Skip to content

אמנות נטולת חומר

07/11/2010

בקיץ 2002, לקראת סופה של שנה רווּיה פיגועים קשים, החלו להופיע על קירות ירושלים כתובות נאצה. המשותף לכתובות רבות היה השורש נ.ק.מ שהופיע בתצורות שונות. לדוד בהר-פרחיה, אמן תושב ירושלים דאז, כתובות הגרפיטי שימשו מקור השראה למיצב 'חול', שהפך יותר מאוחר לעבודת מיצג. הדימוי המרכזי בעבודה זו הכיל מערכת מאזניים עדינה של רמקולים כשבמרכזם מוצבת סכין. מרמקול אחד בקע הקול "למחול" ומן הרמקול השני בקע הקול "לנקום". על הרמקולים ניזרה חול, וסילונים דקיקים של חול פרחו באוויר כתגובה לוויברציות הקול. לעבודה זו התווספה עם הזמן פעולתו של בהר-פרחיה: מילוי דליי חול פעם אחר פעם, ופיזור החול על הקרקע סביב המיצב עד ליצירת צורה מעגלית, דוגמת אדוות הנקוות במים לאחר השלכת אבן. מילוי דליי חול ויצירת ה'אדוות', הם אלה שהביאו את העבודה למקומה השלם כיום כעבודת מיצב-מיצג.

מאובייקט להתרחשות חיה

"The act is truth. Nothing that was ever recorded is truth. Nothing that was ever said is truth. Only the ACT." – משפט זה היווה חלק מעבודת המיצג של ג'ק באומן, "האקסיומה של ג'ק והמחשבה הראשונית" בה חילק לקהל פלאייר עם האמירה הנזכרת. זאת יכולה להיות הגדרה ראויה למהותו של המיצג, מדיום שהמעורפל שבו עולה על הברור והחותך שבו, משהו שכל ניסיון להגדירו רק ידגיש את חוסר היכולת הממשית לתחום אותו.  

את המילה 'מיצג', המינוח העברי המציין את אמנות המופע (performance art), טבע בלכסיקון האמנותי ד"ר גדעון עפרת, לצד קביעתו גם את המונח המוכר יותר למבקרי המוזיאונים 'מיצב', המתייחס לפיסול המוצב בחלל. המיצג נגזר מהמונחים מוצג (אובייקט אמנותי), והצגה (מעולם התיאטרון), ובכך מפקיע את בלעדיותו של האובייקט האמנותי לטובת התרחשות חיה, תלוית זמן ומקום. בבסיס אמנות המיצג עומדת ההנחה כי האמן מהווה חלק אינטגראלי מעבודתו, קרי: נוכחותו, פעילותו, תודעתו והתנהגותו מהווים חלק בלתי נפרד מהעבודה. תפיסת המיצג, על פיה כלל האמנויות משלימות זו את זו, מזמנת שימוש בחומרים מגוונים המועלים במסגרת המדיום הזה, כמו ספרות, תיאטרון, מוסיקה, ארכיטקטורה, וידיאו, מיצב וכדומה, לצד שימוש בקשת אין סופית של מושאים, החל בבעלי חיים, אש, טעמים וריחות, וכלה בכלי נגינה, כלי נשק, כלי ומטבח. המיצג מהווה מעין מופע של אמנות חיה, בו הקהל והאמן חווים את יצירת העבודה סימולטנית, בזמן אמת.

אמנות זו, שהפכה את האובייקט האמנותי המסורתי לכדי חוויה והתנסות, חוברת למגמות אותן כבר התוותה האמנות המושגית: אמנות המבוססת על הרעיון ביצירה, ולא על החומר, והופכת את המוחשי-החומרי-הוויזואלי למרכיבים בלתי חשובים ביצירה. אמני המיצג רואים באופן עבודתם אופן התקשרות בלתי אמצעי עם הקהל שלהם, ללא התערבות הכרחית של מתווכים, מנהלים, גלריות או כל סממן קפיטליסטי אחר.

את עמימות המיצג ניתן לסייג בקיומה בחלל ובפרק זמן מוגדרים, שבסיומו היצירה תמיד תיעלם. בהיעדר תיעוד מצולם, קיומה יתממש באופן חד פעמי, מוגבל בזמן, כשביכולתה להותיר רק חותם וזיכרון בתודעת הצופים.

הרעיון מוביל אותי

בהר-פרחיה, אמן מיצב ומיצג, יוצר בזיקה לעולם המדעי ממנו הגיע. עבודות המיצג שלו מהוות רישום, הד, תגובה, ליצירה הפיסולית בה הוא עוסק במקביל. למיצג הגיע בלי ממש להתכוון. "הייתי הילד הכי ביישן בכיתה, ואף אחד לא חשב שאגיע פעם לעמוד מול קהל. אבל, כשעבדתי על אחד מהפרויקטים שלי, פשוט התבקש שאקח בו חלק. הדהים אותי לגלות כמה השפעה הייתה לפעולת המיצג. היה בזה משהו מוזר אבל גם משהו מאד אנרגטי. אחרי זה לא ישנתי כמה לילות".

מתוך המיצג 'חול' של דוד בהר-פרחיה

היצירה "חול" המוזכרת לעיל, שימשה כהד לאווירה הטעונה ברחובות ירושלים. השימוש הפיסולי במילים (חול-למחול) מהווה לא רק משחק מילים, כי אם דימוי רלוונטי מתמיד לכל מקום בעולם שם נוכח המתח שבין מחילה ונקמה. הצד הרעיוני מאד נוכח בְּכּלל עבודותיו של בהר-פרחיה, שעשה דרך ארוכה מן הפיסול הפורמאליסטי, שאפיין את תחילת דרכו, ועד שגילה את הקונספטואלי. כאמן שעוסק בכמה מדיומים, הוא מציין את ההפריה המשמעותית שמתקיימת ביניהם. "יש אמנים שעוסקים במיצג בלבד כתחום יחיד בו הם פועלים. אני רואה אינטרקציה פוריה בעבודה מקבילה עם פיסול ועם מיצג; כל תחום מפרה את השני ומעשיר את תהליך העבודה. ביצירה שלי אני רואה את המיצג כסוג של רישום, רישומו של הגוף שמגיב לפיסול בו אני עוסק". 

 מהו התהליך ביצירת מיצג?

"יש הרבה מימדים לבטא רעיון, וכל רעיון מוביל לבדיקה אישית-מקומית. הרעיון מוביל אותי. ההחלטה לייצר מיצג מתרחשת  בתהליך היצירה. בשונה מעבודה עם חומר, בו אתה חיצוני לעבודה ואתה מותיר רק את חותמך בחומר, במיצג יש לך מעורבות שלמה שבאה לפתח ולשכלל את העבודה. בעבודה 'חול', למשל, הרגשתי שהעבודה לא מתקיימת בלעדי, וההשתתפות שלי דייקה את העבודה. הטוטאליות של תהליך העבודה מביאה לידי זה. זאת חוויה כלל חושית".

ניתן לדבר על גבולות במסגרת המדיום הזה?

"השיתוף של האמן בעבודה מזמין סיכון. הסיכון מאד נוכח, וברגע שמוגדרת מטרה והגוף הוא חומר, יש פוטנציאל של סכנה. הדיבור על גבול במיצג הוא גבול נפשי. רציונאלי. עולות הרבה שאלות מוסריות ואין תיחום ברור, אבל מה שחשוב לבחון זה את המכלול, את השאלות המהותיות. באמנות מעיזים לשאול שאלות, ובמיצג זה קורה באופן החריף ביותר. כיום בשדה האמנות הממוסחרת, את השאלות הכי נועזות שואלים דווקא בתחום המיצג".

אוונגרד מנתץ מוסכמות

אמנות המיצג נחשבת כאחד מהאוונגרדים של המאה ה-20, כסמל של ניתוץ המוסכמות האמנותיות לטובת מוסכמות חדשות. כוונת אמניה היתה למחות כנגד מעמדם הציור והפיסול כמדיומים בלעדיים ולערער על המונופול של המוזיאונים והגלריות. הביזור המחודש הפחית בצורה ממשית את מעמד המוזיאון כמוקד בלעדי לחשיפת אמנות, ואם מופעי המיצג התרחשו בראשיתם במנותק מן המוסדות האמנותיים הללו, הרי שעם השנים אמנות המיצג ואמניה קיבלו הכרה מלאה. המיצגים העלו שאלות ביחס לחברה, לפוליטיקה, לגבולות ולמוסר, ובדקו עד כמה ניתן למתוח את מסגרת החוויה האנושית בעצם קיום פעולה ובעצם הצפיה בה.

האחים, שיתוף פעולה בין דוד בהר פרחיה ופיטר יעקב מאלץ, מיצג תלוי מקום בסטודיו-מוזיאון נתן רפפורט, 2008

שיגשוגה של האמנות המושגית, אמנות שבאה לגרות את הראש ולא רק את העין, הביאה לידי הקמת מרכזים, פסטיבלים ואירועים המוניים המיוחדים לאמנות המיצג. המרכז הלא רשמי למיצגים בארץ הוא 'במת מיצג' הממוקם בתחנה המרכזית החדשה של תל אביב. מרכז זה מטפח את התחום ומקיים אירועים פתוחים לקהל הרחב.לצידו מתקיימים פסטיבלי מיצגים כמו "זז" – פסטיבל בינלאומי-שנתי לאמנות המיצג הפועל בחסות במת מיצג, ו"עירפול",ביאנלה בינלאומית למיצג מייסודה של המרכז לאמנות עכשווית (CCA) שמסביר את שם הפסטיבל בנימוק כי "ההחלטה לערוך פסטיבל לאמנות מיצג נגזרה מהשקפה בסיסית על מקומה של האמנות בחברה ועל יכולת האמן/ית לפעול, להגיב ולקיים פעולה הדדית בכל מצב נתון כמעט. אמנות המיצג במיוחד, המבליעה בחובה נוכחות פיזית של האמן/ית והמתאפיינת בפעולת גומלין עם המציאות, נחשבת כגבול הפראקטיקה האמנותית. הכותרת 'ערפול' מרמזת בדיוק להיבט זה."

האדם במרכז

לצד פסטיבלים אלו ומרכזי אמנות אלטרנטיביים למיניהם מתקיימים עוד אירועי אמנות בהם המיצגים תופסים נתח נכבד, ועדיין, מדיום זה לא פרץ לתודעת כלל מבקרי המוזיאונים, ובכללם צרכני אמנות מן החברה הדתית.

הפניה אל הגוף כחומר אמנותי מעלה שאלות סבוכות ביחס לגבולות, למוסר, ומנקודת המבט היהודית-דתית גם שאלות הלכתיות. המיצג מצוי הגבול הדק שבין מופעים בהם תשומת הלב מרוכזת בגוף, כמו מחול ותיאטרון, לבין מופעים בהם תשומת הלב מרוכזת בפעולת קשב: כמו במופע מוסיקלי או בהרצאה. את ההבדל בין שני סוגי המופעים ניתן להגדיר כ"תראו אותי" כנגד "שימעו את מה שיש לי לומר".

האמן בלו פיינרו, אשר במסגרת עבודתו מנחה סטודנטיות דתיות לאמנות במכללת 'אמונה', מכיר את הבעיה מקרוב ותוהה, עדיין, כיצד יש להתמודד איתה. "המדיום הזה מזמן התמודדות עם שאלות של חשיפה עצמית מול קהל כשלא תמיד ניתן לדעת מי הקהל. חשיפה זה דבר בסיסי באמנות, ושאלת החשיפה והגבול דורשות התמודדות. מרכיבים שבאים לידי ביטוי במיצג, כמו גוף, קול, תנועתיות מהווים חשיפת יתר, יותר מחשיפה של מחשבות על גבי בד או נייר.

הגבולות לא ברורים וזו בעיה לא פתורה. אין גבולות מוחלטים. גם השאלות בהלכה לא מוחלטות וזה לא נכון לתחום. אצל אמנים דתיים הרבה פעמים מתעוררות שאלות לא רק ביחס להלכה אלא גם ביחס ליכולת אישית. יש חוסר ידע ופחד לעבור את הגבול. העיסוק בגוף מביא לידי התרכזות בו – וזאת הגדולה ביהדות, שיודעת לתת את המקום הנכון לגוף, בשונה מהאיקונוגרפיה הנוצרית שעוסקת אובססיבית בגוף".

הפחד להתמודד עם המיצג יכול להיות קשור בביקוש אחר אמנות פרקטית בלבד, ולעיתים בחוסר ידע ובקושי להתמודד עם חשיבה מופשטת. לימודי אמנות אינם מסתיימים ברכישת טכניקה, ולא ניתן לעסוק באמנות בלא לימוד לחשיבה – צד שעודנו חלש במערכות החינוך הפורמאליות למיניהן.

"הבעיה נובעת גם בגלל הסתגרות", טוען עוד פיינרו. "קהילה מספקת ערכים, תמיכה ואבני יסוד, אך באמנות צריך לחשוב בצורות שהן מחוץ לקהילה, להשמיע קול אישי והתמודדות ביקורתית, ודיון תרבותי. כרגע הדיון נעשה בתוך הקהילה, וכשבשיח לא לוקחים חלק מנהלי מוזיאונים, מעניקי תקציבים וכו' השיח נותר דל ובתוך עצמו".

כנגד אמירה זו יש מי שטוען כי השיח אינו מספיק בשל להתערב בתוך השיח הכלל-ישראלי מאחר והוא ייטמע במהירות בתוכו, מבלי שסיים לברר לעצמו את עקרונותיו.

בהר-פרחיה: "דיבור על מיצג זה דיבור על נרקיסיזם, באיזשהו אופן. אנחנו טעונים בנרקיסיזם, והוא חזק. זה לא משהו שניתן להימלט ממנו. כל אישיות דתית מרכזית, בין אם זה בנצרות, ביהדות או בשבט אפריקני – ניצבת במרכז, כשבמהותה היא כריזמטית, מודעת לתנועותיה, ויש בה מזה".

ללא כותרת, שיתוף פעולה בין דוד בהר פרחיה ופיטר יעקב מאלץ, מיצג תלוי מקום בבית אנה טיכו, מוזיאון ישראל ירושליים, 2007

מהיכרותו ועבודתו של בהר עם סטודנטים דתיים, הוא טוען שצריך לחשוב איך מכילים תחום כזה בעולם הדתי. צריך להכיר בקושי ולהעלות את הבעייתיות, לא להדחיק אותו. בהר-פרחיה מציין כי בסופו של דבר, האלמנט החזק ביותר במיצג, זאת התקשורת הנרקמת בין האמן לקהל. "מה שעובר ביני לבין הנוכחים זה הדבר הכי משמעותי במיצג" הוא אומר. "הצופה לא פאסיבי, יש מנעד רחב של תגובות ושל אופני השתתפות. תופעת האדם והטבע האנושי הם המרכז – וזה אכן מהווה בעיה לחלק מהאנשים".

בחזרה לאינטימיות

להסתייגות מן המתרס השמרני מתווספת הסתייגותם של אלו שאינם רואים במיצג מדיום אמנותי שעומד בשרוה לצד שאר המדיומיםן הקלאסיים. המיצג יוצר אצל לא מעט בילבול, הסתייגות ואף ניכור כלפי המדיום. הוא לא ברור, הוא לא רציני, הוא רדוד, יהיה מי שיטען.

ירון דוד, מי שאצר בשנים האחרונות אירועי מיצג (ביניהם את פסטיבל "זז" המוזכר לעיל) וערך קטלוגים בתחום עבור מוזיאון חיפה, מכיר את טיעוני המסתייגים שרואים במיצג אמנות שטחית או פרטץ' אמנותי, ומסביר מדוע יש מי שהמדיום קשה לעיכול שלו.

"בבסיס האידיאולוגיה של המיצג, האמן בא עם הכוליות שלו: עם החולשה, הפגיעוּת, נקודות התורפה. הקהל מוצא עצמו מובך, והמבוכה הזאת לא מובנת ולא נתפסת כחלק מעבודת המיצג. במיצג יש שימוש מודע במבוכה ככלי תקשורת, וברגע שלצופה אין מודעות למשמעות יצירת המבוכה ככלי קומוניקטיבי – המיצג הופך עבורו לפתטי, ללא מובן, לסתמי. בנוסף, יש אמנים עם נוכחות בימתית טובה אבל יש הרבה אמנים שחסרים את אותה איכות פרפורמרית; מה שגורם לאנשים לתפוס את המיצג כתאטרון סוג ב'."

ברמה הארצית, דוד מציין כי המדיום נתפס כמדיום סטודנטיאלי, מאחר ובמיצג קיים ערך של תהליך, גישוש ובדיקה ולא כסוג של עבודה מוגדרת ומוגמרת. "בארץ כיום יש רתיעה מפני עבודה תהליכית. יש סגירות בפני תהליכים נסיוניים ויש רצון להציג רק דברים מהוקצעים. התרבות הישראלית-הצינית אוהבת לאמץ סממנים של ערים גדולות בעולם, את מותג המרכז והשואו, ולא מעריכה מספיק את האיכויות של האדם הפועל, המנסה. הדבר היחיד שנבחן הוא התוצר המוגמר". כאמן מיצג הוא מכיר את הדינמיקה הזו מקרוב. "אין מספיק נפח של תרבות שוליים כדי לתת מקום לנסיונות ולכן זה נופל, כשלשוליים אין משקל. אין היום איפה לתרגל זאת", הוא מוסיף.

בשיח הבינלאומי אפשר לראות 'תרבות נגד' של קומונות אמנים, פסטיבלים אלטרנטיביים- תרבות שוליים שהיא הרבה יותר רחבה מהייצוג שלה עצמה. מבחינה היסטורית, נכון שעיקר העיסוק במיצג היה סביב חוויות קשות, אבל יש לזכור שזה תלוי תקופה, בזמן שאחרי שתי מלחמות ארוכות וקשות. ולמרות שגם היום העולם לא מכתת את חרבותיו לאיתים, אז היו הרבה אלמנטים נוספים מעבר לאווירת הפוסט-מלחמה: היה גם המודרניזם, התיעוש, השינוי ביחס לתפיסת הגוף ועוד. 

 למרות הנימה והממצאים המדכדכים-משהו, לדוד יש חדשות טובות בנוגע למיצג, כמדיום שמכיל אלמנט תרפיסטי לחברה.

"היום מדברים על המיצג כתקשורת פוזיטיבית בתרבות של ווירטואליות, זרות וניכור. דווקא במיצג יש חזרה לאינטימיות, לגוף ולפעולה הפשוטה. יש חזרה של ערך המפגש. אנחנו לא מבינים את מלוא האפשרויות המגולמות בתקשורת בלתי אמצעית (ולא רק ביצירת מבוכה) ואנחנו מפסידים את מה שהיא מציעה. בתרבות שעובדת סביב שואו, יש כאן הצעה לחזור למשהו טבעי. ליצירת קשר בין אדם לאדם, וזה התמצית במיצג: הקומוניקציה ולא הייצוג הצורני".

פורסם במוסף שבת של מקור ראשון, יולי 2008

מודעות פרסומת

From → כתבות

להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: