Skip to content

יוצרים בשוליים – אודי ליאון, ברוך ברנר וחוה דיבון במפגש משולש

07/11/2010

סדרות טלוויזיוניות וסרטים שנוצרו בארץ בשנים האחרונות מנסות יותר ויותר לגעת בקבוצות אנושיות שמצויות בשוליים של החברה – משפחה ירושלמית בת עדות המזרח שהמציאות מעמידה אותה הרחק מן האליטה החברתית והתרבותית ב"מעורב ירושלמי"; רווקים מבוגרים בחברה הדתית שלא מצאו את מקומם בחברה בה רק נישואים מקנים מעמד חברתי מתוקן ב"סרוגים"; נערה חרדית ובחור ממוצא רוסי בסיפור אהבה בני ברקי ב"מרחק נגיעה"; סיפורה של משפחה ערבית-ישראלית וסיפור יחסי היהודי-ערבי ב"עבודה ערבית"; זוג חרדי חוזר בתשובה שמנפץ קוד חרדי חמור בהחלטה לשחק בסרט ב"אושפיזין" ועוד רבים.

המילון יגדיר 'שוליים' כתחתית, כירכתיים וכטפל, לא משמעותי, לא עיקרי ובעיקר זעום. במדינה בה כור ההיתוך הולך ומבקש למוסס את השונויות לכדי זהות ישראלית אחדותית, נישות שוליים הופכות להיות אקזוטיות ולעיתים נדירות. האם השוליים הללו נקבעו מבפנים או מבחוץ? האם יש לזה משמעות וביטוי ביצירה שצמחה מתוך המרכז,או לחלופין, מתוך השוליים?  ניסינו לבדוק עם שלושה יוצרים, השחקן והבמאי ברוך ברנר והבימאים אודי ליאון וחוה דיבון, את מקומם ואת יצירתם ביחס למרכז ולשוליים.

ברנר שחקן ובמאי, בוגר לימודי משחק, ספרות ותיאטרון ומוסמך לרבנות; דיבון יוצרת הסדרה 'סרוגים' יחד עם לייזי שפירא, בוגרת ביה"ס 'מעלה' ומורה לתסריטאות; וליאון, יוצר 'מעורב ירושלמי',  ממייסדי ביה"ס לקולנוע 'מעלה' וממובילי הטלויזיה הרב-תרבותית בארץ, היה תלמיד 'מרכז הרב' שנים רבות. שלושתם צמחו בעולם הדתי ובמוסדות הדגל של החברה הדתית, שלושתם יוצרים מתוך עולמם הדתי ומתוך מחוייבות להלכה, שלושתם מוצאים עצמם על הגבול הדק שבין הפרטי לציבורי, בין העצמאי למייצג, בין השייך ללא-שייך.

אנחנו מתכנסים בביתו של ליאון, פינה שקטה וטובלת בירוק בליבה של שכונת קטמון ודנים בשוליים ובגבולות ביצירתם הטלוויזיונית והקולנועית.

מדוע אתם עוסקים בשוליים? אתם עצמכם סוג של שוליים.

"אני חושב שבהגדרה, השוליים כפולים" אומר ליאון. "יש את השוליים ביחס למיינסטרים של החברה הישראלית אבל קודם כל אנחנו שוליים בחברה הדתית. השוליים שלנו נולדו כפולים מלכתחילה, לכן הם הרבה יותר מעניינים. המשחק הכפול הוא תענוג גדול וזאת בחירה שלי. ככלל, מי שמתיימר לעסוק באמנות ולא מחפש שוליים הוא בצרות".

ברנר אומר שהוא מעולם לא הגדיר את עצמו שייך לשוליים. "באופן טבעי איני מנסה לעסוק בהגדרות סוציולוגיות ביחס לעצמי , ודאי זה גם לא מה שהעסיק אותי  כשאני יוצר ,וזה נכון גם  כשעשיתי את הסרט ברוריה- הסרט לא עוסק בפיתוי, הוא עוסק בסיפור תלמודי, וזה מה שמשך אותי ועניין אותי. חוץ מהפיתוי יש נושאים של גבר ואשה ומערכות יחסים, ארוס ואלוהים, מרחבים של הנפש, שם אני מנסה ללמוד ולהבין. העיסוק הוא לא בשוליים אלא במה שקיים מתחת לפני השטח, בשכבות עומק שהן חומר שהוא לא מובן לי, ולכן אני עוסק בו. יצירות שצומחות מתוך שאלות והתבוננות הרבה יותר מעניינות אותי בעיני יצירה צריכה לעסוק במה שפחות מבינים. מה יש לדבר על מה שכן מבינים? יוצרים שבאים ללמד את הציבור את מה שהם כבר יודעים הרבה פחות מעניינים אותי. כשיש יוצר שאתה רואה שהוא בוחן משהו שהוא לא הבין, זה הרבה יותר מעניין, זה כמו לימוד ישיבתי. אולי את רוב האנשים זה לא מעניין, או שהם רוצים לגעת בזה ולא יודעים איך ואז ממילא זה נתפס כשוליים. יש הרבה רבנים במיינסטרים של המיינסטרים שאני עושה להם סדנאות, יש כאלה שיש להם הרבה תורה אבל הם לא מצליחים לאחוז בה ולחדור אליה. המקומות האלה, בהם יש חוסר הבנה, אלו המקומות שצריך להתעכב עליהם. לכן איני יכול לענות על שאלה של שוליים ומרכז אלא רק על איזה אזורים בתורה  וביצירה מעסיקים אותי".

"אני תפסתי את עצמי הכי במיינסטרים שיש" אומרת דיבון. "חשבתי שאנחנו הכי מבפנים, הכי רגילים, ומסתבר שלא. הבחירה בנושא הרווקות, שהיתה כל כך מתבקשת מבחינתנו, הציפה ביקורות ציבוריות כאילו שאומרים שזה לא בסדר, שנותנים לגיטימציה למצב בעייתי. במציאות שלנו הרווקות מדירה אנשים הצידה והיחס החברתי הוא גם כזה. בעולם כמו להיות רווק זה להידחק: אתה לא שותף בקהילה וזאת בעיה כי אין לך ילדים לרקוד איתם בשמחת תורה, אתה לא שליח ציבור, את לא מביאה ילדים לעולם, והאנשים הללו מתהלכים בהרגשה שלא רק שאולי יש משהו לא בסדר, אלא שהם גם חוטאים ולא מקיימים מצוות. הם סוחבים כזה מטען וזו תופעה אדירת מימדים שלא ניתן להתעלם ממנה".

האם היהדות מחפשת מרכז?

ברנר אומר שהתרחשה השתנות כל כך גדולה כך  שקשה להגדיר שוליים, וממילא אי אפשר להגדיר מרכז. ליאון מסכים ומחריף עוד יותר. "חל מהפך במושג המרכז, היום אין מרכז מובהק" קובע ליאון, "אנחנו בעידן פוסטמודרני, עברנו ממצב של מרכז מובהק למצב שאין מרכז, גם בקרב החברה הכללית וגם בתוך החברה הדתית. אם בעבר מרכז הרב היתה המרכז, היום היא זזה הצידה וחזרה לגטו, ומי שבגד במרכז זה הם, לא אני, שנשארתי אותו מרכזניק, עם התורות של מרכז: לא להסתגר ולהתבדל בחינוך וביישובים נפרדים ולהיות מחובר לכלל ישראל. היום לכל פרגמנט של קהילה יש את המרכז שלה, ואם דתל"שים היו נחשבים לנמושות, היום הם חלק, ויש להם את המרכז שלהם כמו שלחרד"לניקים יש את המרכז שלהם".

איזה רווח והפסד יש ביצירה שצועדת תמידית על גבולות?

"ברמה הדרמטית, לראות מישהו צועד על חבל דק זה תמיד מרתק" אומר ליאון. "הליכה על גבול כבר מראש יותר מרתקת כי יש סכנה ויש תימרון ומאבק. ברמה המהותית, תפקידו של גבול להגדיר זהות. המשל הלאומי של גבולות ארץ ישראל כמגדירים אותנו הם דוגמא טובה, יש כאוס מהותי בזה שהגבולות לא ברורים. הדיון בגבול הוא דיון בזהות. ככל שאני בודק יותר את הגבולות אני גם בודק היכן אני עומד".

סרוגים, כמו גם מעורב ירושלמי וברוריה  ביקשו להישאר נאמנים למציאות אותה כיוונו לתאר ולא וויתרו על רגעים אינטימיים כחלק ממחוייבותם לסיפור. מעבר ל 'בינו ובינה' הגלוי לעין, היו התמודדויות נסתרות יותר עם ערכים הלכתיים כמו שבת, כשרות, ברכות ואפילו שמיטה.

איזה ערך אחר ניצב מול הערך ההלכתי? האם בכלל אפשר לעשות יצירה תוך הקפדה על גבולות הלכתיים?

הפנים של כולם מעידות על כך שהשאלה הזאת נשאלה כבר מאה אם לא מאתיים פעם. "זה מורכב", אומרת דיבון, "לצוות שעבד על 'סרוגים' היו שני רבדים של התלבטות: רובד הסיפור ורובד המשחק. ברובד הסיפורי לא נתנו בתחילה לדמויות שלנו לעשות טעויות ולעבור עברות עד שהבנו שאנחנו לא כנים עם המציאות ולא משקפים אותה. לא היה קל להגיד שיש דמויות מ'שלנו' שעוברות על הלכה, ולומר בפומבי שהאנשים הללו עושים את זה. נתנו להם להיות בסדר מידי עד שננזפנו, ובצדק. ברובד המשחק היו הרבה בעיות, ולא רק בענייני מגע של גבר ואשה ששם הייתי צריכה לומר לשחקנים לעבור על ההלכה.

אנשים לא מבינים את רוחב היריעה של השאלות ההלכתיות שעולות: החל בשבת, דרך שמיטה וכלה בברכות. נדרשנו לפרטים שאנשים אפילו לא היו חושבים עליהם, כמו למשל כשצילמנו את העונה הראשונה היתה שנת שמיטה, והיתה לנו סצנה שאחת השחקניות היתה צריכה לשתול שתיל באדמה. אסור היה לזרוע ולכן השרינו את הזרעים באקונומיקה לפני כן. אני מקבלת כל כך הרבה תגובות שמהן אני רואה כמה אנשים מדקדקים איתנו, כמו על נגיעה במנורת קריאה בשבת וברכות על האוכל, שזה אומר שהסיפור מזיז להם וזה במודעות. בסופו של דבר שקלנו וקיבלנו החלטות".

ליאון כבר מנוסח היטב ביחס לסוגיה הזאת. "יש שתי צלעות לשאלה הזאת. האם אמנות הקולנוע סובלת גבולות מצד ההלכה? התשובה היא כן. היא סובלת גבולות וזה אפילו עושה לה טוב. התזה שגורסת שמגבלה מפריעה ליצירה היא שטות. אני שמח על המגבלות, מגבלה מהווה עוצמה". ליאון מציין כדוגמא את "ההיעלמות", ספרו של הסופר הצרפתי ז'ורז' פראק שכתב את הספר כולו ללא האות e, האות השימושית ביותר בשפה זו. "הצלע השניה של השאלה היא השאלה ההלכתית ביחס לאמנות ומבחינתי זה קישקוש – לא קיים דבר כזה הלכה בענייני אמנות. יש כאן הנחת עבודה מופרכת שאפשר להחיל על אמנות את מה שמחילים על החיים. הבעיה של עולם ההלכה זה שעושים העתק-הדבק מתוך שטחים אחרים אל תוך שטח האמנות. חייבים להבין באמנות כדי לפסוק באמנות, וכמו שלא יעלה על הדעת שרב יפסוק בענייני רפואה בלי דיון צמוד לרופאים – ראו ערך מכון שלזינגר של תורה ורפואה, כך אותו הדבר כאן. כדי להגיע להלכה צריך תלמוד, וכרגע אין אפילו סוגיה, כי הטענה שאמנות וחיים הם אותו דבר זו סוגיה שיקרית. רצח על הבמה ורצח במציאות הוא דבר שונה לחלוטין. אנחנו מצווים ב"לא תעמוד על דם רעך", אז האם נקום באמצע ההצגה ונציל את השחקן? ברור שלא כי לא מדובר במציאות.

באותו אופן, שחקנית שנוגעת בשחקן אין דינה כסתם אשה שנוגעת בגבר, האמנות מייצגת את המציאות ובוחנת אותה, אבל אינה המציאות עצמה. עד לרגע זה אין רבנים שעוסקים באמנות, זה שטח שממה ואנחנו היוצרים מקבלים החלטות אינטואיטיביות. אני מחכה לבית המדרש שיקום וידון בקולנוע בדיוק כמו שדנו בשניים אוחזין. כרגע אנחנו מתמודדים עם עולם ללא הלכה, אבל זה יקרה וזאת מהפכה שתקרה, כמו שקרה בחקלאות". דיבון מסכימה ביחס לאבחנה על היתרון שבגבול ומוסיפה כי יוצר ללא גבולות מרחיק עד קצה גבולות ההתנהגות האנושית בכדי לחדש במקום לזכך את הקיים.

ברנר, כמי שיצר גבולות הזרים לקונבנציות החברתיות-דתיות ב"ברוריה", לא רואה בשאלה הזאת שאלה מַפרה. "השאלה הזאת סבוכה כי היא קשורה להבנת מושג ההלכה, והיא לא יכולה להתנסח כך כי כל מונח דורש ביאור. הלכה זה דבר עדין ומורכב מאד ,בירושלמי מופיעה אימרה שאילו ניתנה התורה חתוכה לא הייתה לרגל עמידה,יש קשר בין הלכה לבין מציאות עליה מדברים ולכן זה עדין . אבל מה שיותר מטריד אותי זה שאני מנסה לחשוב מאיפה נובעת כזאת שאלה ונראה לי שיש נסיון של אנשים לדעת שהכל בסדר, להיות בשליטה,  להכניס הכל לרובריקות בהם אפשר לעכל את היצירה. זה מייצג פחד, ובאופן הזה, כל דבר חדשני ולא קונבנציונאלי לא נכנס למסגרת הזאת. במקום שאדם יתייחס ליצירה על כל רבדיה, הוא מחפש אישורים, אין לי צורך לענות על שאלה כזאת, אלו שאלות שכל אדם צריך לשאול את עצמו ולא את זולתו. כיוצר, אני לא מספק לצופה את התשובות, הוא זה שצריך להחליט האם הוא נפתח או נסגר מול היצירה. השאלה אם זה נכנס לתוך איזה גדר זאת לא שאלה אמיתית. השאלה היותר מהותית היא האם היצירות רציניות ובעלות עומק". ברנר לא שש לרעיון של בית מדרש ליצירה אליו התייחס ליאון.

"יש מרחב עדין בסוגיה הזאת: יכול להיות שלא צריך לקום בית מדרש כזה. יכול להיות שמראש לא זקוקים למונחים של הלכה. אמנות נובעת מראש מעבר לשפה, והיא צומחת מתוך דיאלוג אינטימי ובודד עם אלוהים, לכן זה לא משהו שיכול להיכנס לגדרי כללים רחבים.  המתח הזה הוא מתח יוצר ופורה, וכדי להגדיר מה מתיר אותי ומה אוסר אותי, צריך להבין מה זו הלכה ואיך היא מתחדשת. אני עומד ביראת קודש  אל מול ההלכה ואני בשיח עם רבנים שהם אנשים גדולים, אבל בסופו של דבר אתה לבד, ואתה עומד בכל הנוקבות עם היצירה אל מול האלוקים.  וזו גם אחריות גדולה, לא פחותה ממה שכל רב שאוסר משהו עומד מולה, כי במה שהוא אסר אולי הוא חוסם אנשים ועולמות. הוא לא יודע את זה, רק היוצר יודע אם נוצרה חסימה. אדמורי חב"ד הגדירו שלוש דרגות ביחס לאמת: שפת אמת, אמת, ואמת לאמיתה. על הדרגה הגבוהה ביותר של האמת לאמיתה אי אפשר לשאול. ההלכה והאמת הם דברים גדולים ויש עוד הרבה מושגים עדינים שדורשים פיענוח"

אז תכל'ס, איפה הגבול?

מבין השלושה, דיבון היא הזהירה והשמרנית שבין השלושה. ליאון וברנר, כתלמידי ישיבה בעברם, מאפשרים לעצמם מרחבי פעולה והחלטה רחבים יותר. "הגבול הוא ההלכה, יחד עם זאת שאנחנו מודעים לזה שאנחנו עוברים על ההלכה" אומרת דיבון, "אני נאמנה לאמת ולמציאות, וזה לא נכון לכופף אותה. אין לי פתרון, עשינו בחירה ואנחנו מתמודדים איתה". דיבון מוסיפה שלילדים הקטנים שלה היא לא נתנה לראות את הסידרה וליאון מיד מבקש לדייק את הדילמה. "לא להראות סרוגים לילדים זאת שאלה חינוכית לא הלכתית", הוא קובע, "אני לא הייתי נותן לילד שלי לקרוא את פרשת אמנון ותמר בתורה, וזה שיקול חינוכי טהור ולא שיקול הלכתי. שאלות הגבול רחבות הרבה יותר מהסוגיות הקטנות שנטפלים אליהם: בואו ניקח לדוגמא את סופר נני. יש כאן דוגמא מובהקת לניצול ילדים ולבעיות של לשון הרע מול התועלת שתוכנית כזאת יכולה להביא להורים אחרים. זאת סוגיה לא פחות קריטית".

ברנר מסרב להתייחס לשאלה בתשובה קונקרטית. "אי אפשר לענות אפריורית. פוסק גדול יעשה הקשרים ויפסוק הלכה. ההלכה מגיבה למציאות, היא לא עומדת כדבר עצמאי. הדיבור רק על עולם של הלכה הוא לא נכון לתורה, ודאי שגם לא לאמנות. האמירות שלי לא טוטאליות כי המענה חייב להיות קונקרטי וספציפי לסיפור, למקרה, לסיטואציה. התשובה היא תולדה של השאלה הספציפית, כמו שפסק ההלכה ספציפי למקרה. התורה, החיים וההלכה כל כך מורכבים שאי אפשר לענות תשובה כללית. צריך שכל אחד ישאל את עצמו, מול היצירה, ממה הוא חושש. איפה הפחדים שלו ומה הוא מבין או לא מבין. גבול הוא דיאלוג ואת הדיאלוג אני מנהל מול אלוהים. וכמו שכותב הרב קוק "מקום מנוחתנו רק באלוהים", שם הגבול".

שאלת הגבולות גוררת אחריה את שאלת האחריות של היוצר כלפי צרכניו הצופים, שבהקשר הדתי, נוטים להיות הרבה יותר דקדקנים עם יוצרים שקרובים לעולמם הם. ברנר טוען שהאחריות לא יכולה להימדד רק במונחים של הלכה ודיבון טוענת כנגד שזאת עדיין מדיה להמונים וחייבים לקחת אחריות. "זאת היתממות לומר שאין ליוצר אחריות על הצופים" דיבון אומרת, "זה נשמע לי כמו תעלול משפטי. פעם ישבתי עם אמונה אלון והיא אמרה שמהרגע שאתה הופך שליח אתה כובל את היצירה. אם זאת המשמעות של אחריות זה בעייתי, כי אתה מפסיק להיות יוצר ומתחיל להיות דובר. אנחנו חיים בחברה אחראית ומודעת, והיצירה שלי היא מתוך אחריות מודעת לצופה. הפתיע אותי שיש לנו כל כך הרבה צופים צעירים, לפעמים גם בגילאי יסודי. אין לי אחריות על מה שהם צופים אבל אני לא יכולה להתעלם מזה שיש ילדים שרואים את הסדרה. אנחנו מאד מקפידים על אמינות בלי זיופים ובסופו של דבר אנחנו רוצים להגיד שיש בעיות סביבכם, שימו לב לזה. אני מנסה לא לתת לתחוש הזאת לסרס אותי – אני מקווה שאנשים היו יודעים באיזו חרדת קודש כתבנו, לא רק את העלילה בכלל, אלא כל מילה ומילה, נזהרים שלא נהפוך לצהובים לדקה. הצד השני של הסיפור הוא שאני נעלבת בשם האנשים שאנחנו מספרים עליהם. אנשים מתייחסים אליהם כמו כביסה מלוכלכת, זה כמו לומר שאצלנו הכל פשוט וקל, הכל בסדר ואין טעויות. יש הרבה רווקים שמשמעותי עבורם שמישהו מדבר עליהם ומזדהה עם הכאב שלהם. זו לא רק זכות לשים לב למצוקות שלהם אלא גם חובה, לעורר את תשומת הלב".

ליאון מספר שפעם ניגשו אליו שתי נשים חרדיות שעשו סרט ורצו להפיץ אץ הסרט דרכו. ליאון אמר להן שאם זה יעבור דרכו זה יצא לקהל הרחב וגם גברים יוכלו לצפות בסרט. הנשים מיד השיבו שאין שום בעיה והרב שמואל טל התיר להן לעשות זאת. "הרב טל הקים את ביה"ס לקולנוע מבית 'תורת החיים' כדי ליצור קולנוע נאמן ללא סייג להלכה, ונוצר מצב פרדוקסלי שהוא בא להחמיר לציבור שלו ואילו לחרדים הוא מקל, ולא סתם מקל אלא פותח פירצה חדשה. הגבולות משתנים, הם דבר דינאמי".

צופים דתיים שמחים לראות את עצמם על המסך אבל גם מסתכלים עליכם במבט ביקורתי למדי, שמוביל לביקורות קשות ולעיתים להשתלחויות, גם מצד דמויות רבניות. אתם מרגישים כפיות טובה?"

יש לי הכרת הטוב על הקהל שיש לי" אומרת דיבון, "זה לא מובן מאליו ואני מלאה בתודה על כך שיש מי שיושב וצופה בחומרים שלנו. בתוך עמי אני חיה, אני לא מנותקת, עשיתי החלטות מסויימות בסרוגים ואני לוקחת אחריות על ההחלטות שלי גם אם יש אנשים שקשה להם לעכל את זה. הטענה שרבנים לא עוסקים באמנות אינה נכונה – רבנים כן לומדים אומנות, את האמנות הנעלה ביותר, אבל לא משתמשים בכלים שלה: התנ"ך והמשנה והתלמוד זאת אמנות שאין משנית לה. הדקדוק של רש"י על כל מילה מעיד על מודעות לדיוקים וזה דבר עילאי. הם כן עוסקים האמנות אך לא קוראים לזה כך, והבעיה היא שהעיסוק שלהם הוא בצד ההלכתי בלבד. יש במקורות שלנו סיפורים שסרוגים לא היה מגרדת להם את הבלטה עם המעידות, השבירות והנפילות שמתוארות שם, אבל זה בסדר, כי זה סיפורי גדולים ולא של כמה חבר'ה בקטמון".

 ליאון מעיד על עצמו שהוא חש בדידות. "בדידות זה משהו שיוצר גוזר על עצמו ולא הציבור. אתה גוזר על עצמך בדידות בזה שאתה לא מחפש את האישורים ואת החיבוקים, למרות שכל אחד היה שמח לזה. הציבור לא קבע לי את זה, אתה זה החלטת שאתה בחוץ ולא הקהל. בסופו של דבר אנחנו אמני שוליים, ושוליים כפולים. לאמני המרכז יש קבוצת התייחסות קבועה, אבל אנחנו כל הזמן בודקים את הגבולות עם הקהל שלנו וגם חוטפים. דווקא חוה, שתפסה את עצמה הכי מיינסטירימית, חטפה הכי חזק מהחברה הדתית".

אז איפה הבעיה? מדוע גם בעידן פוסטמודרני מתקשים לעכל שוליים?

"האויב הגדול לאמנות ויהדות זה בורות" אומר ליאון, "אני מזהה שלוש סכנות: יש סכנה אחת של התבטלות לפני האמנות העכשווית כמו גם התבטלות מסוכנת בפני רבנים. הסכנה מול הרבנים היא אותה סכנה מול האדמו"רים החילוניים. סכנה שניה מעלים על נס את האינדיבידואליזם: החברה הדתית גילתה שיש יחיד בעולם. לפעמים יוצרים דתיים מגלים את האמנות, מתלהבים מהגילוי והולכים איתה עד הסוף בתפיסה כאילו החופש הוא הכל. יש סכנה שלישית של תפיסת האתיקה והאסתטיקה, כשני מושגים נפרדים. זה חייב לבוא יחד. אני טוען לאחריות מצד היוצר, וההנחה כשמישהו עושה משהו שמעורר צופה לפעילות שלילית ואין לו אחריות על הצופה, לא מקובלת עלי. בעיני, עמדתו של ברוך נסחפת אחרי העמדה המערבית שמנתקת את האחריות של היוצר להשפעה של היצירה שלו".

ברנר מסרב לקבל את המינוח "עמדה מערבית" בה משתמש ליאון וטוען שלא מדובר בעמדה מערבית, אלא בהבנה אחרת של מהי הלכה ותפיסה שונה של האחריות. את האחריות הוא חוזר ודורש מהצופה, ומבהיר כי האחריות לא יכולה להצטמצם רק למרחבים הלכתיים. "אם ניקח דוגמא של מורה שפועל בצורה יוצאת דופן כדי לקדם את התלמיד, נבין שלפעולה לו יש מניע חיובי" הוא אומר, "האחריות שלי היא מול אלוהים. המקום של האחריות לא יכול להצטמצם במקום של הלכה, האחריות היא כלפי העולם. הנביאים עשו כל כך הרבה פרובוקציות, האם כולם היו רצים לעשות אותו דבר? מובן שלא. הם פעלו כך מתוך אחריות כוללת שדורשת מהאדם להחזיר לעצמו את האחריות האישית שלו.  האחריות שלי היא שאנשים יכוונו את עצמם לשאול שאלות אחרות, כלפי עצמם. אם הוא ישאל אותי אז הוא יצא עם פיסת מידע רכילותי, אבל זה לא נותן לו דבר. אם הוא ישאל את עצמו, מה זה עשה לו, איפה הוא – ולא איפה אני – קיימתי את חובתי. אני לא מכיר אמנות שאין שם חיכוך. החיכוך יכול להפחיד אבל שם ההזדמנות להתמודד עם הפחד, לשבת וללמוד".

למרות  המתח וקושי הרב סביב היצירה וסביב ההתמודדות עם השלכותיה הציבוריות, היוצרים מודעים היטב למטרתם ומפוקסים עליה. ליאון מתייחס לכלי האמנותי ככלי לתשובה, דיבון רואה את יצירתה ככלי להצפת בעיות מושתקות, וברנר חותם את תפקיד הכלי האמנותי ככלי ל- – -. "זה לא משנה מה הכלי הזה עבורי, תשאל את עצמך איזה כלי האמנות מהווה עבורך".

מודעות פרסומת

From → כתבות

להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: