Skip to content

חזון העצמות (מקור ראשון, 9/2008)

07/11/2010

צילומים – ידידיה מנדלבאום

רונן יצחקי יושב ליד השולחן ואצבעותיו ממוללות נייר תוך כדי דיבור. אני מניחה שאם היתה לי פיסת נייר, הייתי עושה את אותו הדבר: לשה את הנייר עד דק מבלי לתת את הדעת על הפעולה הפשוטה הזאת. אבל יצחקי מודע היטב לכל תנועה שלו. מודע היטב. הטיית הראש שלו מחושבת, ישיבתו ישרה, יציבה ומדויקת. תנועות הידיים שלו מנוסחות כפרגמנט מתוך ריקוד.

איש של דיוק – אולי כך ניתן להגדיר את רונן יצחקי (36), המייסד והמנהל של בית הספר לתיאטרון-מחול לגברים 'כל עצמותי תאמרנה', שחתם בקיץ האחרון את שנתו הראשונה ובשבועות הקרובים כבר פותח את שנתו השנייה. אנחנו יושבים בגינה ירושלמית: רונן, אייל עוגן (29), תלמיד בבית הספר ואנוכי. נפגשנו לדבר על בית הספר, על  הקבוצה, על כיוונים וכוונה.

לא דרך המילה

"רובנו לא מודעים לתנוחת הכתפיים שלנו, לאיך שאנחנו חשים עם הגוף שלנו", אומר רונן. "ההגדרה המדויקת היא חשים. כשאני אומר 'אני חש' כוונתי למשהו פיזי, לא לרגש. הדיבור הוא בשפת התחושה. העברית מכירה בפיזיות של הגוף, באנגלית אין את זה: לא אומרים I have the sensations אלא I have the feeling – "יש לי הרגשה". ביחס לגוף, אנחנו חלק מהתרבות המערבית בכך ששלחנו את הגוף לגלוּת. הגוף הפיזי מתקשר לאוכל, לתאוות, לאגו. הוא הפך להיות מוקצה. יש לנו יחסים אפלטוניים עם הגוף.

"אנחנו אומרים שיש לגוף תבונה משלו, מקום ויכולת, תבונה שאנחנו מתחברים אליה כדי לכוון את עצמנו וכדי לבטא את הכוונה שלנו. זה מה שאנחנו עושים בתיאטרון מחול: מחפשים דרך מדויקת, ברורה ומנוסחת, בשביל להגיד משהו ללא מילים. אפשר לשאול מה מיוחד בזה, הרי תיאטרון קיים כבר שנים, וגם בתי ספר למחול לא חסרים. מה שחדש הוא שהמחול הלך חזק על טכניקה, וירטואוזיות, יכולת גופנית. בתיאטרון עוסקים בקונפליקט, במצב, בדמות וברצון הכמוס שלה. בתיאטרון גם הלכו על הכוונה, הטקסט והמילה. מהתיאטרון אנחנו לוקחים את הכוונה, את המשמעות ואת הסיפור, ומהמחול אנחנו לוקחים את הגוף ואת התנועתיות, כדי לבטא את הדבר שאותו אנחנו חווים. אנחנו שואפים לקחת את הכוונה דרך הגוף ולא דרך המילה".

באילו טכניקות אתם משתמשים?

"תיאטרון מחול הוא לקיחת הכוונה מתוך התיאטרון והטכניקה והיכולת הפיזית מתוך המחול. אם מסתכלים על התכנים עצמם הרי שניב שינפלד מלמד אצלנו מחול מודרני הנשען על טכניקות של מחול קלאסי בסיסיות: מרטה גראם, מרם קניגהם ועוד. המחול הקלאסי הוא בעיקר מחול נשי, ולאחרונה נכנסו אליו גברים, ומכיוון שמדובר אצלנו בקבוצת גברים הרי שהמחול אצלנו שונה.

"אנחנו מרחיבים את טכניקת הגוף באמצעות פלדנקרייז, ועובדים בטכניקת שחרור הנקראת רליס. פרט לכל זה אנחנו מלמדים קונטקט, משחק, תיאטרון פיזי ומוזיקה, באמצעות המורים הגדולים בארץ כמו מיקי גורביץ', יוסי תמים, אריה בורשטיין, ובקרוב אף יגיע אלינו ללמד גם צייר, האמן המוצלח ביותר בעולם".  

רונן הוא הרוח החיה שמאחורי בית הספר. 'אמן חינוכי' מגדיר אותו אחד מתלמידיו. מי שיתיימר להגדיר אותו במונחים סטנדרטיים יסתבך באופן בו דבריו סותרים את עצמם ומשלימים את עצמם בו זמנית.

רונן יצחקי גדל בחברה שמקום הדת אצלה הוא בעיקר תרבותי, מה שגרם לו, לאחר מכן, להתרחק ממנה. במפגש עם תלמידיו הוא החל לעבור תהליך איטי, אורגני והרמוני של היכרות מחדש עם העולם היהודי-דתי. "לפעמים נראה לי שאני הכוריאוגרף החילוני היחיד ששואב את הכוח וההשראה בבית הכנסת. אני אמנם לא עובד בשבת, אך גם לא שומר את השבת. לפי אמות המידה המקובלות אני חי כחילוני עובד השם. אני לא בעל תשובה במובן המקובל של המושג, אך כמי שטעם מהקדושה, אני יודע שכבר לא אוכל לשוב למה שהיה קודם".

דבר התנועה

תיאטרון מחול הוא ז'אנר שפוּתח לפני פחות ממאה שנה. לא מדובר באמנות בידורית, וגם לא באמנות תרפויטית, כזו שהאמן עובר בה תהליך ומשתף בו את הקהל. אליבא דפיליפ דיסקין, שייסד את תיאטרון החאן, זו אמנות טרנספורמטיבית, בעלת טוהר וניקיון, שמכוונת ל'התחבר למקום'. רוב רקדני המחול המודרני הולכים כיום על כיוון התיאטרון מחול, לשם רוב העולם האמנותי הולך. יצחקי מאמין שתוך זמן קצר הז'אנר יהפוך להיות מדיום עצמאי. פסטיבל 'הרמת מסך', הפסטיבל הגדול ביותר בתחום התיאטרון מחול, מקיים כבר שנים אירועים המהווים חלק אינטגרלי מן הסצנה האמנותית הכללית.

בית הספר 'כל עצמותי תאמרנה' הוא במובן מסוים גלגול של קבוצת תלמידים מישיבת ההסדר במעלות, שביקשו – לפני כשמונה שנים – ללמוד תיאטרון. הקבוצה התחילה לעבוד במרכז לתיאטרון עכו, ולאחר מכן בסטודיו שבאוניברסיטת ת"א. ראש הישיבה, הרב יהושע ויצמן, נתן את ברכתו לפרויקט, וכעבור שנתיים העלתה הקבוצה הפקה מוצלחת מאוד בשם 'בואי כלה' – מופע שעלה בפסטיבל עכו, בפסטיבל ברלין ובמקומות נוספים באירופה. לאחר המופע הכוריאוגרף שלהם יצא, ויצחקי נכנס במקומו.

לפני כארבע שנים מישהו מתוך אותה קבוצה הקים חבורה שהתמקדה במחול ופעלה בסטודיו 'סינפסה' שבקרית ענבים. במהלך אותה תקופה, נקלע יצחקי לשיעור של יוסי פרומן בנחלאות. בהמשך השיעורים הפכו למשותפים, כשפרומן מביא את דבר התורה ויצחקי את דבר התנועה. לאחר עוד מספר תחנות בזמן, וגלגולים פנימיים וחיצוניים של חברי הסטודיו, עלה מצד התלמידים רצון ללמוד במסגרת רצינית ומקצועית. בית הספר החל את דרכו בסטודיו באצטדיון טדי, עם תריסר תלמידים וארבעה מורים לתנועה, מחול מודרני, פלדנקרייז, תיאטרון מחול ועוד. עד כה הלימודים התקיימו יום בשבוע, ובשנה הבאה התוכנית מתרחבת לשלושה ימים מלאים. הקבוצה עוברת לסטודיו במרכז עפרון למחול, הנמצא בעמק המצלבה שבירושלים.

רונן, איזה אתגר מהווה עבורך עבודה עם קבוצת גברים?

"כל מורה חדש שמגיע אלינו, ותיק ככל שיהיה, מקבל ממני 'הוראות בטיחות': בדרך כלל צריך לתת לתלמידים את הגירוי הנכון כדי להעיר אותם, להקים אותם. לזוז זה דבר קשה. כאן התפקיד של המורים הפוך: הם צריכים להרגיע את התלמידים, אחרת יקרו לנו פציעות. תלמיד אחד אמר שחוץ מחתונות אין לו איפה לרקוד, ובסטודיו פורקים את כל האנרגיה הזאת. יש הבדל גדול בין לרקוד מתוך שמחה והתלהבות לבין הבנה של הגוף, ופיתוח היכולת שלו. אנשים מרגישים שהריקוד בוער בעצמותיהם".

יצחקי מספר שבתחילה, כשהמורים שהגיעו לביה"ס, כולם אנשי מחול שמלמדים באקדמיה ובמכללות, הם יצאו נפעמים מהשיעורים. "הם אמרו 'אין תלמידים כאלו, בכל הרמות והאיכויות'. ואני מסכים איתם, מתוך היכרותי עם תלמידים במוסדות או במסגרות אחרות. זה מתחיל ברמת העניין וביכולת לשאול שאלות שמעידות על הבנה עמוקה של השפה הזאת. זאת שפה. והרבה פעמים אני לא יודע את התשובות לשאלות שלהם".

רוקדים כמו גברים

"'כל עצמותי תאמרנה', שמו של בית הספר, נולד באמצע אחד השיעורים. במהלך הלימוד ציטט תלמיד את הפסוק מתהילים, ויצחקי נעמד דום והפסיק את השיעור. זה הימם אותו. התובנה העתיקה, שעל פיה התנועה מתחילה לא מהשריר אלא ממשהו כמוס ופנימי יותר, כמו העצם, הקסימה אותו.

"המובן הפנימי של 'כל עצמותי' קשור לז'אנר תנועתי", אומר אייל עוגן. "אתה צריך להיות נכון בתנועות שלך, להיות הכי נכון לעצמך. 'כל עצמותי' לא רק במובן של עצמות, אלא גם של עצמיות. לכל אחד יש עצמות שונות וצריך להכיר אותן. את השרירים אפשר לשנות, אבל את העצמות לא".

"הייתה לי מורה לפלדנקרייז, אילת אלמגור, שהייתי מדבר איתה תמיד במונחים של שרירים, והיא אף פעם לא ממש ענתה לשאלות שלי", מספר רונן, "באיזשהו שלב היא אמרה לי 'אל תדבר איתי על שרירים, דבר איתי על עצמות'. זה לא סתם שהעצם לא משתנה. ברגע שהאדם נע מתוך מחשבה על העצמות שלו, איכות התנועה שלו תשתנה לגמרי. זה קשור בשיטת רליס, שאותה אנחנו לומדים בביה"ס. השיטה פותחה בהמשך למחול הקלאסי, כשעקרונותיה מכוונים אל המחשבה שמעבר לגבול הפיזי, שימוש בעצמות, שימוש במומנטום, לא עבודה של כוח שרירים. זאת עבודה תודעתית שלא נשארת רק בתודעה. היא נכנסת לתנועה".

ניתן לאפיין מחול גברי?

"בהיסטוריה של המחול, המחול הרשמי הוא קצת של נשים. המחול הקלאסי מכיל הרבה מניירות שקשורות באיזה חיוך כובש או הטיית ראש מתרפקת, ואני לא אצפה מגברים לרקוד ככה. גם אני לא רוקד ככה. זה כמו לתת לפיל לרקוד כמו חסידה. אני לא רוקד כמו חסידה. לגברים יש איכות תנועה של גברים ואני לא מצפה מגברים שירקדו כמו נשים.

"כל מורה שהגיע לתוכנית התלהב מאוד מגברים שרוקדים 'כמו גברים'. הם אומרים, איפה מצאת אותם? איך הכרת אותם? הם התלמידים הכי טובים".

"השוני מתקיים באופן טבעי", מוסיף רונן. "שיעור של גברים שונה משיעור של נשים. יש הרבה יותר אמביציה, לשלילה. הרבה פעמים קורה שהתלמידים לוקחים הצעה כאתגר, ולרוב כשהאמביציה מתעוררת גם השרירים מתעוררים, וזה דווקא מהווה מכשול. העצמות נדחקות הצידה. האמביציה מפעילה שרירים, והשרירים הופכים לחסמים. השריר לא משוכלל דיו כדי להבין את ה'קול דממה דקה'. כדי להבין משהו עמוק על הפקת התנועה, נדרש קשב לפנימיות ולדרך שבה הגוף עובד".

ההבדלים משתמרים במזרח

בסוף השנה נערך מופע סיום בזירה הבין-תחומית, ובו העלו תלמידי ביה"ס חומרים ממהלך השנה. בערב נכח הרב מנחם פרומן, שהגיב בתום המופע ואמר שהריקוד לא היה מאוזן, כיוון שרק גברים לקחו בו חלק. לטענתו ניתן אמנם היה לזהות את האיכות הבסיסית שלהם, אך חסרה לו האיכות האחרת, הנשית. שנים עשר גברים בתרגילי קונטקט (מגע) על במה אחת – יש בזה מן החזק, הפרוע, הקשה לעיכול. "בשיעורים מאוד מורגש שכל אחד נותן משהו מהנשיות שלו", אומר אייל, "באופן טבעי יש תחושה שצריך לאזן. גם המורה צריך להביא את הצד הנשי שלו, זה בא כחלק מההקשבה אל מה שצריך, מה שנכון".

אחרי הרהור קצר אייל מוסיף כי יש משהו שבטי במחול גברי. "בריקודי אבוריג'ינים יש הפרדה בין נשים רוקדות לגברים רוקדים, וההפרדה מאוד בולטת. מהבחינה הזאת, בבתי ספר למחול מעורב קצת מפספסים את זה. כשגברים רוקדים לבדם יש סגנון אחר, אנרגיה אחרת. אני מרגיש שאנחנו בשבט של תריסר בנים. אשתי, שצפתה בנו במופע הסיום, אמרה שלקח לה חמש דקות תמימות רק להירגע מהפחד. לקח לה זמן להצליח להסתכל. בחוויה שלה זה היה כמו לצותת לשיחה אישית של גברים".

בנושא העירוב הגברי-נשי רונן מצודד בדבריו של אייל, ויותר. "בשנה השנייה שלי באקדמיה יצא לי להיות בכיתת בנות. גם כחילוני, הרגשתי שיש בזה טעם נפגם. מעבר לכך שלא היה לי עניין בשיחות של נשים, לא היה לי נעים לרקוד עם קבוצה שכולה נשים. הן פוגעות בחוויה שלי כגבר ואני פוגע בחוויה שלהן כנשים.

"בתרבויות שונות יש מסורות מחול שהן רק של גברים, כמו מחול הסופים המיועד לגברים בלבד, או כמו הריקוד התימני, השונה בסגנונו בין גברים לנשים. במערב הפוסט-מודרני כמעט לא מוצאים את ההבדלים הללו. בעידן שבו זהות המינים מבקשת לטשטש ולהיטשטש בשם האינדיבידואליזם, ההבדלים המוחלטים משתמרים בעיקר במזרח, שם החיבור לגוף הוא חלק מהתפיסה ההוליסטית הרווחת".

רק דיווחי תנועה

רונן: "האמנות הפוסט מודרנית טוענת שכל דבר הוא טקסט. גם באמנות פלסטית, כל דבר הוא טקסט שאנחנו 'קוראים אותו'. בתיאטרון מחול הגוף משמש כטקסט, ובקבוצה מנסים לנסח את הטקסט בצורה בהירה, לנער את האבק מעל טקסטים אישיים והיסטוריים. כקבוצה שבה לכולם יש לפחות עבר, אם לא הווה ועתיד, בבתי מדרשות, מטעני הלימוד, הפלפול והמלל מהווים חלק בלתי נפרד מכל אחד מהם".

האם יש בסטודיו ביטוי של בית המדרש? היכן המטען הזה מקבל ביטוי?

"אנחנו לא לומדים טקסטים, אבל לא יהיה נכון לומר שאנחנו לא עוסקים בהם", אומר אייל. "בהתחלה אנשים הביאו טקסטים. התעסקות בטקסט זו איזושהי עצלות בסיסית של דוסים שאפשר לדבר ולדבר שעות על מילה אחת. אנחנו סיכמנו בינינו שלא מדברים, שיש רק 'דיווחי תנועה'. מדווחים איפה אתה נמצא, על מה אתה רוצה לעבוד, מה עשית היום. זה חשוב לקשר הקבוצתי, אבל גם לתובנה האישית".

לאחר מופע שרונן לקח בו חלק, התקשר פיליפ דיסקין ואמר "שנים אני מחכה לעבודה כזאת". כאדם שמשנתו סדורה באמנויות רבות, דיסקין ניהל סדרה של פגישות עם תלמידי ביה"ס, שבהם דובר על הפנימיות של האמנות, המשמעות של האמנות והתכלית שלה.

"אנחנו מורגלים בעיון, זה התפתח כבר בבית המדרש. אנחנו מעיינים בגוף, ואני מרגיש בסטודיו שאני בבית מדרש. אין צורך בטקסט כדי להרגיש שאתה נמצא שם. זה חלק מהאהבה למחקר וללימוד. ולפעמים נכנסות תנועות תפילה וניגונים שמתפרצים. יש דברים שלא מתכננים אבל הם מתפרצים, וזה בסדר".

כמי שמנסים להתיך, ואולי לראשונה, את המדיום הזה בעולם של קודש, אתם אכן מזהים משהו יהודי שורשי במדיום?

אייל: "אני שם לב שההכנה שלי לתפילת שמונה עשרה היא כמו ההכנה שלי להופעה. יש את השנייה שלפני העמידה. יש פה פגישה מסתורית, וצריך לזה הכנה. יש בזה משהו כמעט מיסטי, בדו שיח הזה".

רונן: "כשאני הולך לבית כנסת בשבת, אני לא יושב כמו שאני תמיד יושב. זאת ישיבה אחרת. אני לא אעז לשבת או לעמוד כך בשיעור או בכלל. כשאתה רוקד אתה צריך לבוא אסוף, חזק, לשלוט בשרירים שלך. אתה צריך להסתובב, אתה זקוק לבאלאנס, למיקוד. כשאני רוקד, ככה אני מרגיש, וזאת פוזיציה אחת.

"ויש פוזיציה אחרת: הרקדן היפני קאזו אונו התחיל לרקוד אחרי פצצת הירושימה. הוא רוקד כמו בתפילה, כמו עני ורש, הוא היחיד בעולם שיודע לרקוד ככה. הוא עומד למות, הוא נכה, ורוקד עכשיו רק עם הידיים שלו. אין רקדנים כאלו היום. הוא פתח זרם ריקודי אוונגרדי בשם 'בוטו'. אני מוצא את עצמי יושב בבית כנסת במצב אחד, ורוקד במצב אחר. הרבה זמן הייתי בקונפליקט עם זה. זו שאלה שלא הייתי יכול לשתף בה אף אחד, כי אין בעצם אנשים בבית כנסת שרוקדים.

"אחרי לימוד שהיה לי עם יוסי פרומן בנושא הזה, משהו הסתדר. יש לי שני הצדדים האלו. אני עדיין לא יכול לרקוד כמו עני ורש ולא יכול להתפלל כמו מלך העולם. יש עוד דבר שגיליתי בבית הכנסת, שאם אני מתענג יותר מדי על ההתבטלות בבית הכנסת יש בי משהו שנרדם. אני מדבר פיזית – משהו נהיה פאסיבי, פיזית. בתור מתפלל ובתור רוקד אני מרגיש את שני הצדדים ונע במתח שבין לבין".

פנימיות לא מגדרית

אז מיהם אותם גברים שבאים ללמוד תיאטרון מחול? מה מביא גבר, לרוב בסוף שנות העשרים-תחילת שנות השלושים, ייתכן שכבר עם מקצוע ביד, להקדיש מספר שעות לא מבוטל בסטודיו, להזיע, להתאמץ, להציף את התשוקה לתנועה, את כל אותם קונפליקטים פנימיים שלא קיבלו במה, שלא קיבלו שֵׁם?

"יש כאלו שבאו לעבוד את ה', כי זה נחוץ וחיוני להם", אומר אייל. "כאלו שהרגישו שנחוץ להם לרקוד כחלק מעבודת ה' שלהם. ויש קיצוניות שנייה, של אנשים שרוקדים כי זה הכישרון שלהם, כי הם אוהבים את זה או רוצים לעבוד בזה. אני באתי לרונן מתוך צורך, ואני לא יודע מה אעשה עם זה. בהגדרה זה כרגע בית ספר למורים בהוראת תיאטרון מחול. אני אישית מאמין במה שעמוס חץ, מורה לתנועה, אמר פעם: יש קודש ויש חול. כשהוא רוקד זה קודש, כשהוא חי זה חול. אם יש כאלו שחיים כל הזמן את התנועה כמשהו בסיסי בחיים, שככה הם יושבים ועומדים ואוכלים, זה כמו מקובל שמחבר כל פרט בחיי היומיום לקדושה. אלו אנשים תנועתיים שמחברים כל פרט לתנועה הנכונה ולפנימיות של התנועה.

"כתלמיד של הרב קוק אני מחפש הרמוניה, אבל אני טוען להפרדה שיש בין קודש לחול. לדידי, החיבור בניהם הוא רגע של חסד ולא משהו יומיומי. אולי יש קדושי עליון שעובדים על חיבור תמידי, אני באידיאל מפריד בין קודש לחול. בסוף, בתוך אייל האחד, זה כמובן מתחבר ממילא".

חלקם של התלמידים הגיעו ללא כל ניסיון מוקדם, חלקם רקדו במקומות אחרים. יצחקי מודע היטב לפערים ופועל על פי תוכנית שנתית מובנית, עם אופציה לגלישות הכרחיות. "אי אפשר להתחיל ללמד אנשים חדשים בלי הבנה בסיסית של עקרונות תנועתיים וארגוניים של מבנה, תנוחה, העברת כוח מהאדמה לאגן ואינטגרציה בין חלקי הגוף. אי אפשר בלי זה. שיעור של שלוש שעות מתחיל בשעה של הבסיס". החלק השני של השיעור מוקדש לתרגילים, 'מעבדה' בז'רגון הפנימי, והחלק השלישי נועד לצפייה במעבדה.

ב'כל עצמותי תאמרנה' לא מחפשים נושאים מוגדרים לעבוד איתם. מחפשים משהו עדין יותר, משהו של קול דממה דקה. משהו מופשט יותר. "זה התמצית של תיאטרון מחול", אומר אייל.  "לדחוס את העצמיות שלך לרגע. העצמיות שלך מתגלה ברגעים מפתיעים, וככל שאתה משתכלל עם זה אתה שם לב לרגעים הקטנים, לנסח את ההפתעות האלו".

מחול חסידי פוסט-מודרני

עמוס חץ, הפרופסור הראשון למחול בארץ, מלמד תנועה בביה"ס. בגיל 74 הוא עודנו רוקד, יוצר, מלמד ומופיע. "הוא אדמו"ר של הגוף", אומר אייל בהערכה. "על המחול הוא אמר פעם שהלך לחפש אתונות ומצא מלוכה. אתה חושב שאתה הולך לחקור תנועה ומגלה שאתה חוקר את עצמך, חוקר את הקשר שלך עם אנשים אחרים". מעבר לתפקיד של מעין בית מדרש, הסטודיו מתפקד גם כמעבדת מחקר אנושית.

"יש במעבדה משהו שאסור לעשות בחוץ. יש מצבים שלי יש אמירה, ולבן הזוג שלי יש אמירה, ואנחנו יוצרים שיח דרך ההתנגשות. ביומיום אין מצבים שאני יכול להתנגש במישהו בכוונה, כעימות לשם עימות. זה משהו שמותר במעבדה ואסור בחיים". רונן מסכים עם האבחנה הזאת, ומעיד על עצמו שהסטודיו מהווה גם עבורו זירת התגוששות. לפני כשנה נישא לתמר, גם היא רקדנית. "עד שהתחתנו לא רבנו, כשהתחלנו לרקוד התחלנו לריב. זה תהליך תרפויטי שקורה במסגרת זמן מוגדרת. זאת אלימות שמתחילה בשתיים ומסתיימת בשש. אין לה זכר לא בדקה לשתיים ולא בשש ודקה".
אבל, אייל, איך לומדים את התחום בלי לצרוך אותו? אתם הרי לא באמת מתחככים עם העולם הזה.

אייל ספק נאנח ספק מחייך בצער. "בעיה. ממש ממש בעיה. אני אומַר עכשיו משהו קצת פרובוקטיבי: בסופו של דבר פורצים גבולות הלכתיים. כמו שכל מי שלומד אמנות רואה מתישהו תמונות עירום, ומי שלומד קולנוע יראה נשים, גם אם לא בסצנות אסורות. בסופו של דבר, בהיפתחות לעולם, כל אחד בוחר את הגבולות שלו. צריך גם וגם, גם לצאת לעולם וגם לשמור על גבולות נכונים ואמיתיים. יש כאלו שלא יסכימו איתי, כאלה שיש להם גבולות מאוד ברורים, אבל כאנשים שחיים בעולם שרובו חילוני הגבולות שלנו כיום לא כאלו ברורים. אפשרי להחליט לא להגיע לאף גבול או גדר, אבל יש בחירה. אתה יכול לרקוד בלי לראות מחול עולמי ולהכיר אותו, ולהיות קדוש ופרוש. זאת בהחלט בחירה. מי שבוחר את זה וזה נכון לו ייתכן שיש לו אפילו יתרון. זה אולי בסדר כאדם פרטי, אבל כציבור זה לא עובד. זה קשור גם בהשפעה. אם לא ניכנס לעולם – לא נושפע ולא נשפיע".

רונן מתייחס לסוגיית המגבלה הדתית בענייניות מקצועית. "אחד היתרונות הגדולים של אימפרוביזציה היא המסגרת. שום דבר לא חופשי. יש מסגרת ויש מגבלות, וזה עיקרון אמנותי בסיסי ביותר: אם אין מגבלה אין אמנות. אם הכל פרוץ זה לא מעניין. עם המגבלה הזאת נוצר משהו מעניין. המגבלות הן יתרון, לא חסרון".

חנניה שוורץ (27), תלמיד בקבוצה, לא עושה אידיאליזציה מהקושי ההלכתי. שוורץ למד בעבר תנועה ומחול במסגרות קודמות, והוא מעיד על עצמו שהגיע לביה"ס עם גבולות ברורים. "אנשים בקבוצה הם אינדיבידואליסטים ולרובם יש ידע הלכתי ותורני. האנשים עצמאיים וכל אחד עובר את המסע האישי שלו. התחום ההלכתי הוא תחום פרטי. השאלה כאן היא לא אישית, היא קבוצתית, דמוקרטית. שאני לא אפגע באף אחד. כבר הרבה זמן שאני מחפש די-וי-די של מופעי גברים רוקדים. אני רוצה לעשות מזה 'משמר' באיזה לילה… קשה להשיג ובטח שזה חסר לי, אבל אני לא הופך את הבעייתיות לאידיאל". מבחינתו של חנניה, ביה"ס מהווה חצר חסידית פוסט מודרנית. יש אדמו"ר, יש חסידים. החלום שלו הוא ליצור מחול חסידי פוסט מודרני: ריקוד סופי-יהודי.

לחישת החיבורים

מה החזון שלכם, איפה תהיו בעתיד?
רונן: "במישור התרבותי, אנחנו מכוננים תרבות חדשה. לא רק בציבור הדתי, בקרוב גם בציבור החילוני. בעוד שנים בודדות החבר'ה האלה יוכלו להביא את מרכולתם לכל ציבור שמתעניין במחול, ולפי דעתי תהיה הרבה התעניינות בכך, כי במחול המודרני כולם כבר שבעים, נמאס להם מעצמם ומשחזרים הכל. בעולם הדתי השינוי הוא הרבה יותר משמעותי. כבר היום ישנה רשימה של עשרות מתעניינים עוד לפני שעשינו פעולות שיווק. זה קשור בצורך של אנשים.

"במישור המעשי כיוון אחד הוא ממסדי, כלומר, תואר ראשון ולהיות חלק מהאקדמיה למחול. יש לזה מחירים, כבדים לפעמים, של תוכן וכוונה, ולפעמים אולי נוותר על התמיכה, אבל יש אחריות לעתיד המקצועי של התלמידים, כמו גם הכרה של הקהילה האמנותית הבינלאומית, ולא רק הדתית והחילונית בארץ.

"יש לנו גם כיוון של הקמת חווה שיהיה בה סטודיו, בית ספר כמו 'כל עצמותי תאמרנה', ומתוך החווה יוצאים מורים ומלמדים תיאטרון מחול. ויש גם תוכנית חינוכית רחבה שיבואו אלינו לסמינרים ופעילויות.

"יש לי חבר, מורה לאמנות ב'בצלאל'. המבחן של סוף שנה א' שהוא נתן היה לקחת מסור ולחתוך דיקט בפס ישר. זה המבחן. לא אמנות קונספטואלית, לא הרוח וההשראה. זו אמירה שהיא נר לרגלי. יחד עם זה, החיבור שלי עם אנשים דתיים הוא חיבור עם יהדות ועם הזהות שלי. כבר שמונה שנים שאני לומד על זה הרבה. זה כמו לוויין שנע אל יום כיפור ומקבל תאוצה, ונע הלאה לשיעור ומקבל עוד תאוצה ומגיע לחתונה ומקבל עוד… פעם לא דיברתי ככה, ופתאום, בגיל מבוגר, מתוך המקצוע שלי, גיליתי את זה. אני לומד המון, וזה אמנות. איפה נמצא העניין, מה מעניין את היוצר, מה הוא רוצה, לאן הוא מתכוון, איפה הקשיים שלו. כשהתחלתי ללמד, אמרה לי מורתי רות זיו-איל: 'עכשיו תתחיל ללמוד מהתלמידים שלך'. אני מודה לה' על המפגש עם התלמידים ב'כל עצמותי תאמרנה', כי רק איתם אני יכול להביא את החיבור בין העולמות; עולם המחול והאמנות מהסטודיו והבמה, יחד עם עבודת השם מבית הכנסת. התכנים והחיבורים הללו הם תת קרקעיים. למעט מקרים מיוחדים הם אינם מופיעים כטקסט במסגרת העבודה השומרת על גבולות פורמליסטים ומקצועיים. אבל מי שמקשיב טוב שומע את החיבורים הללו כלחישה חמקמקה אך מכוננת".  

מודעות פרסומת

From → כתבות

One Comment
  1. חן permalink

    מקווה לראות שדברים כאלו יקומו גם בקרב חרדים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: