Skip to content

הולדת יום (ynet יהדות, 9/2009)

07/11/2010

יאנוש פער לרווחה את תיבת הדואר שלו והחליק מתוכה מעטפה גועשת בציורי בלונים. בתמיהה פתח את המעטפה העליזה, שלא דמתה כלל לדואר החיוור שהורגל בו. במעטפה היה תלוש שבישר בחגיגיות שלכבוד יום הולדתו מוענקים לו חמישים שקלים למימוש ברשת ביגוד לגבר. יאנוש הפך והפך בתלוש, תוהה מניין הם יודעים ברשת שלהם שיום הולדתו חל היום, ומדוע שלחו את המתנה דווקא לו, ושמא הבין לא נכון, והם לא מעניקים לו כסף אלא דורשים אותו ממנו. איזה עולם מוזר, הצטחק באוזניה של בחורה סגולת שיער בתור לדלפק הדואר, אדם מקבל מתנה מזר שאינו יודע למי העניק את מתנתו.

ימיו של יאנוש היו זהים. בשבע בבוקר חפן את רגליו בנעלי הבית וכירבל עצמו בחלוק צמרירי. בתנועות שגורות רקח לעצמו תה צמחים וסידר עוגיות בצלוחית. מחלונו נשקפו טליתות חומקות אל סימטאות מחנה יהודה, ופועלי בניין דוחפים מריצות עמוסות חול. והאויר. שקוף ונקי, לאחר שטיהר עצמו מעָשָן אגזוזים דחוס.

בשעה שמונה יצא ונטל עימו את מפתחות תא הדואר שלו. מזמן שהתקין לעצמו תא דואר פרטי בצמוד לסניף הדואר, היתה לו סיבה טובה לצאת מידי יום אל רחוב יפו ולהתמזג בסביבה הרוחשת, ולא על מנת להתבטל, אלא כדי לרוקן את תא הדואר. יאנוש הקפיד לצאת בשעה בה התורים היו ארוכים במיוחד, כדי לנצל את ההמתנה ולהפיח חיים בזמן שבני אדם מחשיבים אותו כמַשמִים. לאחר שבדק את תא הדואר שלו עמד בתור והחל קושר שיחה עם איש עסקים שהמתין לפניו, מגניב באוזניו ידיעה חדשותית שוודאי דילג עליה בהיסח הדעת. התרגשות אחזה בו כשלחילופי הדברים הצטרף ממתין שלישי, ויאנוש ניווט את השיחה והביע דעה, סתר את יריביו והפטיר איחולים. כשהגיע תורו היה קונה חבילת מעטפות ושב לביתו. את המעטפות הכניס למגרה בה נחו ארבע חבילות נוספות של מעטפות. לאחר שובו מהדואר ישב לעיין בעיתון הבוקר, סורק בקפדנות את המילים המנומללות.

לאחר שסיים קיפל את העיתון, נטל שוב את כובעו ויצא אל המטבח של חסיה, בקצה שוק מחנה יהודה. חסיה כבר ידעה להגיש לו דרך קבע מרק ירקות סמיך. לעיתים נדירות היה מבקש דג, אך הרגליו שקנה לו היו חזקים ממנו, ובכל יום הוא נהנה מהמרק כאילו טעם ממנו לראשונה. לאחר סעודתו טייל לאורך דוכני השוק, קונה לעצמו מעט פירות וירקות ושב לביתו. לקראת ערב בישל ביצה וערך את שולחנו. לעיתים נדירות גבריאל שלו היה מגיח לביקור קצר במדי הזית שלו, מספר עד כמה העבודה מעסיקה אותו, שוקע בכורסא ונרדם.

 יאנוש אחז בידיו את התלוש וחייג לגבריאל שלו, מהרהר בפעם האחרונה בה נפגשו. אתה שומע גבריאל, אמר יאנוש, שלחו בדואר תלוש ליום ההולדת. איזה תלוש, צעק גבריאל, מנסה לגבור על המולת אוטובוסים. תלוש של בגדים, ציחקק, פידל קסטרו רוצה לתת לי מתנה. יופי אבא, ניסה שוב הבן לגבור על הרעש, תקנה לך סוודר חדש. לא, לא, מחה יאנוש, התלוש הוא בשבילך. אתה עובד קשה ואין לך זמן לקנות בגדים. בוא אלי ונחגוג. אני לא זקוק לבגדים, רעם גבריאל, קח אתה ותקנה סוודר חדש. יאנוש אמר לגבריאל שישכח מהבגדים, ורק ביקש ממנו שיבוא אליו לחגוג איתו משהו קטן, סמלי. גבריאל הבטיח לבוא והתפוגג באחת עם ניתוק השיחה. ילד טוב, גבריאל, חשב יאנוש כשהניח את השפופרת. עסוק מאד אבל משתדל לבקר, משתדל מאד. גם כשהוא מגיח מצפצפים אצלו בכיסים מכשירים, וגבריאל מעביר שיחות, מקשר בין אנשים, נותן הוראות, ויאנוש גאה בילד שמנהל את העולם מהסלון שלו ונחמץ מכך שהמושב לצידו של גבריאל נעדר אשה.

יאנוש התעקש לקנות הכל לחגיגה, אמר לגבריאל לא להביא כלום, שרק יבוא ויהנה. יאנוש זנח את העיתון ויצא לשוק עם עגלת המתכת שלו, במוחו רשימה מסודרת: עוגת שמרים, יין, פירות יבשים, מיצים טבעיים. עבר בין הדוכנים וקשר שקיות בקפדנות, שילם והכניס לעגלה.  

לאחר ששב מארוחת הצהריים אצל חסיה, פרס מפת טרילין לבנה והניח עליה אגרטל עם פרחים ארגמניים שדמעות פלסטיק זולגות במורד העלים שלהם. ערם מספר צלחות חד פעמיות, ולידם, בשורה ארוכה, ניקד את השולחן בכיבוד שהִצהיל את הבית.

 יאנוש הלך לחדרו, נטל מהארון חולצה חגיגית וריסס עליה מעט מי קולון. שב לסלון והתיישב. נטל את העיתון ועיין בו. הציץ בשעון וגילה שסמוך לשבע. גבריאל אמר שיבוא בשבע. קם, וסידר שוב את הכוסות והצלחות.

 הטלפון צלצל. יאנוש הרים את השפופרת והידק לאוזנו. ראשו הכבד הינהן, אמר שהוא מבין. בסדר, שלא ידאג, פעם אחרת, כן, אפשר גם מחר. ורגע, כמובן שהוא גם ישמור את התלוש. יאנוש החזיר באיטיות את השפופרת לכנה והביט אל השולחן הכבד. אמר לעצמו שהשולחן יישאר נינוח גם אם כל המעמסה הזאת תרבוץ שם עד מחר, אך בקבוק היין הגאה והצלחות הריקות הפכו לפתע למטרד בלתי נסבל. הוא נטל את שולי המפה ועירסל את הכיבוד ואת הפרחים. המפה הותירה את רגלי השולחן עירומות וחשפה את הלכה המקולפת.

 השעון הורה על תשע כשיאנוש הקיץ מתנומתו. הוא קם מכורסתו והלך להתקין לעצמו ארוחת ערב. פתח את תבנית הביצים שתחתיתה דבקה למקרר וגילה שהיא ריקה. יאנוש רטן וזרק את התבנית לפח, אך שמחה קטנה התגנבה לליבו כשבאותו הרגע ידע שיש לו סיבה חשובה לצאת מביתו.

נטל את כובעו ויצא. מחנה יהודה היה שומם וריק. כמה עגבניות רמוסות, תפוח מתגולל, קרטון שהשתטח תחת רגליים הולכות ושבות. הוא חצה את מחנה יהודה לאורכו, וזרם דקיק של מים עכורים ליווה את צעדיו. על גג הסופר ניצב שלט שמסגרתו הוארה באור אדמוני מהבהב, וממקומו של יאנוש השלט נראה כמו שער לשמים.

 בפתח הסוּפּר נימנם שומר כבד ומרושל. המקום הלך והתרוקן, ובאויר נחה אוירה עייפה של סוף יום. הרצפה היתה מצופה בשכבה דקה של שמנוניות וליד הקופות נחו ערמות מגובבות של קטשופ, מרכך כביסה וחטיף בוטנים של קונים מתחרטים. יאנוש הלך לכיוון מדפי הביצים, שמח על השקט. נטל תבנית, הרים את המכסה והציץ פנימה. ביצה סדוקה. החזיר את התבנית ונטל אחרת. ביצה עם לשלשת חריפה. נטל תבנית שלישית. תריסר ביצים לבנות, סדורות, מוכנות לשימוש מיידי. נטל את התבנית והלך לכיוון הקופה. בקצה העין הבחין במחלקת המאפים שהיתה ריקה ממוכרים. התצוגה בויטרינה הוארה באור ניאון חזק, ובמרכזה, על מצע פירורי בורקס שנארזו בסוף היום, נחה עוגת שוקולד עם עם ציפוי של קרם לבן. יאנוש דמיין את הידיים שנשלחו אל הוטרינה, בררו וליקטו, ונמנעו מלגשת אל הקודש המתוק שעמד בשיממון מוחלט. הוא נכנס אל מאחורי הויטרינה והתיישב על כסא בפינה חשוכה, מְשַׁלֵח מבטו אל העוגה ואל שמורת הפרחים הלבנה מקרם שעיטרה את אדמתה החומה. נטיפי השוקולד שבקצוות זלגו אל השוליים ואל זכרונותיו בהם גבריאל הקטן שלו דקר במזלג קוביית שוקולד ומצץ אותה בלהט כמו סוכריה על מקל, מכתים את פניו ואצבעותיו בנוזל הכהה.

כשיאנוש הקיץ מהרהוריו הוא שמע את הרמקול מכריז שהקונים מתבקשים לסיים כי הקופות נסגרות. פועל נקיון שעבר על פניו דחף מכונת ניקוי גונחת, וכעבור זמן קצר הוא ראה את האורות כבים ושמע נקישות עקבים מהדהדים ושער ברזל כבד נסגר בקול רעש גדול, ויאנוש הרגיש שככל שהוא הולך וננעל, הולך ונלכד, משהו בו הולך ונפתח ומתעורר, וחש איך שהיום יהיה יום אחר, יום שיחרוג מהרגילות שלו, עם המעטפות והתורים בדואר והמרקים של חסיה, והעיתונים, שגם שם לא מתחדש שום דבר כי הכל רק מתמחזר שוב ושוב, ויאנוש נמלא בכוחות רעננים שהקימו אותו ממקומו. עם האור הניאוני שהאיר את העוגה הליילית שלו יצא לטייל בין המדפים, מתענג על שובל הריח שהותירה אחריה מפלצת הנקיון.

באור הקלוש הוא מצא צלחות זהות לאלו שנחו מכורבלות בתוך המפה שלו. יאנוש נטל מהמדף סכיני פלסטיק ומפיות ארגמניות, ואור הניאון סימן לו את דרכו חזרה אל העוגה, והוא פסע על רצפת החושך הענקית שהבהיקה בעיניו כמו רצפת ארמון. יאנוש גחן אל הויטרינה והחל פורס את העוגה משולש אחר משולש, באיטיות זהירה, והעוגה הנחתכת שירטטה משולשים יפים ומדוייקים בצבעי אדמה לחה וריחנית, ולאחר שכל העוגה היתה פרוסה הוא קם ממקומו ולאור עמוד האש הקלוש שלו הלך לדלת היציאה האחורית ומשך בידית הכניסה.

 באותו רגע האזעקה החלה ליילל בקול צפירה עולה ויורדת, וזאת היתה פעם ראשונה שהוא הרגיש שקורה לו משהו מיוחד, שהודף את רצף האתמולים הרגילים שלו, ואת ימי ההולדת שחגג בטלפון עם גבריאל שלו. החושך עטף אותו כמו שמיכה חמימה, ויאנוש התמסר למכת החושך ולמרחבים הטריים של מקררי הענק, לנהרות של דגי נילוס קפואים ולכרעי תרנגולות משותקות, לשדות קטומים של שעועית אטומה באריזות ניילון מרובעות, למדפים הארוכים בהם ערכו שיירות בקבוקי היין יציאת מצרים קטנה כשבעקבותם נשרכת דלת העם, משקאות קלים ומיצים זולים, וערב רב של תרכיזים בצבעים מלאכותיים. בין המדפים הגיחה קרן האור הניאונית, מתווה את הדרך חזרה לארץ המובטחת, ויאנוש ריחף חזרה אל עוגתו.

הוא התיישב במנוחה, ונגס במשולש שנטף שוקולד לקול האזעקה שערבה לאוזניו. יאנוש התענג יותר ויותר על העוגה שלו, על המרקם הנימוח והטעם המודגש, ושאף את החגיגיות שבאויר אל ריאותיו.

פתיחת דלת רועמת היכתה לרגע את האזעקה, וצעדים שקטים והחלטיים נבלעו ביללותיה. יאנוש לקח את הנגיסה האחרונה שלו מן העוגה, וקם. ידיו היו מלאות בקרם ובשוקולד ובסיבי מפית מתפוררת, וכך הוא עמד מולם כשהם התייצבו מולו, נדהמים, שניים מאנשי מוקד האבטחה. יאנוש חייך אל השניים והתכופף אל הויטרינה בתנועה מיומנת, גורר אליו את העוגה ומניח שתי פרוסות על מפיות שהכתים בידיו.

 טוב שבאתם, אמר יאנוש לאיש הראשון והושיט לו עלה כותרת שוקולדי. ידו של האיש נותרה פעורה באויר והעוגה הונחה עליה, כאילו היתה מקומה הטבעי. ידיו של האיש השני היו תחובות בכיסיו האחוריים ותדהמתו נדדה בין האיש עם ניחוח הקולון לבין העוגה הנוטפת שבידיו. האיש הראשון הגיש לאיש השני את הפרוסה שלו, ויאנוש מיהר לדחוף לידיו של האיש הנדיב פרוסה נוספת.

את הרצפה השטופה החלו לנקד פירורים פירורים, טיפות קטנות של שוקולד חגיגי צנחו כזרעים הנזרקים לאדמה, וכשארובות השמים נפתחו גשם כבד החל לרדת ובוץ כיסה את הארץ.

מודעות פרסומת

From → סיפורים

להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: