הידיים של ישיבת אהבת חיים מצפה הפתעה: לצד סדנת הפיסול, בית המדרש וכיתות הלימוד, ניצב גן פסלים. הישיבה התהדרה לאחרונה בגן המורכב מיצירות הגמר של תלמידי המגמה לאמנות ואשר מעטר את הנוף היפה בלאו הכי. הקמת גן פסלים למגמה שהיא בת שלוש שנים בלבד הינה בגדר הישג ראוי לציון. אם היינו מעלים בדמיוננו תמונת גן פסלים סביב ישיבה לפני עשור, היתה זו בבחינת מחשבה בעלמא, אך כיום, כפי שהמציאות מוכיחה, חזיונות הדמיון קרמו עור וגידים.

עד לפני שנים לא רבות, הקשר בין אמנות לישיבות תיכוניות היה אפסי. את התאוצה בתחום תפסו האולפנות לבנות, אך בד בבד גם הישיבות הצטרפו למהפכה היצירתית, וכיום ניתן למנות שבע ישיבות בתוך כלל שבעים המוסדות העל- תיכוניים הדתיים שמפעילים מגמות אמנות.

כיום זה נראה מובן מאליו, אפילו מתבקש, אך במשך שנים רעיון כמו הקמת מגמה אמנותית בישיבה היה אקט שעורר התנגדויות של אנשי חינוך בנימוקים של ביטול תורה ובעיות צניעות, ובמשך כמה עשורים האמנות נותרה לה בפינה נידחת, בחצר האחורית של החינוך. בשנים האחרונות היתה למגמה זו עדנה, וזו זולגת בהססנות ממקום למקום ומתקבלת בפנים מאירות.

את ההחלטה הראשונית להקים מגמת אמנות הוביל ראש הישיבה הרב יששכר ווסרלאוף. שתי דקות במחיצתו מספיקות ללמד על אדם מלא בחום, אהבה ואמון, וכראש ישיבה לתלמידים עם אתגרים אישיים ולימודיים, התכונות הללו מקבלות ביטוי מתמיד סביב השעון. לדבריו, המגמה הוקמה על מנת לתת לתלמידים מקום ליותר ביטוי עצמי ורגשי לצד מגמות אחרות שהצד הלימודי-קוגנטיבי שלהם דומיננטי יותר.

בהתייעצות עם אנשים מהתחום האמנותי הוחלט להקים את המגמה תחת ניצוחו של דהן. הרב ווסרלאוף היה מודע כבר אז לקשיים שעלולים להיות בדרך אך לא נרתע. "יש בישיבה תלמידים שעבורם המגמה הזאת היא בבחינת להיות או לא להיות. זה נתן להם לגלות בעצמם כוחות וכישרונות שמעולם לא ידעו עליהם. אי אפשר היה שלא לפתוח את המגמה בגלל פחדים וחששות. בתוך עמנו אנחנו יושבים, ואם יש בעיות פותרים אותן. יש בעיות גדולות בהרבה בכל הישיבות היום".

כראש ישיבה, הרב ווסרלאוף לא רק מכיר בחשיבותה של היצירה ותהליכיה עבור תלמידיו, הוא גם שמח בגן הפסלים שתלמידיו יצרו. "הגן חשוב קודם כל בגלל הצד האסתטי. מעבר לצד הזה, יש ערך לכך שתלמידים אחרים עוברים בשבילים, מתעכבים על היצירות ושואלים שאלות. הם לומדים להכיר בתוצר הבעה פנימית של האומה, הם לומדים לדעת שמלבד כתיבה ודיבור יש אופני ביטוי משמעותיים בהם הם יכולים להביע עמדות ורעיונות, ושבכלל ניתן להגיע למצב כזה של ביטוי. הם עצמם לא האמינו שהם יכולים להגיע לעמדה כזאת".

היצירות הפיסוליות בגן מלמדות על עיסוק בנושאים אישיים-קיומיים, לאומיים ואוניברסאליים, על סקרנות לבחינת צורות וחומרים ועל רגישות לעבודה עם סביבה. עבודתו של ישי גנז מתכתבת באופן מובהק עם המציאות הישראלית הקרועה ועם הנתק שבין העם לשלטון. גנז יצר סטרוקטורה עם אלמנט עגול שבור לשניים ועם כדור אבן שניצב מעליו, מנותק ומרוחק. גנז, ממגורשי גוף קטיף,  ביקש לבטא את תחושות השבר בעם ואת הנתק שבין העם לשלטון. יצירתו של עדין היומן משלבת בין צורות כוכבים ומעידה על עניין בצורניות וחומריות מגוונת. סגנון מודרניסטי אפשר למצוא בעבודתו של מוטי פיש שמתבסס על שפת פיסול סביבתית מינימליסטית. הוא יצר צורת כלוב בתוכו כלואים שלושה פרחים המנסים לפרוץ אל החוץ. העבודה מתרגמת באופן פשוט וישיר את החוויות שלו כנער מתבגר תוך שימוש בשפה פיסולית מודעת.

עוד תחנה בדרך

בשני העשורים האחרונים דהן עסוק בלימוד טקסטים יהודיים ובפיתוח תוכניות לימוד הממזגות אמנות ויהדות, בין היתר בבית המדרש 'בית אב' של הרב דב ברקוביץ'. יצירתו מאופיינת בחיפוש אחר הכאן והעכשיו והנוכח של התרבות היהודית-ישראלית המתהווה. הוא אינו משייך את עצמו למגזר הדתי,  אך היכרותו הנרחבת עם המגזר כלומד וכמלמד מעניקה לו נקודת מבט פנימית וחיצונית תמידית, איתה הוא מצוי בעמדת התבוננות, קשב והתפעלות. "בחיים המתחדשים שלנו כאן בארץ, נפתחות לאט לאט דלתות של הכרה ותודעה, התפתחות חיה וטבעית בארץ שלא תמיד מובנת מאליה. עצם העובדה שיש היום לא רק מגמות אמנות במוסדות דתיים אלא גם בישיבות, יש בזה שינוי מהותי. אני מעוניין להתמקד במה שזה אומר לנו – שאנחנו יותר מעורים בעיצוב התרבות שלנו, בעיצוב הסביבה שלנו, בזה שאנחנו מאפשרים צמיחה של אמנים. אנחנו חברה רב תרבותית ואני מחפש לטפח את התרבות היהודית שלנו ממקום פתוח. אנחנו מצויים במקום שמאפשר בניית דרך וחיפוש ביטוי אישי וזה משמח אותי".

עד היום, אלפי שנים לאחר שתרבויות פאגניות פסו מן המערב, המילה 'פסל' עוד מסוגלת לעורר אנטגוניזם בקרב מי שצווה שלא לעשות לעצמו פסל וכל תמונה. גן פסלים נשמע כמו משהו שלא שייך לעולמות בית המדרש, אך צוות הישיבה כולו תמך בהצגת היצירות באופן קבע. גם כשמישהו מבחוץ התרעם על הרעיון, דהן הזמין אותו ללבן את הנושא בלימוד מתוך בקשה לייצר כנות תרבותית, דיאלוג פתוח ומדרש חי. אותו מתרעם לא התקשר עד היום.

"אני מסתובב הרבה פעמים בגן ושם לעצמי זהות של אדם דתי שמסתכל בזה בחומרה ומחפש נקודות של פריצת גבול", אומר דהן. "אני מתבונן ורואה רק תמימות, אסתטיקה, חוסר תחכום. כל העבודות נוגעות בערכים כלל עולמיים של האמנות. אין כאן אמנות 'יהודית' והם לא מייצגות אידיאל. זאת רק עוד תחנה בדרך. אתה פוסע בגן ורואה עבודות נעריות כמו כוכב כלוא בתוך זרועות – זה פשוט ותמים. זה רק עושה אותי יותר שמח שבמוסד הזה יוצרים על פי תורה. מי שהמונח גן פסלים מפריע לו שיקרא לזה גן אמנותי. במינוחים הללו אולי יש זרות, אך כשאתה מזווג ומעדן את האלמנטים הללו במסגרת תורנית, אתה מחנך אנשים להתייחס לסביבה שלהם. אולי פעם נדע להגדיר את זה באופן אחר".

במגמה ניתנים לתלמידים כלים מקצועיים להבנה ויצירה באמנות פלאסטית. הם יוצרים על פי כלים אמנותיים באמצעות חומרים מגוונים וסדנא מושקעת. דהן מכוון את תלמידיו לפגוש ערכים אוניברסאליים דרך הלימוד. "אי אפשר להגיד שזאת 'אמנות יהודית'. זה שטחי ופשטני. זאת לא תחנה סופית, זאת אמנות שיש לה עוד הרבה להיכן להתקדם. יכול להיות שהמעגל ייסגר ייפגשו התלמידים הללו את אותם אמנים בוגרים ארצישראליים שהרגישו מחוייבות לא להתרחק מביטוי עצמי".

מחפשים לגיטימציה

מפגש אנשי הרוח שתואר לעיל, אותה 'תחנה ראשונה', כבר הוליד צאצאים ופרש זרועות, ואת תוצאותיו ניתן לראות כיום בשטח בדמות בתי מדרש כמו אלול, בינה, עלמא, קולות ואחרים. אותו מפגש היה תוצר של אנשים שהתערו בפעילות התרבותית, ויחד עם המימד האוניברסאלי שהנחה אותם ביצירתם, הם חיפשו משהו אחר. הקבוצה התגבשה מתוך תחושה של יראה עמוקה וניסיון להשיג את החופש הרצוי ליצירה אישית, דרך לימוד סוגיות.

לפני שני עשורים התחילה לצוף על פני הקרקע רגישות ותחושת חסרון, ויחד עם ההתפתחות – היה זיק פנימי שתבע תשובה. בין התחנה ההיא, שש עשרה שנה אחורה, ועד התחנה הנוכחית בה תלמיד ישיבה עוסק בפיסול, ניתן למנות כמה תחנות ביניים המציינות אבני דרך בהתפתחות השיח האמנותי בארץ.

אחת מהמשמעותיות שבהן היה מהלך של חיפוש לגיטימציה מצד יוצרים דתיים. לפני עשר שנים התקיים מפגש מחנכים מכונן בבית הרב קוק. דהן לא הוזמן לכנס אך הלך מתוך סקרנות והתיישב בסוף האולם הקטן. הדיון היה כבד ומתוח, אנשים ניסו לחפש תשובות לשאלת הצבת הגבולות ליוצר דתי. היה שם פחד מפריצת דרך יחד עם חוש אחראי שעורר את השאלה. "אני זוכר את עצמי מאזין וחש כמה שהדיון הזה קריטי" נזכר דהן. "ואז פשוט קמתי ואמרתי – רבותיי, זה לא ילך בלי חופש. אם לא תכירו באמנים וברצון שלהם ליצור ממקום חופשי, לא יהיה ביטוי עוצמתי שיוכל בבוא היום להשפיע על חברה, על תרבות ועל זהות ישראלית".

יצירה ממקום של חופש הינה סבוכה כשמדובר ביוצרים שלימוד הגבולות והאפשרויות שלהם עוד טרי. פעם ניגש לדהן תלמיד וביקש ממנו לצייר עירום – בקשה לגיטימית של ציור גוף אדם מיוצר שעוסק באמנות. אך דהן, שמכיר את הנפשות איתן הוא בא במגע ואת המסגרת בה הוא מצוי, סרב והסביר לתלמיד שכרגע זאת לא אפשרות, גם מצד המסגרת החינוכית וגם כחינוך ביקורתי כלפי התפיסה היוונית שקידשה את מודל האדם המושלם וכיוונה ליצור דרכו אמנות.

כמורה שפוגש תלמידים שנחשפים לקונפליקט הזה לראשונה, דהן מוצא את עצמו מרותק לתהליכים פנים-דתיים בהם הוא רואה עצמו כצופה בהם מן הצד. "כשאני מזהה קונפליקט ערכי דרך תהליך יצירה זה מרתק בעיני. אני הרבה יותר אופטימי כשאני פוגש אמן עם חינוך ערכי-דתי. אני נהנה לראות את ההתמודדות ואת ההתפתחות של אמנים צעירים. כשיהיה לנו אמון גם בתורה וגם באדם יהיה לנו אמן בעתיד שיוכל להתבטא באופן חופשי; אבל אם נעצור אותו בתחילת הדרך נחסום אותו. אנחנו צריכים לסמוך על עצמנו ועל האדם שאנו מחנכים. לפני עשור אנשי מרכז הרב היו עוצרים אותנו והיום הם מעודדים את התופעה".

היכן נמצא את עצמנו בתחנה הבאה? התמיכה ישנה, הלגיטימציה קיימת, אבל הפער בין עידוד ליצירה ובין ההכרה בכוחה של היצירה משווע. המיעוט הזניח של תיאורטיקנים וחוקרי אמנות דתיים אינו מאפשר יצירת שיח רב השפעה בזירה המקומית. אמנים דתיים, ולא רק יוצרים בתחילת דרכם, קובלים רבות על ההדרה האמנותית אותה הם חווים – אך חלק בלתי מבוטל מהמצב הנוכחי הוא תולדה של חברה שלא השכילה להכיר בעוצמת ההשפעה והכוח של אמנות וממילא לא תמכה ביוצרים שצמחו בקרבה או עודדה אותם לקחת חלק במחקר, באוצרות, בביקורת ובעיצוב התרבות היהודית- אמנותית בארץ. המקרה של המבקרת המנוחה ציפורה לוריא ז"ל מדגים זאת בצורה בהירה: אשה אחת, בעלת כישורים יוצאי דופן, העלתה על המפה מגזר שלם, ונתקבלה בהערכה. אם היו עשרות כמוה, התמונה של ההגמוניה האמנותית היתה בוודאי שונה.  

שאלת העתיד

אם נשוב לעדשת המיקרו של מגמת האמנות באהבת חיים, נשאל מה הלאה. מה הלאה עם כלל הישיבות, ולא רק. מה עתיד לקרות ביום שאחרי התיכון, אחרי הצבא, בצומת בה תלמידים יבחרו את עתידם. האם יצירה בכלל תהיה אופציה? חממות הטיפוח למצויינוּת, המדעיות לרוב, רחוקות מלספק מענה לתיכוניסטים מוכשרים באמנויות. רובם ימצאו את סיפוקם במגמה אמנותית, אם בכלל יש כזו, ובעתיד מקסימום במסגרות חובבניות. אי אפשר לתלות בהם את האשם – החשיבה שלהם על יצירה כאפשרות מעולם לא נטענה בשיחות על חשיבות, משמעות וערכיות כמו אלה שזכו בשיעורי קודש. אם החשיפה והתזונה האמנותית נבלמות בשלב כל כך מוקדם, אנחנו מחמיצים דור יוצר שאינו מודע להשפעה העצומה ולכח ה'פנים אל פנים' האמנותי.

עד שנגיע לתחנה הבאה, שאלת העתיד רחוקה מלהדהד תשובה ברורה. "אני מאד אעודד תלמידים שלי להמשיך ליצירה" אומר הרב ווסרלאוף. "אני מאמין בהם וביכולת שלהם ליצור מתוך הכוונה תורנית. אם מישהו מהם יבחר להיות אמן זאת תהיה עבורי שמחה גדולה".

מודעות פרסומת

From → כתבות

להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: