מאירה שפרינגר היתה נערה צנומה ומחודדת, כזאת שאכלה כמו ציפור. כשכולם אכלו כריכים של כמה שכבות היא הסתפקה בשני קרקרים. אף פעם לא היתה רעבה. אלוהים ידעה ממה חיה. אולי רק מנובלות השואה שקראה, תחביב משונה שרקחה לעצמה, וסרטי הקולנוע האילמים שבלעה דרך משקפיה העבות. הנערה עם הקרקרים קראה את כל ספרי השואה בספריה וביקרה ביד ושם כבר 58 פעמים. היא ידעה לומר בעל פה את כל תאריכי הטרנספורטים: מיקום, מועד ומי. עולם, שנה, נפש. ואם חשבתם ששיעורי היסטוריה גרמו לה לעונג, הרי שטעיתם. שואה והסטוריה לא באים בסל אחד. השואה היתה מעל לזמן. מעל המקום. מעל החויה האנושית. איך אפשר לדבר על לואי ה-16 והיטלר באותה נשימה, איך. איך.
למאירה שפרינגר לא היו חברים, בשל תחביביה המשונים. מי רוצה לבלות אחר הצהרים מול עדויות של ניצולים או בקריאה משותפת של יומני אושוויץ? אבל זה לא הפריע לה. מי זקוק לחברים בעולם הזה. יש ספרים. ויש קולנוע. ודי לה בזה.
ובשל כך, יום חמישי היה יום משונה מאד. מאירה שפרינגר הופיעה בכתה עם שקיות עמוסות של אוכל. היה אפשר לחשוב לרגע שמתוכננת איזו מסיבה, אבל לא. מי חוגג ביום השואה. גם מי שמזלו לא שפר עליו ותאריך יום הולדתו חל ביום הזכרון לטבח הגדול ביהודים, נאלץ לדחות את החגיגות.
השיעורים נפתחו בדיבור נרגש על השואה. המורה שאלה שאלות צפויות, התלמידים ענו תשובות צפויות. מאירה שפרינגר שתקה למרות שהשואה התפקעה מכל איבריה. מה הם יודעים באמת על האוּמְשְלַגְפְּלָץ ועל ויירה גראן ועל שבתאי רוטהולץ. ומרשלקובסקה. זה לא שם של זמרת, זה רחוב. כלום הם לא יודעים. רק לדקלם 'כאן במשלוח הזה אני חוה עם הבל בני'.
שתי דקות לפני השעה עשר, המורה הזכירה את כללי ההתנהגות הנאותה בזמן הצפירה: לעמוד בשקט, בראש שפוף, ידיים מאחורי הגב, ולזכור. הכי חשוב לזכור.
נחרה קולנית נשמעה מכיוונה של מאירה שפרינגר. כמה תלמידים ציחקקו אבל המורה היסתה אותם בזעף ונתנה במאירה מבט מוכיח. ידוע כי הצפירה מביכה. פסיכולוגים דיברו על זה בהשתלמות האחרונה.
הצפירה החלה ליילל.
רישרוש ניילון הכתים את היללה הארוכה, ופניהם של התלמידים הופנו אל מקור הקול. בעיניים תמהות, שהפכו לעיניים כלות, עקבו כולם אחרי התכולה שהוצאה מהשקית והונחה על שולחנה של מאירה שפרינגר: בגט טרי עם בטטות מקורמלות וחסה צעירה, גלילי גבינה צהובה וזיתים, רצועות גזר מתוק וגמבה אדומה ובוהקת, פשטידות אישיות עם בצל ופטריות, סלט ביצים מתובל עם המון עלים ירוקים, סלט כרוב עם פיצוחים וסויה, ובצד, עוגת שוקולד נוטפת מוס עמוק ומריר. ניחוח מתוק ומעורר התפשט באויר. מאירה התיישבה והחלה לנגוס בפה גדול וחסר נימוס. היא דחפה אל פיה עוד ועוד, להספיק כמה שיותר.
המורה עקבה אחריה בעיניים חרדות. במבטה היתה שמחה משונה, שהרי הילדה הציפורית הזאת סוף סוף אוכלת משהו, אך היתה בה גם עצבנות גדולה: ככה לחלל את הצפירה, ככה!
זה למאיר שפרינגר! הכריזה מאירה ובלעה מלפפון וחצי לחמניה בביס אחד. זה ליוהנה שפרינגר! הודיעה, ונגסה בלהיטות בפשטידה. זה לאלברט שפרינגר! המשיכה, וטרפה את קערת הסלט בידיים. התלמידים עקבו אחרי מאירה בתדהמה מהולה בקנאה. זה למקס שפרינגר! וזה לדראפק, הכלב שלהם – –
מאירה! צווחה המורה שלא יכלה עוד לשאת את העוול הזה. איך בך טיפה כבוד?! קומי! צפירה! שקט!
יש בקולנוע כלל כזה, אמרה מאירה בפה נוטף שוקולד, show, don’t tell. תשאלי את המורה למגמה, זה הוא לימד אותנו.
מה זה קשור? נהמה המורה בזעזוע. דעתה של הילדה נטרפה, לא היה לה ספק.
מה נשאר מכל הדיבורים על השואה? לחשה מאירה בקול דק. אני זוכרת פה הכי טוב מכולם, כי מחר ומחרתיים ועוד שבוע יהיה לי כאב בטן איום ונורא, כי אכלתי מה שאסור לי ויותר ממה שאני יכולה , אבל עשיתי את מה שסבתא שלי לא עשתה ומה שאחותה לא עשתה, להן לא היתה עוגה בגטו, למרות שהיא מאד אהבה שוקולד, אני לא מדברת, אני עושה, אני שואואינג, אני לא טלינג, תפסיקו להסתכל עלי ככה, אני הכי נורמאלית פה, זה אתם משוגעים, קחו, תאכלו גם אתם, כן, דווקא עכשיו, בצפירה, מהר, כן, אנחנו לא נהיה גופים דוממים בצפירה, אנחנו נעשה בשבילם את מה שהם לא עשו, מהר, תאכלו לזכרם. בתנועה קטנה ומהוססת, רננה נויבך שלפה תפוח ואחריה גיא סאקי התחיל לנגוס בשקט בפיצה הקרה שלו. יואב תאומים החנון לא רצה שישעו אותו אז הוא לא עשה כלום, אבל אודליה חפצדי שלצידו החלה למלמל בשקט היא צודקת, היא צודקת, מילמול שהפך לצעקה, ותוך כמה רגעים היו על השולחנות לחמים, ותפוזים, ושקיות חטיפים נשלפו מתאים נשכחים ונאכלו בלהט ובעצב עמוק, והכתה הפכה לגעש שקט של קליפות ופירורים, ונירה שמחיוף אפילו התכופפה ואכלה פירורים מהרצפה כדי שלא יתבזבזו לזכר הטבוחים, שקיות עברו מיד ליד ופיות נפתחו ובלעו עוד ועוד, לעשות את הפעולה שההם לא עשו, שואו, דונט טל, ככה זה בקולנוע, ככה זה גם בחיים, ואפילו המורה הפלקטית הגניבה כפית יוגורט לפה וניגבה מיד.
כשהצפירה הסתיימה התחיל הטקס באולם הגדול אבל אף אחד לא קם מהכסא. תפוזים, פריכיות ובמבה ישנה המשיכו להישלף מהתיקים. על הקיר, מאחורי הגב של התלמידים, עמדו כרזות ישנות של 'והגדת', מהפסח שחלף. זבוב על הקיר חצה את החדר ובכנפיו חש את תנודות הגופים.
באחד מימי אוגוסט של שנת 2038 כל כותרות העיתונים בישרו כי נחמן דויטש הוא ניצול השואה האחרון בעולם. הפרסום ריגש במיוחד את דיירי בֵּית 'נופַר בכפַר', שם התגורר דויטש. בן ציון הלוי, חברו הקרוב של נחמן, הציע להרים כוסית לכבוד הסטטוס שנלחש בחרדת קודש, אך נחמן התייחס לאירוע כולו בביטול, שלא לומר בזלזול. העובדה שהסתובב בין החיים סיפקה לעמותות למען ניצולי השואה תחושת הצדקה על קיומן ומתנדבים שונים ומשונים התדפקו על דלתו פעמיים ביום בנסיון אחרון להציע שירות ועזרה.
נחמן לא היה זקוק לדבר. הוא לא נצרך לפיצויים או למתנדבים, הוא הרגיש ונראה די טוב לגילו המתקדם. בשנים האחרונות תססה סביבו התרגשות עיתונאית, ובתשובה לשאלה שנשאל קרוב לעשרים פעם בראיונות שונים, 'מה הסוד לחיים ארוכים', נחמן ענה במילה אחת – 'מטרה'. הוא לא הסכים להרחיב את הדיבור אודות מטרה זו שנכמסה בתוכו היטב. את שנותיו האחרונות בילה במתן ראיונות שונים לגופי תקשורת עולמיים, כולם שאלו את אותן שאלות צפויות שחזרו על עצמן שוב ושוב. לנחמן היה טקס קבוע בכל ראיון שכזה: הוא היה דוחס טבק אל תוך המקטרת שלו, מתיישב בגו ישר על כורסת הקטיפה הירקרוקת שבדירתו ורק אז מאשר לצלם לפצוח בסדרת הבהובי פלאש שהבהיקו את קרחת ראשו.
הוא סיפר לעיתונאים על הכל. על הילד שרץ במשך חצי שעה רצופה מאימת כלבים נוטפי ריר, שהתכווץ בתחתית סל כביסה מצחינה משך חצי שנה רציפה, שנאלץ להסוות עצמו מעיניים גרמניות כשוליה של כומר. בסוף כל ראיון הוא שיעשע את עצמו בהצטלבות קלה שהקפיצה את הכתבים והצחיקה אותו עד דמעות.
קיר הסלון שלו, מול נופי הים של נתניה, היה מכוסה בתמונות. קשה לכנות קיר כזה בשם קיר, כי התמונות היו צפופות כל כך עד כי קשה היה להבחין בלובן הסיד שביצבץ בין המסגרות הקטנות. 'השטעטל שלי', כינה נחמן את הקיר. עשרות דיוקנאות חמורי סבר בשחור לבן היו שם, תינוקות ופעוטות, נערים ונערות, חתנים וכלות ומשפחות עתירות צאצאים, כולם הביטו בעיניים כבויות אל הים שממול ושתקו. התנאי שהציב נחמן לכל ראיון היה סיור מודרך בשטעטל, שכלל פירוט קפדני של כל השמות, תאריכי הלידה ומקום הירצחם של ההורים, והאחים, ובני הדודים, והחברים, והשכנים, והחלבן שמהל מים בחלב, והזבן של חנות הדגים, והמורה עם חצאית הקפלים, ורב הקהילה הישיש שלקה בדום לב בזמן תלישת זקנו, ומישהו נוסף מאותו הכפר, האדון הנחמד שניקה נעליים בפינת הרחובות זוואגניצ'ב-ווסטרלקה. העיתונאים היו מתעייפים מהפירוט המדוקדק, ומביטים בשעון כל כמה רגעים, אך נחמן היה קפדן בעניין זה, ורק אחרי שסיים את הסיור בשטעטל שיחרר אותם לדרכם והם נמלטו כמו דג מרשת. אתם באים להתעניין בי בגללם, אבל מי מתעניין בהם, הוכיח נחמן וסגר את הדלת מאחורי הגווים שהשתוחחו מעט.
לקראת יום ההולדת ה-101 של נחמן נפטר חברו בן ציון הלוי. בשנתיים האחרונות לחייו בן ציון כמעט ולא דיבר, ונחמן נהג לשבת לצידו מול החלון הרחב ושניהם עקבו יחד אחרי שחפים וסירות מנוע.
ללוויה הגיעו הנכדים והנינים. הבן נפטר כמה שנים קודם לכן, ובן ציון לא פסק מלהשתלח ברופא שניחם אותו כי ילדו נפטר בשיבה טובה. נחמן הספיד והזכיר את מעלותיו הייחודיות של בן ציון. כבן שנולד בארץ להורים שנולדו בארץ אף הם, ספג בן ציון עם חלב אימו עברית בוהקת ומגע אבנים ירושלמיות. הלמות הפטישים של בניית בתי בית הכרם וריח הזפת ליוו את מנגינת ימיו והוא התגאה בשורשים המקומיים, בעור שהיה כהה יותר מעורם השקוף של הייקים ובהיר יותר מעורם של יהודי ארצות המזרח. נחמן הכיר בעל פה את הסיפורים שסופרו שוב ושוב, את הסודות המלוכלכים שהועברו מדור לדור ואת האמיתות ההסטוריות כפי שבן ציון ראה והתעקש על נכונותן. אחרי הלהג המתמשך היה משתרר שקט ארוך, כי סיפוריו של נחמן, אילו סופרו אז, היו מטילים כתם שחור על ציור צבעוני ומואר, ואיזו סיבה טובה יש להזכיר אותם. בן ציון הכיר כבר את כל הפרטים ואין דומה סיפור היתקלות נועז עם חיילים בריטים לסיפור בו חיילים גרמנים תולשים ילד מאימו. אילו היה נחמן ממשיך ומפרט היה מספר כי בעת שחיבקה אותו בפעם האחרונה מיהרה ללחוש באוזנו סוד והתלישה הותירה את הסוד חשוף ומיותם עד עולם. כבר מאה שנה שנחמן חולם בלילות על הסוד הגדוע, מתחנן אל נפשו שתשלים עבורו את המילים האבודות ותשיב שקט ללילותיו, אך נפשו דוממת ומושכת כתפיים והסוד של אמא רודף אותו כמו לטאה קטומת זנב, שהתפתלויותיה מזעזעות יותר מעצם העובדה שהיא חצויית גוף.
ביום הולדתו ה-102 הגיעה משלחת רופאים בראשות פרופ' שפיצר לבדוק את נחמן. מוזר היה להם שאיש בגילו אינו סובל ולו מתסמין חולי או מתשישות. בדקו בספרות הרפואית ולא מצאו ישיש שלא סבל לפחות מרגישות לדלקת ריאות, או עיוורון חלקי, ונחמן הניח להם למדוד את לחץ הדם שלו ואת הרפלקסים, והאסיסטנטים הנמרצים בחבורה כתבו בחריצות כל פרט ופרט, נרגשים לדעת כי מדובר בניצול השואה האחרון בעולם. פרופ' שפיצר הציע לנחמן להגיע לבדיקות מקיפות יותר בקליניקה שלו, כי אולי בכל זאת יש איזה גן נדיר וכדאי לגלות זאת לטובת כלל האנושות, ונחמן גיחך על הרצינות התהומית של חבורת הדוקטורים ובמקום לענות התחיל להצביע על הקיר שלו.
"זו אחותי נחמה דויטש, נולדה ב13.5.33 ונשרפה באושוויץ, זה אחי אריה דויטש, נולד ב9.2.36, נחנק בקרונות המוות, זוהי אימי, מלכה דויטש לבית נויברגר, נולדה ב9.12.11, ונרצחה על ידי קאפו. הוא היה גרוע יותר מהגרמנים. זהו אבי יעקב דויטש, נולד ב6.7.10 ונלקח לבירקנאו ומת. מרעב"
נחמן המשיך לפרט אודות כל בני משפחתו ובני העיירה שלו, כל אחד וגורלו המרעיד, ובקרב חבורת הרופאים הסתמנה אי נוחות, האסיסטנטים הינהנו אך טמנו ראשם בניירות והרופאים הבכירים העבירו את משקלם מצד לצד. כשאחד מהם ניסה למצוא מרווח של שתיקה כדי לקטוע את הסאגה שנכפתה עליהם, נחמן עבר לצופף את מילותיו עוד יותר, לא מותיר מרווח נשימה לעצמו, ממשיך ומפרט אודות ילדי העיירה כולה, רובם היו חבריו וחלקם לא, גם את בערל שמרלינג שהתנהג ברשעות כלפי כל הילדים תלה נחמן על הקיר. כשהסיור המודרך הסתיים הוסיף שלביקור בקליניקה הוא מוכן להגיע רק עם כל משפחתו וחבריו שעל הקיר, ואנא, שהפרופסור הנכבד יכתוב חוות דעת רפואית על כל אחד מהם על סמך עיניים, מבט, גומת חן, תלתל סורר, אף סולד, תנוך המשוך מטה בעגיל זהב. מי יודע, אולי מי מהם נידון גם הוא לחיות עד אין קץ. נחמן לא שמע עוד מפרופ' שפיצר. דרישת שלום ממנו קיבל בראיון עיתונאי בה סיפר הפרופסור על הביקור אצל ניצול השואה האחרון שהשתגע.
ביום הולדתו ה-103 כבר הפסיקו להתעניין בנחמן. הידיעה השנתית אודות חגיגות יום הולדתו של הניצול האחרון כנראה שיעממה את הקוראים והכתב לענייני צבא ובטחון, שכיסה גם את תחום הזכרון, חיכה ליום שבו נחמן ימות, או אז זו תהיה סיבה לכפולת עמודים צבעונית שתסקור את חייו. במחשב שלו כבר ישבה הכתבה הזו בעשר השנים האחרונות, אך חייו המתמשכים של נחמן מנעו ממנו להביאה לידי פרסום. מידי פעם הוסיף פרטים חדשים שהתווספו עם השנים, כדי לוודא שהכתבה תהיה מעודכנת בזמן אמת, אך המציאות היתה שהכתבה רק העלתה אבק במגרה והכתב סיים את תפקידו לפני שנחמן חלף מן העולם. צוות "נופר בכפר" שינה פנים, דיירים חדשים באו ומתו, תחתיהם באו אחרים שגם הם מתו, ורק נחמן המשיך לצפות לעבר האופק מתוך רוטינה שלווה.
יום אחד נשמעה דפיקה ובפתח עמדה נערה צעירה. היא היתה נינה של בן ציון הלוי. באה במסגרת עבודת שורשים בבית הספר. אימה שלחה אותה אליו. אולי הוא יכול לספר משהו על סבא בן ציון. נחמן הזמין אותה לשבת ונהנה מהחיוניות הצעירה שהפציעה בביתו. כבר שנים שכתבים הפסיקו לחזר אחריו, אולי חשבו שמת בסתר ואולי שכחו ממנו בכלל. השואה היתה חלק מההסטוריה המאד הרחוקה, עמומה כמו גזירות השמד הרומאיות או גירוש ספרד. במהלך המאה העשרים וקצת אחריה, בזמן שאודים דקים עוד התהלכו בקרב בני האדם, אנשים עוד חוו את השואה כאילו התרחשה בקצה חייהם, הרגישו אותה דרך העור הרך של הסבים והסבתות שלהם, אך מאז שנשימתם פסקה לקחת חלק באויר הישראלי, נוכחות המלחמה 'ההיא' הלכה והתרחקה.
"סבא שלך היה איש טוב. הוא בנה את הארץ, הקים משפחה, הצביע לכנסת ישראל, התנדב למשמר האזרחי". הנינה שאלה שאלות ומילאה בכתב יד עגול דפי פנקס צהוב, וציטטה את התפייטותו של נחמן אודות אהבותיו של בן ציון, כולן גאות בעצמן: השפה העברית, מדבר יהודה, יינות גליליים, קריאה משותפת בעלילות תנ"כיות. ועם כל האהבות הללו, החל לספר לעצמו פתאום כי בזמן שבן ציון הכיר ואהב את הארץ כמו חתן שנישא לכלה שהיתה זמינה ומצויה לו עוד מילדות, הרי שהוא, נחמן, אהב את הארץ כמו אשה מכושפת שהלכה וחמקה לו בעת שרדף אחריה, שהחזיקה בפלא שהיית חייב להשיגו, לראות אותו, לנשום אותו אחרת אין הצדקה לחיים. כשנחמן תפס אותה סוף סוף, חסר כל, בלבוש בלוי ובעיניים מבוהלות, הוא הרגיש שכמה שלא יֵדע אותה, הוא לא ישבע, ומהרגע שכף רגלו נגעה בחוף ישראל, חמימות דקה הידקה את רגליו לקרקע בהבטחה שקטה. זוהי אהבה פראית, חסרת גבול ומידה, שמתעוררת רק כשיש זרות. ובן ציון לא זכה להיות זר, להנות מהמתיקות של הפלא שהפציע אל חייו. בשנים הראשונות בארץ בהן פעם בתוכו כאב קר ומנסר, הלכה והסתמנה מטרה אחת ברורה ומוצקה: להוכיח לנאצים שהם נכשלו באופן אדיר מימדים, שהם עשו דבר נורא ואיום שאי אפשר לתאר במילים וברגשות אנושיים, אבל הם לא הצליחו להכחיד אותו, את נחמן דויטש. הידיעה הזו מילאה אותו עיזוז וחיות שהיתה עמוקה יותר מהנשימה ומתהומות נפשו, וחובת ההוכחה הזו פעמה בתוכו מיום ליום ומשנה לשנה. לעיתים רחוקות עוד צץ כתב שהביע עניין בניצול האחרון מהמלחמה ההיא והביע פליאה על כך שהוא מחזיק מעמד, ואיך לומר זאת בעדינות, ממשיך לחיות למרות הכל, אך נחמן רק גיחך כי ידע שזאת רק האנושות השבֵעה והמבוהלת שחייבת להתאים את מד החיים על פי סרגל קיומי שיצרה לעצמה. אני חי כי יש לי מטרה, הסביר לכתב צעיר. כל אחד חייב שתהיה לו מטרה.
ויום אחד זה קרה. נחמן דויטש היה בן 108. כאבי גב החלו להטריד את מנוחתו אך נחמן התעקש להתעלם מהם וירד להליכתו היומית לאורך החוף. כפות רגליו שקעו קלות בחול הקריר והבוהן הדקה שלו התערסלה בתוך צדף הפוך. כששב אל חדרו פרס את העיתון היומי וקרא את הידיעה הקטנה בעמוד 16 – גוסטאב היינראך, אחרון ילדי הלבנסבורן מת בביתו שבהמבורג. מושבח הגזע האחרון של הימלר מת. נחמן הביט בתמונה הקטנה שצורפה לכתבה ונמלא שלווה משונה כשראה שרעייתו של היינראך בורכה בעיניים מלוכסנות.
בימים הבאים השמים היו כחולים מאד. אף ענן לא חסם את השמש. עמותות למען ניצולי שואה נסגרו בעצלתיים בזו אחר זו. פקידים מודאגים שהציעו לשנות את ייעודי העמותות למען הדור השני התנדפו עם הרוח. כפולות עמודים צבעוניות פורסמו בעיתון ומדור חיפוש הקרובים נסגר לצמיתות. צוות 'נופר בכפר' צבע מחדש את הקיר שהיה מחורר כמו מצה. ועל מצבה אחת בבית העלמין האזורי בפאתי נתניה נחרתו המילים 'אני ההוכחה'.
כִּי אֲנִי זָקוּק לְאֵם
לְהַשְׁקוֹת אֶת דַּשׁ צָוַוארוֹנַה בִּדְמָעוֹת
לְהַצְמִיחַ מִגּוּפָה רַחֲמִים
שְׂעָרֵךְ שָׁחוֹר הָיַה כְּמוֹ מְעָרוֹת בַּלַיְלָה
אַךְ שֵׂיבָה נִזְרְקָה בְּשָׁדַיִךְ
נִכְּמְשׁוּ הֵם כִּשְׁנֵי תַּפּוּחִים נְטוּשִים
אֲנִי זוֹכֵר אוֹתָנוּ
גּוּפִי קָלוּעַ בַּךְ כְּמוֹ חָלָה
וְאַתְּ מַמְתִּיקָה אֶת דִּינַי בְּנְהַרוֹת זֶעָה
אַת זוֹכֶרֶת אוֹתִי
יֶלֶד שֶׁשְּׁמוֹ נֶחְטַף עִם הָרוּחַ
שְׁמִי הָיָה
שְׁמִי הָיָה
רַק נִיחוֹח יְעַרוֹת בַּחוֹרֶף
מַזְכִּיר לִי שֶׁפַּעַם הָיִיתִי
חַיָּילֵי מֶשִׁי הַלוֹחַשִׁים אֵת שְׁמֵךְ בְּלֵילוֹת מַזְכִּירִים לִי
שֶׁפַּעַם הָיִית
מה הופך ספר ילדים למוצלח? האם זו העלילה, המקוריות, האיורים או הדמויות? לא יודעת. מה שבטוח הוא שאין לזה נוסחה (ואם יש, שמישהו יעדכן אותי בבקשה.) בעיני אחת מנקודות המבחן לאיכותו של ספר ילדים היא בזה שהספר מצליח להתכתב עם עולמם של מבוגרים באותה מידה בה הוא מדבר אל ילדים. יש לי כמה וכמה פייבוריטים מקרב ספרי הילדים אך יקצר הפוסט מלמנות את כולם כעת.
ספר חינני ורענן שהצטרף לאחרונה לרשימת המוצלחים הוא ספרה החדש של אורית גידלי, 'נונה קוראת מחשבות'. אורית, מי שלא מכיר, היא ג'ינג'ית אמיתית, משוררת נפלאה ואמא מעוררת השראה (תראו מה הולך פה). בהיותה טיפוס מלא שמחה ושובבות ילדית אני לא מבינה איך היא לא כתבה ספר ילדים עד היום.
הזכרתי עולמות של מבוגרים, ובהקשר הזה הספר דגדג אצלי משאלה ישנה נושנה. אם היו נותנים לי לבקש משאלה כלשהי, סיכוי טוב שלא הייתי מבקשת כלום מרוב התלבטויות. אם הייתי צריכה לבחור כמה משאלות אולי הייתי מנפיקה כמה, אחת מהם היתה בוודאות החלום הילדותי (או לא) לדעת מה עובר בראש של אנשים אחרים.
גם אני רוצה לקרוא מחשבות!
נונה, גיבורת ספרה של גידלי, חוזרת הביתה פגועה עד עמקי נשמתה מכך שילד אמר לה שיש לה רגלים של פלמינגו. אמא שלה ממהרת להעניק לה מכשיר ל'ימים שאין בהם מספיק קסם'. בעזרת מכשיר הקסמים נונה יכולה לגלות מה באמת חושבים אנשים אבל לא אומרים. באמצעות המכשיר – אותו סטיק קסום שעושה בועות סבון – היא מגלה שהכוונה ב'רגלי פלמינגו' אחרת ממה שחשבה, כמו גם דיבורים אחרים שהיא שומעת ומגלה שמאחוריהן מסתתרות כוונות אחרות, או במילים אחרות – אני הסאבטקסט, נעים מאד. בסיפור מובאות אמירות מגוונות ונפוצות בקרב ילדים כמו "מי רוצה להיות חבר שלך", "לך מכאן", "משעמם לי", כשהכוונות שמאחוריהן מתגלות כהפוכות לחלוטין. ביתי בת ה-5, שוקוהולית מופלאה, הזדהתה במיוחד עם ילד שמדווח על עייפות, רעב, צמא ומה לא, כשכל מה שהוא חושב עליו זה שוקולד.
בעזרת המכשיר נונה מגיבה אחרת לאמירות סביבה ותגובותיה יוצרות תגובת נגד חיובית. כעבור זמן המכשיר הופך למיותר עבור נונה והיא אינה זקוקה לו עוד. סטיק הקסם מוצא לעצמו כתובת אחרת אצל מישהו אחר ולא צפוי.. אבל לא נעשה לכם ספויילר.
עוד הרבה לפני העיסוק במילים, מחשבות וכוונות מילת המפתח בספר היא, אולי, קסם. כי קסם, על פי הסיפור, לא טמון באיזה הוקוס פוקוס בלתי מושג אלא במשהו נגיש בהרבה, גם אם קשה בהרבה – בהבנה של האחר. פילוסופים יוונים כבר הגדירו דרמה, בין היתר, כמפגש החריף ביותר עם נוכחות האחר, והיכולת להבין ולראות לתוכו של אדם חיצוני ונפרד לא רחוקה מכל הגדרה על טבעית.
הסיפור דן בפער שבין דיבור למחשבה ובערכים אנושיים וחברתיים כמו עין טובה ואמירת אמת. מונחת כאן גם ההצעה הפשוטה להסתכל על דברים אחרת – לא בגלל משקפיים ורודות שמישהו מרכיב לנו אלא כהתנסות טובה ומחזקת. בניגוד לילדים שזוכים בתמימותם בפריבילגיה להיות כנים וישירים בלי להתנצל ובלי להניד לעפעף, המבוגרים מתוחכמים ו'מנוסים' יותר בהסתרת מחשבות. בסיפור זה הפוך – האב הוא הדמות היחידה שאומרת גם את מה שהיא חושבת (ולכן גם האם אינה זקוקה לסטיק. כמדומני גידלי רומזת כאן שלאימהות יש כשרון מיוחד בקריאת לבבות. היא צודקת..) אולי דווקא בגלל שהמציאות היא הפוכה בכך שילדים נקיים מסאבטקסט הרבה יותר ממבוגרים, הספר מציע כאן מהלך של תיקון הפער הזה בעצם הדיבור עליו. על פני השטח מונחת הצעה להאמין בכוונות טובות של האחר, או לפחות לדעת שהן קיימות גם אם אינן נאמרות. ברובד העמוק יותר אני מזהה בקשה לאיחוד בין הדיבור והמחשבה, או במילים אחרות – שהפה והלב יהיו שווים.
איה גורדון נוי הפליאה באיור חינני ועיצוב מוקפד. הציורים עשויים קולאז' של משיחות מכחול בצבע אקרילי, צבעי פסטל ילדותיים, הדפסים מתוך ספר, צילומים וטקסטורות רקע מינימליסטיות ומדוייקות. חלק מההדפסים לקוחים מתוך מילון עברי ומניח ברקע מילים הקשורות לעולם הדמיון והמחשבה – מילה, מחשבה, כוונה, צירוף. ההדפסה עשויה באופן עדין ומינורי ומוסיפה המון לאוירה ולעולם של הספר בו ילד לומד דבר חדש, חמקמק וחסר שם על עולם הדיאלוג ועל יחסי בני אדם עם זולתם.
העיצוב והסיפור משדרים חיוניות חיובית ועוסקים רק בהיבט אחד של דיבור ומחשבה – הדמויות אומרות משהו ש'מתקלקל להם בדרך לפה' למרות שכוונתם טובה וראויה. לעומת זאת הספר אינו מתייחס למציאות הפוכה בה נאמרות מילים חיוביות אך הכוונה שמאחוריהן שלילית. לא תמצאו כאן ילד שמציע לחברו הצעה שתשפיל אותו או אדם זר שמציע לילד סוכריה. חריגה אחת קטנה יש באיור פינתי ומתוק של תנין שמחמיא לפלמינגו על רגליה היפות, כשהדבר בו הוא מעוניין מסתכם בפולקע עסיסי.. מהבחינה הזאת הספר שומר על עולם תמים וקסום, אך דווקא בגלל ההיעדר (המוצדק לדעתי) של הפן הזה ביחסי דיבור-מחשבה הנושא מוזמן לעלות כשיחה בין ההורים לילדיהם.
גידלי עושה מה שאני מאד אוהבת בסיפורי ילדים – מחד מטפלת במצוקה שכיחה אצל ילדים ומאידך מעניקה הצעה לפעולה קונקרטית בקרב הורים. גם אשכול נבו בספרו אבא של עמליה נוסע לאוסטרליה עשה דבר דומה, בכך שגייס את האם לסייע לילדה מתגעגעת דרך אקט של משחק. אצל נונה זה קצת טריקי בגלל המימד הפנטסטי אך ילדים ישמחו מאד לקבל סטיק-בועות-סבון מעוצב וקסום להציץ דרכו. שווה להכין אחד כזה ולו רק בגלל הרגע שבו הסטיק יעניק לילד שניה של תזכורת על האפשרות להתבונן אחרת על המציאות שלו.
אנחנו אולי נעדרי מכשירים קסומים אך אנו בעלי עיניים, לב ושכל, והמכשיר בסופו של דבר הוא רק משל והזמנה עבור כל אחד, מבוגרים וילדים, להביט בעין טובה על העולם. העולם, בתמורה, מבטיח להשיב לנו רק קסם.
אורית גידלי, נונה קוראת מחשבות, כנרת זמורה ביתן, 2011
על שומר המסך שלה מופיע הכיתוב אבא-אמא. ביתה נראה כגן של שעשועים; רישומי פחם מסולסלים על הקירות, שולחן מנוקד בעשרות פסלוני חרסינה קטנטנים, בובות מקורזלות שיער נשענות על הקירות ופוערות עיניים אל חלל הסלון. כזאת היא, רבקה מרים. המשוררת הירושלמית שסמוך לגיל שישים עוד משמרת את המשחקיות, השובבות והפליאה הילדית שלה. עטורת תלתלים מאפירים היא אמא של- וסבתא של-, אבל לפני הכל היא רואה עצמה כילדה-של.
לאחרונה יצא לאור קובץ 'שירי רבקה מרים', שני ספרים הכורכים את כל שיריה של רבקה מרים, החל משיריה שפירסמה בגיל ארבע עשרה ועד לשיריה מן השנים האחרונות. עיצוב הכריכה כמחברת חומה מזכירה: בית ספר בניחוח ישן, כתיבה בתולית, וילדוּת מאד לא נשכחת.
"בעיני שעשוע זאת המילה הכי גדולה שיש בנמצא. בזוהר מופיע שהקב"ה משתעשע עם הצדיקים, דוד המלך אומר לולי תורתך שעשועיי. שעשוע זה הריקוד של המציאות, של חיים מלאי חדוה, שאינם קופאים על השמרים ואינם ליניארים. בעולם הדתי אני רואה היעדר שעשוע. יש רצינות מפחידה, אימת החטא. אולי זה קשור לחרדת השמירה על הגבולות אך גם השעשוע יוצר גבולות, הרי גם למשחקים יש גבולות ואת משחקת בהתאם לכללי המשחק. השעשוע הוא הבלתי צפוי והדריכות להיות במגע עם הבלתי צפוי. העולם הדתי מאד מפחד מהבלתי צפוי, מהחטא, מהחטאת הדרך. אפילו במשחקים שקושרים בהם את העיניים יש פחד של חדווה. יש ציפייה לבלתי צפוי.
בגלל שיש סביבי הרבה בעלי חיים אני רואה איך בעלי חיים משחקים בעולם למרות שהכל בלתי ידוע. איך ציפור יכולה לקפוץ ולצייץ, בעצם? הרי היא לא יודעת שיהיה לה מחר אוכל ושתיה, אין לה ביטוח חיים ואין לה חסכונות או קביעות בעבודה – אין לה כלום. ויחד עם זה היא משתעשעת בזה שהיא נותנת לחיים לקחת אותה. גם בעולם האנושי זה כך. מתוך התורה פרצה המשנה והמדרש, מתוכם פרצה הגמרא, מתוכם הרמב"ם והרמב"ן, בהמשך השבתאות, החסידים, הציונות – כל הדברים האלה צמחו מתוך שעשוע שיש בו טירוף הרי איך פורצים כל כך הרבה מדרשים מחמישה חומשים? מה יש בין רבא בר חנא לבין אברהם אבינו שמחבר ביניהם? אם הם היו אחוזים בפחד שום דבר לא היה פורץ. אני אומרת את זה דווקא מתוך תחושת נאמנות, נאמנות לגרעין שלך שאתה חייב לאפשר לו לצמוח, לא לפחד להיפתח גם אם אתה יכול לקמול".
מה מדבר אלייך מתוך עולם השירה והאמנות הישראלית?
"נוגעים בי המון סוגים שונים של שירה. הרבה דברים שונים מדברים אלי. אני לא יכולה לתת להם כותרת מסויימת. אם שיר נוגע הוא נוגע, בלי קשר לכותרת שלו. קשה לי לראות שירה של ירושלים ושירה של תל אביב למשל. אני מבינה שיש הבדל בין שירה שאפשר להכתיר אותה ירושלמית או תל אביבית, שאלה שתי מהויות שונות כמו אמיר גלבוע ונתן זך, והנה אני מאד אוהבת דברים של שניהם. בהרבה דברים צריך להיזהר מלהגדיר דברים כי זה קצת כמו לא תעשה לך פסל וכל תמונה. יש היום למשל מושג של שירת נשים. מה זה שירת נשים? שיר הוא טוב הוא רע, ונכון שיש פן נשי או גברי, אבל יש בזה משהו מאד חמקמק והיום מנסים להגדיר דברים כדי לגשת אליהם. ובעיני ההגדרה חונקת כי הדבר הוא חי.
אתמול הייתי במוזיאון ישראל והציגו שם אמנות פוליטית. זאת אמנות מאד דלה בעיני כי היוצר מראש ניגש עם איזשהו מסר. הוא חשב כך וכך ואז מראש היצירה שלו נכבלה במסר. זה כמו לירות חץ ואז לסמן סביבו מטרה. הרבה פעמים רואים ביצירה דתית שהיוצר יודע מראש מה הגבולות ועד לאיפה מותר לו להגיע, שקיים מקום מסויים שאסור לעבור אותו. בעיני זאת החמצה מוחלטת כי יצירה יותר חזקה מהיוצר שלה. בעיני, כל יצירה שלא יותר חזקה מהיוצר שלה היא לא ראויה. זה כמו ילד, שהקיום שלו יותר חזק מהרצונות של ההורים שלו. ההורים רוצים ילד שיהיה רופא וצומח להם רועה צאן. ההורה לא מבין איך הילד שלו שגדל לאור ה'והגדת' שלו בוחר במשהו אחר. את חושבת שאת יכולה להכתיב לילד את דרכו מתוקף זה שפעם הוא היה בחביון שלך, במדגרה שלך. אבל לא, הוא גדול ממך בקיום העצמאי שלו. זה כמו שאנחנו מתפללים אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב – אלוהים הוא אחד אבל כל אחד מוצא אותו בדרכו שלו. למדתי את זה על בשרי וזאת סוג של ענוה גדולה, שאת מוציאה משהו ואת מוצאת את עצמך קטנה יותר ממה שיצרת. אז האידיאולוגיה שלך יכולה להיות שם ביצירה אבל היא לא צריכה להוביל. צריך לתת ליצירה את הכבוד, כי היא בבחינת חי הנושא את עצמו. כמו במשחק, אי אפשר בלי גבולות. גם הגוף שלנו הוא גבול ושום דבר בעולם לא מתקיים בלי גבולות אבל הדבר צריך לגלות את גבולותיו מכח עצמו".
בגיל שבע עשרה הציגה לראשונה את ציוריה בתערוכת יחיד שאצר חיים גמזו. גמזו אמר לה שבן אדם לא יכול להתמסר לשני תחומים ושעליה לבחור בין ציור לשירה.
"הוא היה בטוח שאבחר בציור אבל היום אני לא מציירת. יש המון משוררים שציירו או מציירים במקביל לכתיבתם – אצ"ג, לאה גולדברג, זלדה, חדוה הרכבי. אם אדם מוסר את נפשו באיזה תחום הוא לא יכול להיות חצי בהריון. זה לא טוטאלי לחלוטין כי יכול להיות שמשלבים כמה דברים, כמו כתיבה ובימוי לתיאטרון, וזה בא יחד באותה אנרגיה אסופה, ויכול להיות שבשנים מסויימות תעסוק בתחום אחד ובשנים אחרות בתחום אחר. הרבה שנים רשמתי בפחם ובכל השנים הללו הציור היה סוג של הרפייה כי כשציירתי היד הובילה את עצמה. אבל זה היה הרקע ולא המוקד. היה בזה תדר פיזי, כמו שספורט פועל עליך, והייתי לחלוטין בתוך זה. הכתיבה, לעומת תחושת העמל שיש בציור, היא כמו לצוף על מים ולתת לנהר לשאת אותך. מצד אחד את מרגישה שהמים מפסלים את הגוף שלך ומצד שני הגוף כאילו לא קיים. כשאני כותבת אני נהיית מפולשת למשהו שלוקח אותי, ומה שלוקח אותי מכתיב אותי ואז אני מאד קשובה ודרוכה. לפני כמה שנים הייתי באפריקה וראיתי איילות שומעות לביאות מתקרבות. עדר שלם סובב את הראש לצד אחד למרות שלא ראית כלום. זאת הדריכות של מה נכון, ובמקרה של האיילות של חיים ומוות. יש משהו בכתיבה שאת דרוכה כאיילה ואז כשאת דרוכה, זה לא סבל ולא תענוג. זה חיבור למוסיקה, לתדר גבוה. זה משהו שקיים רק בכתיבה".
היית במחוזות לימוד משותפים רבים של דתיים וחילוניים. איך את רואה את הדיאלקטיקה בין שניהם?
"המושגים 'דתיות' ו'חילוניות' יצרו משהו מוטעה בהוויה שלנו הרי הדברים אינם סטטיים. אדם דתי, דווקא מעצם דתיותו, נדון לחיות בעולם מלא תנודות – הוא שואף אל הבלתי ניתן להגעה – ולכן נגזרו עליו עליות ומורדות שאינם פוסקים. בכלל, המושג 'לא תעשה לך פסל וכל תמונה' נכון גם לגבי הגדרת האדם ומקומו הפנימי, מקום שמשתנה תדיר – 'מצבי רוח' הם לא רק מהות חיצונית מתחלפת, אלא ביטוי לתנועת הנפש המשתנה תדיר. כואב לי מאוד שנוצר בחברה שלנו הפילוג הזה, שיש בו הרבה מן המלאכותי. לולא ההגדרות המצמצמות הללו, הרבה יותר אנשים היו יכולים להגיע לעומק משמעותי ולחיות חיים עשירים. ועוד – נדמה לי שהפער העמוק הוא בין אישיות דתית – במשמעותה הרחבה, לא זו המצומצמת, – לאישיות בורגנית.
יש אנשים שומרי מצוות שהחיים שלהם ברורים להם וסלולים, הטוב והרע, ואפילו הקב'ה, מוכנסים אצלם למגרות, הם בורגניים בעיני. כשמישהו חי בתוך מסגרת מוגדרת מלכתחילה הוא כלוא, נפשו לא יכולה לפרוש את כנפיה, הוא מוותר מראש על נגיעה במה שמעבר – והנסיון לגעת, גם אם וכאשר הוא נועד מראש לכישלון, הוא הוא עצם החוויה הדתית. יש אחרים שגם כאשר הם נלחמים ב- או מנוכרים ל- עולם ההלכה, בקשב מתמיד לקול שמעבר לעצמם, לציווי, הם נאבקים כל העת במלאך ולרגעים, אולי , גם מחבקים אותו ומתמזגים בו – בעיניי הם דתיים. היהדות בנויה על סתירה עמוקה, כשהיחיד והיחד – שהם כבר שתי מהויות שונות – צריכים, מחד, לקבל את הקיים, ומאידך לברוא אותו מחדש. הצירוף הכפול ומכופל הזה לא פשוט.
במקום כמו 'אלול', למשל, אם לא נשארים רק בשכבה של הנחמדות הפלורליסטית, שיש בה הרבה חיצוניות, ניתן לחדור למקום עמוק וללמוד דווקא מתוך השוני, לשוב ברצוא ושוביות הלימודית לרמת הבסיס שיש בה סוד גדול – כשהכותרות 'דתי' ו'חילוני' נשמטות, ונשאר הדיבור התהומי של כל יחיד".
כבר עשרים שנה שרבקה מרים מקיימת חברותא עם דוד גרוסמן בה הם לומדים בעיקר תנ"ך. חברותא נוספת שלה עם ברוך ברנר ואבי כצמן עוסקת בלימוד הזוהר.
"יש חברותא שלישית שהיא לא בדיוק חברותא, עם עליזה רוזן, שהיא חברה טובה שלי, ואנחנו קוראות בקול סיפורים אחת לשניה, כמו ילדים. הרבה שנים, גם ב'אלול', מאד נהניתי ללמוד עם גברים כי הרגשתי שמה שנשים נותנות לי יש לי כבר מתוכי ולא מחדש לי. הגברים מביאים משהו אחר. זה כמו הסיפור בו רבי יוחנן יוצא למצוא מחליף לריש לקיש שמת. כולם אכזבו אותו כי היו מביאים הוכחות וחיזוקים לדבריו, ואילו ריש לקיש היה חולק עליו ומחדש לו באמצעות השונות שלו. באופן מסויים, נשים מביאות לי הוכחות על מה שאני כבר יודעת, ובגברים, כמו בזיווג – יש שונות וזרות, וזאת זרות שמאפשרת יצירה.
יחד עם זה, כשהגעתי לגולן לסדנת כתיבה אמרו לי שתהיה סדנא לנשים. מאד התקוממתי כי כל הסדנאות שהעברתי עד אז היו מעורבות והיו מצויינות. קיבלתי עלי את הדין ובדיעבד כבר שנתיים יש לי סדנא רק של נשים. יש לי בעיה עם ביטויים ניו אייג'יים כמו העצמה נשית אבל מה שקורה שם זאת העצמה נשית. אני יושבת שם, יותר מעשרים נשים בגילאי 20-70, וזאת פגישת עומק גדולה. אני אומרת זה דווקא בגלל שאמרתי שאני כל כך נהנית מלימוד עם גברים – ואני באמת נהנית מזה – יש משהו בסדנת נשים הזאת שזה מדהים. בעיני זאת חויה יוצאת מן הכלל. אני חוזרת מהגולן מלאה כח.
"בדיוק לפני מותו נזכר הגווע שאהב מישהו מאד, אבל כבר לא הצליח להיזכר מהי אהבה" ( לפני הנסיעה, עמוד 12)
כשהקצתי בטרם אור נעלתי, מתוך טעות, את נעלי הבית של אהובי המושלכות דרך קבע למרגלות המיטה – ולפתע חשקתי בעצמי מאד (עמוד 26)
"לפני הנסיעה" ספר משותף לרבקה מרים ולצייר מאיר אפלפלד, יצא לאור לפני מספר חודשים. הדפסיו של אפלפלד מלווים בפתקיה של רבקה מרים, מעין הגיגי שירה שאינם טרודים מכך שאינם תחת חסותו של אף ז'אנר.
בפתקים שלך יש חמקמקות, רוך והומור. בהדפסים יש החלטות נוקבות ודחיסות אורבנית. איך את רואה את הזיווג ביניהם?
"הקשר הוא בלתי מוסבר. הוא נובע מהחברות שלי ושל מאיר. שלחתי לו את הקטעים שלי והצעתי לו שנעשה משהו ביחד. הוא היה מביא את ביתו לביה"ס כאן, במושבה הגרמנית, ובדרכו חזרה לסטודיו הוא היה רושם רישום מהיר, מגיע לסטודיו והופך את הרישום למונופרינט (הדפס חד פעמי). כשראיתי את היצירות שלו הייתי 'נבהל ומשתומם'. מאיר באמת עובד הרבה יותר מתוכנן ממני, עם החלטות, אבל בתוך זה יש משהו מאד ספונטני. הוא יכול לקבל החלטה אבל אז ההדפס קופץ כנגדו ואומר 'גם לי יש מה להגיד'. אז יש שליטה, אבל השליטה מאפשרת למשהו לקפוץ דרכה החוצה. גם במונופרינט השליטה מוגבלת כי אתה לא יודע איך ההדפס יצא. יש משהו מרגש בציפיה לתוצאה הבלתי צפויה הזאת.
מתוך 'אחרי הנסיעה'. רישום של מאיר אפלפלד
בכלל, הרבה דברים בחיים יש בהם משהו כאילו אקלקטי. המציאות מלאה אקראיות. המפגש הבלתי מתוכנן יוצר משהו יותר אמיתי, דווקא כי אלו לא איורים ייעודיים אלא משהו עצמאי, והעצמאיות שלי ושלו יצר משהו חי בפני עצמו".
בפתקים שלך מופיעים זקנים, עם הפיזיות האיטית והקמוטה. איזה שיח את מקיימת עם הזיקנה?
"מעולם לא החלטתי לכתוב על זיקנה. אני נותנת למשפט הראשון להיכתב ואחריו בא משפט נוסף ועוד אחד. יש קשר, אולי, באימי שנפטרה לפני יותר משנה, אחרי יותר משש עשרה שנים של דמנציה. ההיעקרות שלה מעולם המושגים המוכר שלנו אל עולם מושגים קמאי הוא מעבר מאד לא קל למי שנמצא בקרבת מישהו ואוהב אותו. אבל אחרי שאתה מוותר בכאב גדול על מי שהכרת אתה יכול לראות איך האיש הזה מחובר למעמקים מעבר לכל המושגים שמולבשים על העולם שלנו.
כשתינוק נולד רואים בו את הפליאה. החיבור שלו לעולם מחותל לעולם ללא מושגים וזאת ההתפעלות שלו. אצל זקן, בגלל שהוא יודע שהוא הולך אל מותו אז כל ההימחקויות שלו נחוות כבגידה, וזה נכון, זאת בגידה במוכר, וזה לימוד גדול שלמדתי הרבה שנים עד שהיא נפטרה, לימוד שבא מכאב גם כי לי לא היו סבא וסבתא, לא גדלתי עם זקנים. המושג של זיקנה היה משהו מאד מופשט. תמיד התגעגעתי לסבתא שלא היתה לי, שתהיה טובה אלי ותחבק אותי. פתאום ראיתי את הצד האחר של הזקנה, דרך מה שקרה לאמא שלי, שהיתה אשה מופלאה וחברת נפש שלי. זה מצד אחד. מצד שני אני יכולה להגיד שזה נוגע גם לי עצמי, אני בת חמישים ותשע אני זוכרת שהייתי בת עשרים וארבע התחילו להיות לי שערות לבנות וזה הבעית אותי ותלשתי אותם וחשבתי, מה, אני? כי תמיד הייתי הכי צעירה בכל מעגל, ילדה של כולם. אמנם בתיאוריה יכולתי לכתוב על עצמי כזקנה אך בין זה לילדה שבי היתה תהום.
עם הזמן הבנתי שכל המושג של זיקנה יש בו תעתוע מאד גדול כי הנפש לא משתנה. כשאת ילדה או נערה ואת רואה בן 40, את חושבת שבן 40 יודע להיות בן 40, ובן 60 יודע להיות בן 60 ובן 80 יודע להיות בן 80. זה לא נכון, אני רואה את זה אצל הרבה חברים שלי, בגילאים פחות או יותר, ואף אחד לא מרגיש שהגיל הזה מולבש עליו. יש אנשים שיש להם נפש זקנה בגיל 20. זיקנה לא קשורה לגיל. הנקודה הפנימית של הנפש לא קשורה להזדקנות הגוף. לפעמים אני רואה בחורות בנות 20 וחושבת לעצמי, וואו, איזה גדולות. כי אני חווה את עצמי כאילו לא הגעתי בכלל לגיל הזה. אני רואה אנשים בגילאי הילדים שלי ואומרת לעצמי שהם בטח יודעים לחיות בעוד אני עצמי רק הרגע הגעתי לעולם. אז אני עצמי לא יודעת איך הזיקנה מתבטאת בספר אבל זאת חידה מאד גדולה".
בשירתה של רבקה מרים השעשוע ארוג ביראה, המתח רוחש בין היש לאין, ובמילותיה מתאחדים תורת הסוד ותורת הפשטות. אך מעל הכל מרחפת רוח אימהית ורחומה.
רוח השואה והשעשוע בחיים אינם תמיד כפופים יחד.
"למרות שאני דור שני לשואה אני וגם חבריי גדלנו בבתים שמחים. הפסיכולוגיה כולאת את החיים מתוך נסיון להגיד שדברים אמורים להיות אחרת, כאילו מי שחי בצל השואה נידון לחיי עצבות. פעם אנשים נולדות בבית ומתו בבית, אימהות ילדו בבית, הילדים חיו עם ההורים שלהם בחדר אחד. אף אחד לא נסע לביה"ח ללדת או למות. הילדים חיו במלואם חיים במלואם. היום אם ילד רואה מישהו מת או את אמא שלו צועקת בלידה מיד שולחים אותו לפסיכולוג. ההגנות הללו הם סוג של שיתוק כפוי על משהו חי. השואה היתה נוכחת בלי לנסות ולעשות עליה צנזורה ויחד עם זה חי השעשוע. הבית שלנו היה בית מלא אנשים וכולם דיברו באותם שפות ואבי היה סופר שואה ואחד השובבים הכי גדולים שהכרתי. הוא היה משתטה במובן הנפלא של המילה. ההורים היו מאד אבא ואמא וגם מאד חברים. כשהתחלתי לכתוב הייתי קוראת להם את שירי, יותר מאוחר הקראתי לבעלי וילדים שלי. מאד חשוב שיש לך אוזן שומעת, ולו רק מישהו אחד שתוכל לקרוא לו. נכדתי בת ה-10 התקשרה אלי השבוע וקראה לי שישה שירים שלה. זה נפלא שהיא יכול להרים טלפון ולקרוא לי שיר".
הזכרת את ההתמסרות ליצירה. איך מצאת את עצמך מתמסרת ליצירה ולאימהות בנשימה אחת?
"זה מאד לא קל. מאד. מהרגע שילד מגיע לעולם פתאום את צריכה ליצור חלל פנוי ולסלק את העצמיות שלך ולגדל אותו. מצד אחד את בונה את הילדים ואת מעצבת אותם ומצד שני איפה את? איפה המקום הזה בו היית מתעוררת באמצע הלילה ומשלימה שורה בשיר או מדגישה את האדום בתמונה? אסור לך להיות במרכז ואת צריכה להתמסר בלי לשאול את עצמך אם זה מה שאת רוצה עכשיו או לא. אולי היה קל יותר בדורות קודמים, כשלא היו אפשרויות והיו שבטי נשים. היום זה שונה ובשלבים מסויימים הרגשתי שחיי נגמרו, במובנים מסויימים. כיום כל ילדיי הם שותפים שלי בטוב וברע. הם ראו אותי עולה ויורדת, בוכה ומתפרקת ושמחה ומשתוללת, הם ראו אותי ויצאו חבריי הטובים. הייתי ילדה איתם עם הסתירה בכך שהייתי צריכה לשלב ילדות ואחריות. ועם זה, מגיע זמן אחר שאני שוב עם עצמי מאד. ויש לי את מרחבי הבדד שלי. יחד עם הבדידות הזאת את שוב ילדה ושוב חופשית אבל תמיד תהיי ותישארי אמא. אבל הוויתורים האלו לא קשורים רק באימהות. לי זה קורה גם בשבת. יש דברים שאני לא עושה בשבת. אני לא יוצרת, לא כותבת ולא מציירת כי זה לא נכון ליצור בשבת. ואז הרבה פעמים בא שיר רגע אחרי ששבת נכנסה, והמילים פורצות ממני ואני לא יכולה להתאפק, וכל השבת אני ממלמלת עם השפתיים כדי לא לשכוח, ואז מגיע מוצאי שבת אבל אז ילדת ולד מת. זה כבר לא חי. זאת ענוה שהמציאות מלמדת אותנו. אני חושבת כמו רבי זושא, שהיו לו שני פתקים אנוכי עפר ואפר ובשבילי נוצר העולם, שגם לא צריך להגזים בענוה, צריך גם גאוה שאדם יאהב את עצמו וירגיש איזה אוצר הוא. כל אדם הוא דבר חד פעמי שאין לו תחליף בעולם.
צריך לדעת לרקד עם שני הכוחות האלה. אנחנו כמו טיפה בחלוף ענקי אבל אנחנו נוכחים לגמרי ויש לנו טביעת נפש ייחודית וראויה לאהבה. המקום האימהי שלנו מכוון קודם אלא עצמנו, שנהיה גם אמא של עצמנו או אבא של עצמנו, לקחת לנו את היד ולספר לנו סיפורים לפני השינה ולתת לנו מתנות. אמא זה דבר עצום. כולם מתגעגעים לאמא שלהם. את יכולה לפגוש בן אדם בן 70 שיכול פתאום לבכות שהוא מתגעגע לאמא. זאת יתמות על-גילית. ראיתי הרבה אנשים שהקשר שלהם עם אמא לא היה טוב והיה להם פגם בחיבור אל העולם. אם יש לך קשר טוב עם ההורים שלך, אז גם כשהחיים מאד יחבלו בך וגם כשתהיה עצוב מאד, תהיה לך נקודת משען בעולם כי אתה יודע שיש מהות בעולם שקוראים לה אבא ואמא. אנשים שיש להם יחסים קשים עם ההורים יש להם נקודת אובדן מלכתחילית".
משהו באופן הכתיבה שלך מבוסס על אמון גדול בקשב, בפתיחות ובזכּוּת של הקורא. מהיכן מגיע האמון הזה?
"אני חושבת שהיוצר צריך להישמע לקול הפנימי שבוקע ממנו, קול ייחודי שיש בו שפה שנוצרה רק עבורו – ולהאמין שאם הביטוי יהיה נכון ומדויק ונובע מהעומק, הוא יגיע בסופו של דבר גם לזולת. שלח לחמך. לחמך, חלומך. אם הוא נועד לההגיע אל מעבר אליך , כך יהיה . ולא, לא נורא, יצרת משהו שנועד לצאת אל החוץ ונביא שכובש נבואותו מתחייב בנפשו. כך הוא לגבי רוב האנשים שאמירתם קבעה חותם משמעותי בדברי ימי העולם, הם פעלו מתוך שפה שלעיתים קרובות לא הייתה מובנת לזולתם, עד שנתקבלה והפכה להיות חלק מהמוכר והידוע – המהפכה האמיתית היא לא 'נגד', היא פשוט חושפת רובד חדש, שלא נודע עד כה, של 'בעד'".
רבקה מרים מאד אוהבת חיות. יש לה את הכלבה צליל, את נילי החתולה, בחצר יש צבים, ועל חלונה מתדפקים כבר שנתיים שני עורבים. לאחד היא קראה רֵבְקלה (עם צירה מתחת לרי"ש) ולאשתו רֶבה. והיה פעם את חנן, גוזל בולבול שהציפורים בחוץ לא קיבלו אותו אליהם. בשלב מסויים הגוזל כנראה 'התאהב' באימו האנושית וגרש את כל מי שנכנס הביתה. וגם: היו לה בעבר שתי חתולות, שבו ועֶרֶב, שהותירו בה חוויה מפעימה. שבו התחילה להמליט וגם ערב התחילה להמליט אך התקשתה. שבו, באמצע המלטתה שלה, ניגשה לערב, משכה מתוכה את הגורים ואז המשיכה להמליט את גוריה שלה. הן גידלו והיניקו במשותף את ששת הגורים שלהן.
"כשאת מסתכלת על כל העולם הזה את מרגישה שאת בסוג של לימוד מאד גדול כי בעלי החיים והצמחים בניגוד אלינו לא שכחו את הוראות ההפעלה שלהם. אנחנו לא נולדנו עם הוראות הפעלה וצריכים לגלות במהלך חיינו מה צריך ומה נכון. הם יודעים איך להזדווג ואיך להמליט, איך לוותר ואיך להילחם, איך להסתתר ואיך לחפש אוכל. הם לא שוכחים את כל זה לעולם, בניגוד אלינו שאנחנו מלבישים על עצמינו את כללי העולם כמו שריון ולא כמו בגד ריקוד. הרי מה אנחנו בסך הכל, תיירים בעולם למועד קצר. אנחנו יוצאים מהעולם לא עם יותר ידע ממה שהגענו. נולדנו יהודים כחלק מדבר קדום ומטורף ועמוק שנקרא להיות יהודי. מנסים לתת 'והגדת' לדורות הבאים אבל כמה שננסה לדעת אנחנו עדיין לא נדע וזה השעשוע. כשאת ילדה את חושבת שאיש בן שבעים יודע לחיות, אבל לא. חלק משאלותיו נפתרו אבל שאלות חדשות נפתחו.
את מאמינה בקשר אמיתי בין בני אדם לבני אדם, ובין בני אדם לאלוהים?
אם היית שואלת בזמנים של עצב אז הייתי אומרת שחיבור אמיתי לא מתאפשר. כל אדם נושא את בדידותו גם אם הוא מוקף אנשים אוהבים. אבל כן, הוא אפשרי. רב מאד המחבר בינינו. כל דבר שיש לנו עבר דרך הרבה אנשים אחרים. השפה שלנו, הלבוש שלנו, המוסיקה שלנו – הכל ארוג מאנשים אחרים, שלא לדבר על הגוף שלנו. בתוך זה, בקשר האנושי יש הרבה אכזבות בגלל הציפיות הגדולות. לגבי אלוהים אני מרגישה בתוכי שאין שום שאלה. זה מקום שלם, תעלומה שאין לה בה כל ספק. לפעמים הקשר הזה גורם לתהום גדולה יותר כי את לא יכולה להגיע לזה. בדתיות יש טירוף כי אתה רוצה להתחבר למשהו שהוא מעבר ליכולות החיבור שלך.
רבקה מרים מלמדת כתיבה. לא שירה, היא מדגישה, פשוט כתיבה. יש מי שמגיע לסדנאותיה ומחפש כללים, כלים ומשובים. כל אלה יוצאים מאוכזבים כי רבקה מרים לא מציעה, לא מאשרת או פוסלת, לא מציעה להשמיט או להדגיש. היא לא שייכת לאסכולת סדנאות הכתיבה שאחריה אנשים רצים לכתוב ספרים. "נורא קל לתת תרגילי כתיבה. נגיד שיש כאן שני ספלים על השולחן ואת אומרת 'שני ספלים'. אנשים לוקחים את שני הספלים הללו ועושים מה שהם רוצים. בהתחלה הרבה פעמים אנשים נבוכים, הם לא יודעים לכתוב, הם מצפים לשמוע מה הכללים, אבל אחר כך הם פתאום מרשים לעצמם. שני הספלים לוקחים אותם לאיזה מקום. בעיני סדנאות לא נועדו כדי שהמשתתפים יוציאו ספר. זאת לא מטרה. זה נועד כדי שאנשים יגעו בדברים שלהם, בצורה מדוייקת. לפעמים אנשים רוצים לשמוע דברים כדורבנות ואני לא יודעת לעשות דברים כאלה, גם בגלל שלכל אחד יש את הטעם שלו וגם בגלל ה'מי שמך' הזה.
אין לי חוקים לכתיבה והדבר היחיד שמכתיב אותי אלו חוקים פנימיים. בסדנא אני רק מעניקה מרחב לפרישת כנפיים ולכל ציפור יש לה כנפיים אחרות. ואם דרור היה מלמד חסידה לעוף היא לא היתה מצליחה לעוף וכל אחד חייב להכיר את הכנפיים שלו. אז תראי אילו ניסים קורים, אומרים מילה וכל כך הרבה עולמות נרקמים. לפעמים אני מודה על הזכות להיות מיילדת על הדברים שנכתבים.
לספרי השירה שלה, לפתקים ולסיפורים הקצרים, נילווים כמה ספרי ילדים ביניהם 'חלונות בהקיץ', 'מעבר לגבעות האחרונות', 'סיפור על מיטה שהתאהבה בכיסא'. כתיבתה לילדים יוצאת למסע במחוזות הנפש הילדית והבוגרת כאחד, בשפה פיוטית, פנטסטית שכולה רוחשת סודות כמוסים ומתוקים.
האם כשאת כותבת לילדים את מכניסה את עצמך לנעליים אחרות?
"כשהתחלתי לכתוב לבת שלי התחלתי לכתוב את סיפורי הילדים, סיפרתי לה ולעצמי סיפורים. תמיד כשכתבתי לילדים הייתי מודעת לזה שאני מספרת לילד סיפור, גם אם לילד שבתוכי. הזכרתי לעצמי שיש לי מאזין. כשאני כותבת שיר זה לא ככה. שיר זה משהו שנכתב ביני לבין המקום. כמו מכתב עומק ביני לבין החיים".
פורסם במוסף שבת של מקור ראשון, אוגוסט 2011
צילום: מירי צחי
9.7.11
את הרשמים הבאים כתב ידידי נתנאל בולג. אני מפרסמת את הדברים כאות הזדהות עם הדברים, וכטירדה קיומית וסימן שאלה גדול שמלווים גם אותי.
את השבת האחרונה ביליתי בקמפוס של "טליתא-קומי" בבית ג'אלה. לא רחוק מהמחסום של גוש עציון, על דרך וואלג'ה, אבל כבר בתוך עיר פלסטיניאית. אני רוצה להעביר לכם רשמים, אולי זה יצא קצת ארוך, אני מניח שלרובכם לא יהיה כח לקרוא את כל זה. אבל מדובר בנושא חשוב מאד, שבוער לנו, לחלקנו בלי תשומת לב כמעט. אז בכל זאת, אני מרשה לעצמי.
היינו עשרה מתנחלים, תשעה גברים ואישה אחת. [בחורה צעירה, נשואה, בעלה לא הגיע כי מישהו היה צריך להשאר בבית לשמור על הילד החולה שלהם, נקודה למחשבה] ובנוסף מנחה יהודיה שתפסה את משבצת ה"שמלאנית" של הסופ"ש. מהצד הפלסטיני הגיעו שישה חבר'ה, שתי נשים וארבעה גברים. מתנדבת גרמניה דאגה לנו ללוגיסטיקה ולחדרים במקום. עברית וערבית עפו בחדר עם קצת אנגלית, אחת מהפלסטינים תרגמה, ככה שכל משפט נאמר השבת פעמיים. וזו לא הסיבה היחידה שכולנו יצאנו מותשים.
זה היה אחר. לא היו התלטפויות הדדיות המוכרות לי מאהלי הדברות "לנו יש מה ללמוד מכם, לא, לנו יש מה ללמוד ממכם" של גשר. היה ברור שאנחנו כי כאן כי הסכסוך זה אנחנו, האנשים שנוסעים על ציר שישים, האנשים שאוהבים את האדמה הזאת, ואת אלוהים, ומוכנים למות עליה. לא היה טעם להסתיר את האמת של כל צד. דיברנו על קדושת האדמה, על האמת הפשוטה של הצורך להגן על העם היהודי מאויביו, כולל הפלסטינים. אבל גם שתינו קפה ודיברנו על החיים ונשים ועבודה. התחבקנו וצחקנו. הפלסטינים הפתיעו אותי. אני לא יודע מה הם עשו לי יותר, גרמו לי לאהוב אותם ולהעריך אותם, או להתייאש מהסיכוי שאי פעם נגיע להבנה.
אנקטודה אחת מהשבת תסביר את לב העניין. אחרי ארוחת הערב נחום פצ'ניק הגב-גבר הציע לקבוצה לעשות סדנא כייפית ומשוחררת יותר מהשיחות הכבדות. הוא הביא כיפה גדולה וכאפייה, והזמין כל אחד לחבוש את הכובע הסמלי של האחר ולהעמיד את עצמו לרגע בנעליים של השני. מתנחל לובש כאפייה ומדבר אל ציבור המתנחלים על הכאב שלו כפלסטיני, ופלסטיני עם כיפה אמור לעשות ההפך. נחום התחיל. הוא שם את הכאפייה והתחיל לדבר על הפלסטיני שיש לו מים בברז כל יום רק שעתיים, ולעומת זאת רואה את המתנחל משקה את הגינה ושוטף את האוטו. זה היה כנה ונוגע ללב. אשארף לקח את הכיפה אחריו, והתחיל לדבר על חייו כמתנחל. איך הוא קם בבוקר ושוטף פנים, ואת הידיים, ואת הפנים של הילדים שלו ושל אישתו ואת הגינה והכלים. ואיך לפלסטיני ליד אין לו מים. ובכלל נמאס לו לראות פלסטינים, ובא לו שכל הפלסטינים יעופו מפה.
נחום כמנחה המשחק ניסה להסביר לו שינסה לרגע לדבר על הכאב שלו כ"מתנחל", אבל זה לא עזר. פעם אחר פעם כל מתנחל בתורו מתאר סיטואציה אנושית כואבת מהצד הערבי, והפלסטיני שאחריו מתאר מתנחל שעולה לארץ מרוסיה\בולניה\אתיופיה מסתכסך עם חבריו היהודים ואת תסכולו מפנה על הערבי. זה היה מצחיק בטירוף לראות את מוחמד אבו עייש מציג דמות של רוסי שעולה לארץ, לא מוכר על ידי הרשויות כיהודי בגלל אמא גויה, נלחם בשטחים, ולבסוף מת ונקבר מחוץ לגדר של בית הקברות ביחד עם הלא יהודים [כן, הוא חשב על זה בעצמו. הם מכירים אותנו יותר ממה שנדמה לנו]. אבל לאחר שכל המשתתפים הערבים חזרו על אותו עקרון פעולה, חשבתי שאני יוצא מדעתי.
נסיתי לדבר עם מוחמד על זה. אמרתי לו שהוא לא מבין אותי, והוא מסרב להזדהות איתי. הוא ענה שסביו נהרג בגוש עציון ב48' ושבעקבות כך סבתו הנחילה לו אהבה לכל אדם באשר הוא אדם, והתרחקות מכל סוג של אלימות ושנאה. והוא מבין אותי. אבל זה בדיוק ההפך ממה שאתה עושה, ממה שקרה במשחק לפני רגע?! צעקתי עליו. הוא המשיך לדבר. בשבילך הם טרוריסטים בשבילי לוחמי חופש. – אבל למה אני מסוגל להבין אותך ואתה לא מוכן להבין אותי? אתה חושב שיש פה סימטריה, שכמו שאתה תכיר בסבל שלי אני אכיר בסבל שלך, אבל אין סימטריה. מה שאתה גורם לי לא שווה למה שאני גורם לך.
מה הבעיה שלהם? למה הם לא יכולים להכיר רגע אחד בסבל שלי? אני בסך הכל מסוגל לעשות את זה? למה הם לא מסוגלים להרפות לרגע אחד מהתודעה הלאומית שלהם ולהרגיש את הסבל שהם גורמים לי כבנאדם? לרגע אחד תפסיק להיות פלסטיני מולי! ומה המחסום שמונע מהם באופן כל כך המון לשחק משחק, פשוט, לשים בצד את הפוליטקה ולהתחבר לאחר?
זה לקח זמן וטיול רגלי של ליל שבת בבית ג'אלה עם יוסוף [שניסה נואשות למצוא מקום פתוח בעיר בשעה 00:30] כדי להתחיל להפנים משהו. התחלתי להבין שהחיים שלי מורכבים מרבדים. רבדים שמתאפשרים מהרווחה שאני חי בה. אני גם יהודי, ישראלי, אבל גם בעל תודעה אוניברסלי, אני גם הומניסט וגם דתי, ויש לי חירות חברתית וכלכלית לאפשר לעצמי את התנועה הזאת. יוסוף לעומת זאת, בחור בן 28, עובד כאינסטלטור בבית עומר, נעדר את החירות הזאת. הוא בחור חזק אבל קצת צולע. שאלנו אותו והוא אמר שהוא צריך פיזיותרפיה שעולה שש מאות שקל ליום. והקופת חולים? אין מימון. אני לא אזרח של אף מדינה, צחק בייאוש, אין מי שייתן לי פיזיותרפיה. ופתאום אתה קולט. אין רגע אחד שהוא לא פלסטיני, ש"הכיבוש" מפסיק. אני חוזר הביתה ומפסיק להיות פוליטי. גם אני בעתניאל, אני בסך הכל בן אדם שחיי את חייו. אבל לבית שלו חיילים יכולים להכנס בכל רגע, המחסום משפיל אותו כל בוקר וערב, וההעדר של המדינה שתדאג לרווחתו נוכחים בכל רגע ורגע בחייו. הוא תמיד פלסטיני, ולכן גם פסיכולוגית היה קשה לקבוצה הערבית פי כמה להציג הצגה, לצאת מהחליפה הלאומית שלהם, ובמקומה הם נתנו לנו אגרוף של צחוק מריר מתחת לחגורה. סיפור הצטבר לסיפור. הבנתי את הקשיים העצומים מלתאר בעברית של אשכנזי של הפלסטיני הממוצע. קושי כלכלי ופוליטי, שמצטרף ללחץ חברתי עצום להוכיח שיש במתנחלים האלה משהו מעבר לדיבורים באוויר, משהו שמצדיק שיחה עם האויב. לחץ חברתי שתודה לאל, אני כה משוחרר ממנו שאינני זוכר מתי הייתי צריך להתבטא באופן שיתאים לשיח הרווח סביבי [חוץ מכמובן המחויבות העמוקה שלי לדבר כמו נון-קונפורמיסט]. זהו קושי תרבותי, פסיכולוגי, שפשוט אינני מסוגל להבין אותו. המנחה היהודיה אמרה לנו בפשטות- אתם חושבים שתשחקו משחק, שהם ישימו כיפה וידברו כמו יהודי. אבל זה לא משחק בשבילם, זה לא נושא למשחק, זה החיים שלהם, וזה כואב. הם עטופים בחליפת הפלסטיני בלי שיש להם לאן ללכת, בזמן שאני, מחליף חליפות כמו גרביים.
זה רק פרט אחד, קרו שם עוד הרבה דברים. ואין לי אשליה שהצלחתי להסביר את הסיטואציה במלואה דרך המייל הזה. בטח כשאני לא מבין אותה. בסופו של דבר יצאתי משם עם יותר הכרה במשמעות ההעמדה שלי, שאני עומד מאחוריה, להיות ציוני, ומתנחל [בסדר אז אני גר בירושלים. אני עדיין ראוי לתואר הזה] ועם יותר הבנה שגם אם אני מרשה לעצמי לחיות את חיי ולומר שאין לי עסק עם פוליטיקה, יש כאלה שאין להם מקום שבו הפוליטיקה לא נוכחת. וזה בעיה בוערת.
בשיחות על הנסיון למצוא קווים משותפים לעבודה בעתיד יצאנו במעין מבוי סתום. מן העבר השני, בהפסקות הקפה, המרובות, האווירה הייתה חברית וחמימה. אהבה פשוטה כזו, כזו שגורמת לך רצון עז לשבת לקפה בבית של יוסוף, ומסתבר שזה הרבה יותר פשוט ממה שנדמה. הפלסטינים, בדרכם שלהם ידעו לעשות מעברים בין הלאומי-פוליטי לאנושי-החברי בקלות מפתיעה. הבנתי שבמקביל לחומת המקובעות שלהם, קיימת חומה שקופה בהרבה של מקובעות מצידי, מצידנו. דווקא הרגישות ויכולת ההכלה-לכאורה שלנו הסתירה מחסומים עמוקים יותר, שרק מפגש אמיתי וכנה עם האחר יכול לגלות ולערער.
מבחנתי העיקר שאני רוצה להעביר לכם זה את השונות העמוקה. את ההבדל התהומי שיש בין הצדדים. שום דבר פה לא נכתב כדי להצדיק את העמדה הפלסטינית, שהיא ללא ספק מלאה עיוותים. אני רוצה לומר שראיתי עולם שהוא אחר לחלוטין. שההבנה שלו לעולם לא תהייה בכתב ובהרצאה, אלא במבט ומפגש בלתי אמצעי. האם הם בני זוג אמיתיים לשלום? האם אי פעם הם יבינו אותנו באמת? האם נוכל לתת בהם אמון יום אחד? לא יודע. אני מיואש מהאפשרות למציאת מכנה מילולי משותף. והייאוש הזה מאפשרות רציונלית לפתרון מוביל אותי למחויבות אובססיבית להמשיך עם האופציה ההזויה של ההדברות והמפגש דווקא בין הקצוות הרחוקים, בתקווה שבין הקיצוניים והשונים יקרע הים ותתגלה אהבה. אבל אני גם מלא תקווה. כי בעצם הנוכחות, בעצם המבט בעיניים מתרחשת תנועה, סמויה ודוממת, הגלים שלה לא מילוליים והם יוצרים תחושה מהדהדת שיום אחד ההפכים ינוחו זה לצד זה. לנצח שונים, בגורל משותף.
וּבַחֲלוֹמִי וְהִנֵּה:
יְרִיעָה פְּרוּשָׂה
וְעַמּוּדִים נִתְלִים
וְרוּחַ קַלָּה מְרַחֶפֶת
בִּגְדֵי לְבַנָה
שַׁבְרִירֵי זְכוּכִית
וְנִצְנוּץ שֶׁבֵּין אֲגוּדָל לְאַמָּהּ
וְיַלְּדִי שֶׁלִּי
תַּלְתַלַיו זָהָב
וּלְחַיָּיו דְּשֵׁנוֹת
מְאַמְצֵנִי פֶּתַע אַל גַּעְגּוּעָיו שֶׁלּוֹ
בְּאֶצְבָּעוֹת קְטַנּוֹת פּוֹרֵם
קוּרֵי חֲלוֹם לֵילִי
בֹּקֶר
(אפריל, 2003)
הָיִיתִי רוֹצָה שֶׁתִּתְעַכֵּב עָלַי בַּבֹּקֶר כְּמוֹ שֶׁאַתָּה מִתְעַכֵּב בַּלַּיְלָה
בּוֹדֵק אוֹתִי לְאַט לְאַט
קַרְנֵי הַבֹּקֶר נָחוֹת עָלַי
וּפוֹרְמוֹת בְּאֶצְבְּעוֹתֵיהֶן קוּרֵי לַיְלָה דַּקִּים
הָאוֹר פּוֹעֵר בְּךָ אֵת עֵינָיו וְאַתָּה נִפְקָח אֵלַי לִרְוָחָה
אוּלַי נִתְפּוֹגֵג יַחַד לָאֲוִיר, בּוֹא
חֲמֹק אֵלַי לִפְנֵי שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ
מִבֵּין חֲרַכֵּי הַתְּרִיס הִיא שׁוֹפַעַת בְּאוֹר כְּמוֹ אִשָּׁה גְּדוֹלָה
גֵּאָה וּכְבֵדָה מוּכָנָה לְהָטִיל עַצְמָהּ לְכָל דּוֹרֵשׁ
אֲנִי אֵינֶנִּי מְבַקֶּשֶׁת אוֹתָהּ
תִּלְחַשׁ הִיא לַכְּתָלִים עַל צַלֶּקֶת
בּוֹא, חֲמֹק אֵלַי
אֵלֵךְ אֶל הַבֹּקֶר וְאֹמַר לוֹ שֶׁלֹּא נַעֲשֶׂה כְּלוּם
(פורסם בכתב העת משיב הרוח, גליון ל"א)
נעמי מרגלית פתחה בית מדרש לנשים בגולן המבקש להעצים את הנשיות שבה היא רואה את האפשרות לגילוי הנבואה. "עבודת ה' של איש כרוכה בעמל, כמו טיפוס בסולם", היא אומרת. "באישה כבר יש מלאות רוחנית, צריך רק לזקק אותה"
כמויות הדיו שנשפכו בפולמוסים סביב לימוד תורה לנשים יבשו מזמן. לימוד תורה של נשים הפך להיות מובן ומקובל אם לא חלק אינטגרלי ממסלול חייהן של צעירות שפוקדות בתי מדרש לפני, לימודיהן האקדמיים, אחריהם או במקביל להם. ללימוד הנשי מנעד רחב למדי – החל מלימוד פרונטאלי, שמרני ונינוח, המבקש לינוק את סמכותו מבעלי סמכות תורנית-גברית, ועד ללימוד עצמי, אינטנסיבי ותובעני מול ספרות תלמודית בניצוחן של נשות הלכה. בתי המדרש מבקשים ברובם להקנות לנשים יכולת לימוד עצמאית, היכרות עם ספרות הלכתית קאנונית או פשוט לימוד והעמקה שנעדרה ממערכת הלמידה התיכונית.
בבית המדרש לנשים 'בת ח"ן' ברמת הגולן מאמינים בלימוד אחר. בִּמקום סוללת רבנים וערמות ספרי הגות ומוסר, ההתמקדות היא בכוחות נפש נשיים. כחלק מהלימוד עוסקים במחול, בתיאטרון ובאמנות – לא כסדנת העשרה אלא כחלק אינטגרלי מלימוד התורה. את בית המדרש פוקדות צעירות ומבוגרות, דתיות וחילוניות, רווקות ונשואות במסלול של שנתיים, כשהמשותף לכולן הוא החיפוש אחר לימוד תורה המותאם לנפש הנשית. זאת ועוד – בית המדרש מתאים את עצמו לכל שלב בחייה של אישה – טרום נושאים, פוסט נישואים וגם במקביל לעבודה וללימודים, כשחלק ניכר מהתלמידות משלבות לימודים אקדמיים.
מעבר לכאן ועכשיו
מי שעומדת מאחורי המקום היא נעמי מרגלית, תושבת נוב שברמת הגולן. מרגלית (50) נולדה בבית מנותק מדת ומסורת לאם יוצאת מרוקו ולאב ניצול שואה. היא גדלה אל תוך קיבוץ הגלויות הזה, והדבר השפיע לדבריה על יכולות הבחירה שלה בהמשך חייה. במסע ארוך של חיפוש ותהייה, חָזרה בתשובה ועברה כמה תחנות עד שמצאה מנוחה בגולן, בעולם החסידות ובבית המדרש שהקימה.
הפגישה עם נעמי משקפת משהו מדמותה של האישה הצנומה והשלווה שנוהגת לצאת עם בעלה למעיין או למצפה במקום למסעדה. קבענו להיפגש בבית קפה ירושלמי כלשהו, אך הוא היה רועש למדי ונדדנו לבית קפה אחר, רועש לא פחות. לבסוף התגלגלנו לקיים את הראיון בחנות הספרים של הוצאת 'כתר', פנינת שקט בלב ההמולה בכניסה לירושלים. המוכר מצידו סיפק לנו חיוך וכיסאות. כך, מוקפות בספרי ד"ר סוס, דיברנו על תורת נשים.
"בגיל שש-עשרה התחלתי בחיפושים", היא מספרת, "לאחר שהחלו להירקם בי שיחות פנימיות לגבי מה שאנחנו עושים בעולם הזה. אולי יותר נכון להגיד שבמקום שאלות התחילה להתחזק בי תובנה שיש משהו מעבר למציאות של כאן ועכשיו. התחלתי תהליך קשה של תשובה בגלל שלמדתי בבית ספר חילוני. למרות כמה נסיגות בשל לחץ משפחתי, החלטתי בגיל שבע-עשרה שזהו, זאת הדרך. המשכתי ללמוד במסגרת בית הספר החילוני כי ראיתי את זה כשליחות. הייתי טיפוס מרדן ולכן לא הפתעתי את ההורים שלי בשינויים שעברתי. כששמרתי על חזות חילונית עוד היה בסדר, אבל כשהתחלתי לשנות את הלבוש שלי זה התחיל להיות ממש קשה ונתקלתי בהרבה מתחים. את השביעית והשמינית העברתי בחפץ חיים ואחר-כך הגיעה התלבטות אם לשרת בצבא או בשירות לאומי. ההכרעה נפלה על שרות לאומי".
מרגלית שירתה במבוא חורון, שם פגשה ב'גרעין עזרא' את בעלה לעתיד. לאחר שנישאה עברו היא ובעלה לבית יתיר שבהר חברון אך בהמשך הבינו שמקומות שיתופיים אינם מתאימים להם. הם התלבטו אם לעבור לגוש קטיף או לרמת הגולן והשאר היסטוריה. בגולן נולדו להם שמונה ילדים, שניים מתוכם נשואים כיום. שנים לאחר תהליך התשובה החל תהליך בירור פנים-דתי.
"לפני כחמש-עשרה שנים התחלתי ללמד במדרשה בנוב. במקביל גם התחלתי ללמוד מודעות ושם החלה לנבוט ההרגשה שאני לא חיה את מי שאני באמת. התעורר בי רצון לאתר את הנקודה הפנימית שלי. נקודת הזמן הזאת הובילה אותי להחליט שאני צריכה להחזיר לעצמי את הכלים שיעזרו לי למצוא את מי שאני באמת. כל דבר שעשיתי עד אז היה מכוון למטרה הזאת. למדתי הילינג ושיאצו, וגיליתי שהתעסקות שלי ביצירה קשורה לשיח שלי עם עצמי. כל מה שעברתי באותו זמן במדרשה ממש הקביל לתהליכים שלי עם עצמי. התחברתי לשלושה מקומות דומיננטיים בחיי – המקום היהודי, המקום הנשי והמקום היצירתי. עם הזמן התחילה להתגבש בי ההכרה שאני רוצה להקים מקום כדי לפתח את התהליכים שהבנות במדרשה עברו, והבנתי שחייבת להיות מסגרת שתרחיב את מה שפרץ בשנת מדרשה אחת. שנת מדרשה נותנת טעימה מהעולם היהודי הרחב אבל מעט מאוד מהעולם הנשי – וזה מקום שחייבים להגדיל אותו. בית המדרש קם כדי להמשיך את התהליכים שהתחילו במדרשות וגם כדי לתת מפתחות לחיים העתידיים".
להחזיר את הנשיות התמימה
יש כיום עשרות רבות של מדרשות לנשים. מה החידוש בהחלטה להקים עוד בית מדרש?
"אני חושבת שעולם המדרשות הוא פריצת דרך מדהימה. נשים קיבלו לגיטימציה להיפתח לעולם של תורה. אני מאמינה שכל מהלך שמתחדש בא כרצון א-לוהי להוביל לשינוי. תנועת המדרשות הייתה משמעותית כדי ליצור מפגש בין האישה לתורה בצורה מעמיקה, ולהסיר את התפיסה שהייתה מוכרת בנוסח 'אין לאישה מה לחפש בבית המדרש'. יותר מזה – לפתוח את הנשים לשיח פנימי ומשמעותי עם ריבונו של עולם. נראה לי שאכן המהפכה השפיעה והביאה לבשורה מבורכת.
"ועדיין – התחושה שלי היא ששיטת הלימוד הרווחת קצת שונה מהזווית הנשית, מהכוחות האמיתיים של האישה. הלימוד המסורתי מפתח את הצד הרציונלי ועדיין זה נשאר ברובד שכלתני. אנו מפתחים שפה לא קונבנציונלית. תלמידות שהגיעו אלינו ממדרשות אחרות אומרות: 'רגע, אישה צריכה להתייגע בלימוד, לא? במדרשה אמרו לנו אחרת'. ואני אומרת שלא. אנחנו לא אמורות להתייגע. אני מאמינה שלנשים יש עבודת השם משלהן. אפילו לא הייתי מגדירה זאת כעבודה, כי עבודה היא עמל, ונשים אמורות להתנהל מתוך נחת רוח.
לבטל את רגש העניות הרוחנית. נעמי מרגלית
"אין לנו מסורת לימוד תורה לנשים, ורוב עולם התורה מבוסס על ידע גברי. כך הועתקה המסורת ברוב בתי המדרש לנשים, וזה כולל את שיטת הלימוד ואת המראה החזותי של בית המדרש. איני חושבת שאישה לא יכולה ללמוד כמו גבר. ה' בירך כל אחד מברואיו במבנה נפשי שונה שהוא גם יכולתו לפעול בעולם. כנשים אנו צריכות ראשית להיחשף לייחוד שלנו, לא באספקט של מעמד האישה אלא מצד האפיונים הנפשיים, ומכאן לדייק את צורת הלימוד. הדיונים ההלכתיים או הפולמוסים סביב סוגיות, לדוגמה, מאתגרים ברמה השכלית אך חסרים את תנועתו של הלב, את המפגש עם החוויה הפנימית. כמו כן איני בטוחה שישיבה ממושכת בבית מדרש היא שפתה של האישה. ראשי המדרשות יכולים להעיד על חוסר התמדה ועל היעדרויות מרובות.
"ארהיב עוז ואומר שהרווקות המתמשכת נובעת גם מכך שאיבדנו משהו בטבעיותה של האהבה, בגלל היחס המועדף לבירור השכלי. אני לא רוצה לומר שאין לזה מקום, אלא שחייבים לחזור וללמוד להקשיב ללב בצורה נכונה, וזה אומר להחזיר לעצמנו את הנשיות הפשוטה והתמימה. יש בנו צורך לצקת את הלימוד בתוך החיים, בעשייה".
הרב קוק ורבי נחמן
בית המדרש פועל יומיים וחצי בשבוע. יום אחד מוקדש כולו ללימוד ויום נוסף ליצירה. הלימוד והיצירה כרוכים יחד בקשר הדוק, מפרים ומשביחים זה את זה. בסוף כל שנה מוצגים פירות העמל בתחומי האמנות והמחול והתוצאה, יש לציין, מרשימה. תלמידות שבעבר לא נגעו בחומר או לא הניעו את גופן הציגו תוצרים שלא היו מביישים אף בוגר מוסד אקדמי רב-שנתי.
ב'בת ח"ן' לא עוסקים בתורה אחת מקיפה, כי כל תלמידה מגיעה במצב אחר בחיים והלימוד מעניק לכל אחת את הכלים המתאימים. בבית המדרש עושים בין היתר הכנה ללידה – נושא שלא שייך כלל לעולמות הדעת של בתי המדרש, אף לא הנשיים שבהם. אזורי הלימוד לא קונבנציונליים והמטרה מוגדרת מאוד – להעצים את כל התחום של גילוי כוחות האישה ברובד הפיזי, הנפשי והרוחני ולאפשר לתלמידות מפגש בלתי אמצעי עם עצמן ועם ה'. העיסוק בתפקידיה המסורתיים של האישה נתפס כמיושן כשהוא מגיע לבתי המדרש, אך בצורה מתעתעת למדי גישתה של מרגלית מבוססת על יסודות פמיניסטיים – היא מבקשת לרומם נשים ולהעצים אותן דרך חשיפת כוחות פנימיים שישרתו אותן בכל מקום, בין אם זה בבית או בחדר המנכ"ל. היא מבקשת לתת לנוכחות הנשית ביטחון עצמי וכוח, רק יותר פנימי ופחות לעומתי.
לפני חמש שנים נסעה מרגלית לראשונה לאומן. לדבריה, המפגש והחוויה שעברה שם שינו אצלה תפיסה וכיוון והשיבו את נפשה לאחר שנים שבהן לא מצאה מרגוע בעבודה ה'. כיום, לצד תורות הרב קוק, תופסות אצלה מקום מרכזי תורותיהם של הבעש"ט ושל ר' נחמן. "כשהודעתי בפעם הראשונה שאני נוסעת לאומן, אם היה עמוד גבוה במושב היו תולים אותי עליו. זה היה מאד לא מקובל בסביבה שלי. היום נוסעות איתי נשים רבות מהגולן".
מאיפה התזונה הרוחנית שלך?
"זאת שאלה מורכבת. אחד הדברים שאני הכי מאמינה בהם בעקבות המסע הפרטי שלי הוא שכל הידע קיים כבר בתוכנו. ככל שאנו מתקרבים יותר לעצמנו הידע נפתח לנו. לא סתם אמר רבי עקיבא על רחל שהיא תורתו, כי כל התורה חקוקה בתוכנו. ברגע שאנו מתקרבות אל עצמנו אנו מקבלות את מה שאנחנו צריכות לקבל. זה לא לימוד שבא מבחוץ אלא עבודת גילוף שחושפת את התורה המצויה מבפנים ממילא. נכון שכל הלימוד שרכשתי במשך השנים סייע ליצור חיבורים בין הדברים, אך החידוש הוא שאנו רק חושפים ידע קיים. אנחנו לא מלמדים דבר. זה משמעותי בנושא היצירתי, כי בניגוד לעולם המערבי אני לא מלמדת ציור או תיאטרון; אני מאמינה שזה קיים בפנים ודרך התהליך הפנימי הנביעה היצירתית תתגלה. זה מדהים – אנו לא עושים אודישנים, לא מבקשים תיקי עבודות, רק נותנים קרקע וחיבוק ומשמיטים את הנושא של הישגיות ותחרות – וכל אחד עושה את התהליך שלו ומגלה את עצמו".
לפגוש מתוך המעיים
שני משפטים מלווים את מרגלית. "יש משפט מדהים בסיפור שבעת הקבצנים של רבי נחמן – 'חִדלו מלהיות עניים ושובו אל האוצרות שלכם והיו משתמשים בהם'. בעיניי, הכול מתחיל מחדלו להיות עניים. אנחנו מלאים. יש בנו המון טוב. נולדנו זכים. החיים נותנים לנו בעיטות מדי פעם אבל יש בנו אוצר בלום שצריך להסיר מעליו את השכבות. המוטו השני קשור בהסתכלות על לימוד התורה. דוד המלך כותב בתהילים 'אז אמרתי הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי. לעשות רצונך א-להי חפצתי ותורתך בתוך מעי". כל לימוד התורה שלנו מכוון להיות לימוד של נשים. זה לא לימוד תורה עם ספרים על השולחן. אינני מזלזלת בלימוד התורה מהסוג הזה, חלילה. בבתי המדרש הללו היה חידוש גדול, אך אנו רוצים לפגוש את הלימוד מתוך מפגש עם עצמי, הפנים, המעיים. אישה לא נשארת בהבנה, בשכלי. היא חייבת לחוות את הלימוד. ברגע שהלימוד נעשה כך, ממילא הוא הופך לחלק מעצמה ובשרה ושופך אור על היצירה שלה".
אז מה זאת, בעצם, עבודת ה' של אישה בעינייך?
מרגלית מחפשת את המילים. הן מצויות בה אך נדמה כי הדיבור חייב לעבוד דרך ממיר קבצים עכשווי או ממיר שפה. אלו דברים שאין להם מילים. "דרך של איש בעבודת ה' כרוכה בעמל, כמו טיפוס בסולם. באישה כבר יש מלאות רוחנית וצריך רק לזקק אותה, כמו פסל שמגולם בתוך חומר וצריך עבודה של חשיפה וחציבה כדי להגיע לדיוק שלו. ככל שמהות הקיבול של האישה נקייה ומבוררת יותר היא תחיה בדיוק של הכוחות והנפש ותהיה מסוגלת לקבל יותר השפעה מלמעלה. אני מאמינה שבכל איש יהודי טמונה יכולת נבואה ואצל האישה ודאי ודאי. אנחנו יודעים ששרה הייתה גדולה מאברהם בנבואה. היכולת שלנו להגיע לנבואה היא בלי עבודה קשה. זאת עבודה של זיכוך וניקיון – הוצאת המיותר, דיוק בדיבור, לדבר בחיוב, ללמוד את הכוח הנשי ואת יכולת ההכלה, יכולת העידוד. ברגע שנעשה את זה כוח הנבואה ילך ויתגלה בתוכנו. זה בא מבפנים ולא מהחוץ".
המין החולש
זאת תפיסה רומנטית אבל לא פופולרית במיוחד.
"אני מאמינה ששום דבר לא בא ליצור מתח. את יכולה לצאת ולפתח קריירה אם זה מתאים לך בזוגיות ובאימהות שלך. מה שחשוב הוא שאיפה שלא תהיי תתחברי לכוחותייך כאישה. אני לא רואה שום סתירה. אני לא רואה את 'מעמד האישה' – אם היא מתחברת לכוחות הנשיים שלה היא רק מועצמת. אני גדלתי על המושג המין החלש. בהבנה שלי היום זה המין החולש. איפה הוא כן חלש ואיפה קלקלו אותו? ביכולת להקשיב, לקבל, להכיל, גם לוותר – לא ממקום של חולשה אלא ממקום בוגר. שרה ישבה בפתח האוהל וראתה מה קורה מבפנים ומבחוץ, אברהם ראה רק מה שהיה מבחוץ. זאת אומרת, הייתה לה יכולת לחלוש ולנווט ממקום של רכות ולא של שליטה. המסע שלי מחפש את התנועה הזאת. אנחנו לא מדברים על מעמד האישה כערך אלא מעצימים את המקומות הנכונים. אנחנו מתמודדים בפתיחות ובאהבה עם סוגיות מורכבות, אנחנו שואלים למה להתחתן בכלל, למה להוליד ילדים. שום דבר אינו מובן מאליו".
חלק נרחב מהלימוד שאת מתווה קשור ביצירה – איך זה קשור לעבודת ה'?
"מהבחינה הזאת בית המדרש שלנו מאוד ייחודי. יש כמה צורות של חיבור ללימוד, אחת מהן היא דרך הגוף. בבתי מדרש החיבור הוא בדרך כלל דרך השכל ולעיתים רחוקות יותר דרך הרגש. הגוף הוא תיבה שיש לנו ממנה נביעה. אם אנחנו רוויים בקדושה עם פחות תסכולים וכעסים ופחדים היצירה מזוככת יותר. המטרה שלנו הוא לזקק את התיבה. ברגע שכל החלקים בגוף-נפש שלנו עוברים תהליך אנו יוצרים מעיין פנימי מזוכך. או שהוא יפרוץ ביצירה או בכתיבה. אנו משתדלים להיות נקיים מאוד מסיגים מערביים. עצם העובדה שאנו עוסקים ביצירה יום בשבוע ולא שבוע שלם היא אמירה אחרת. כי הלימוד המערבי אומר בוא תלמד, תחנוק את עצמך ואז תרפה ותהיה מוכשר. לא, אני מאמינה שהיצירה היא חלק מהחיים שלי לאורך כל הזמן. בין אם אני לומדת ובין אם אני עם ילדיי. זה התהליך שלי, לעולם לא פרשתי לשלוש שנים לימודים. הכול נעשה בד בבד. תוך כדי גידול ילדים.
"מה שמדהים הוא שכל התכנים שעולים בלימוד נכנסים ליצירה של הלומדות. תוך כדי לימוד לומדים כוריאוגרפיה ובמקביל עוברים תהליכים משמעותיים. יש אנשים שחושבים שאנחנו 'רוקדים את התורה'. זה לא ככה. התלמידות מקבלות כלים מקצועיים של מחול מודרני ואימפרוביזציה, ואל תוך הכלים המקצועיים האלו יוצקים את הלימוד. מבחינתי כל החיים של נשים הן יצירה. הריון הוא יצירה, זוגיות היא יצירה, הקמת משפחה היא יצירה – וממילא כשפוגשים את היצירה בבית המדרש המפגש מעניק לחיים כוח עצום של שמחה. כשיש מפגש עם הטוב החיים מתעצמים בטוב".
הגולן מאפשר
לניהול בית המדרש שותף הרב אמיר כ"ץ. בצורה די בולטת הוא יוצא דופן בקרב בית המדרש שמבוסס על צוות נשי. "אנחנו מאמינות שנשים מובילות נשים והשיח הנשי הוא משמעותי, ויחד איתנו הוא מלווה את הדרך – הוא רב בית המדרש, מלווה ושותף לעשייה, בכל הרמות".
בניגוד לבתי מדרש רבים שיושבים על פתחי אנרגיה של רוחניות – ירושלים, צפת, השומרון, בנימין – הגולן חף מרוח קדמונית. יש בו ניטרליות מאפשרת. בזלת כבדה ושתיקה גדולה. בעיני מרגלית זה רק יתרון גדול. "המקום הכי מדהים ליצור בו הוא הגולן. המרחב והשקט עושים את שלהם. זה נשמע רחוק אבל כשמגיעים לגולן מבינים שאי אפשר לעשות את זה במקום אחר. אנחנו חותרים לכך שהיצירה תבוא רק מחכמת הלב, מפנימיות רוגעת, וזה לא יכול להתרחש בסערות של העיר. אפילו בגולן עצמו אנו לא יושבים בתוך שום יישוב. יש לנו מתחם עצמאי ליד אליעד. הגולן מאפשר".
בשנה הבאה נפתחת קבוצת המשך לבוגרות. בין היתר יפקדו אותה בוגרות של בתי מדרש למדניים שעברו בבת ח"ן הסבה רוחנית. הן לא זנחו ולא יזנחו את ספרי הגמרא אך הן כנראה יעדיפו לייחד זמן רב יותר לתורות הבעל שם טוב ולחידושי רבי נחמן מברסלב. כשנחגוג יובל לעולם המדרשות, בעוד כשני עשורים, המוח והלב עוד יפעמו זה לצד זה. אולי רק אז נדע מי השליט.
פורסם במוסף שבת של מקור ראשון, יוני 2011
אדוארד אטלר, נהג ראלי וכתב רכב מוערך, תולה את אשמת תאונות הדרכים בהיעדר דמיון. מי שעבר את השואה (בגלל שאביו לא קנה אוטו) ועשה סרטים (על מכוניות, ולא רק) סולד מתרבות הנהיגה הישראלית ומציע להתנסות בהתהפכות כדי להימנע ממנה בזמן אמת
"תאונות הן לא רק בעיה ישראלית, זאת מכה עולמית" עונה אטלר לשאלה מה הגורם המרכזי לתאונות דרכים. "בכל מקום שיש מכוניות יש תאונות. מה שמיוחד בישראל הוא שאת רוב התאונות שקורות כאן ניתן למנוע. אם מישהו נוסע מולי ומאבד שליטה אני נקלע לתאונה חזיתית שאי אפשר למנוע, בהנחה ולא מדובר במקרה שניתן לצפות מראש. אבל בכל מקרה אחר, אם הנהג מבין את המכניקה ואת אמנות הנהיגה, הוא יכול לברוח מ-90% מהתאונות שהן תוצאה של טיפשות וחוסר ריכוז. פעולות כמו שליחת sms או דיבור בטלפון מסיחות את הדעת וכשיש רגע מבחן שדורש תגובה מהירה הנהג העסוק פשוט נופל במלכודת אליה לא היה נופל לו היה מרוכז בנהיגה. עם רוב הנהגים שאני נוסע אני פוחד פחד מוות כי אני רואה שהם לא חושבים על הנהיגה ועושים הכל אוטומטי, כמו קופים שלמדו סדרת תנועות. כשהנהגים הללו נכנסים למצב חדש בכביש הם לא יכולים לבצע פעולת מניעה. ברגע שאדם נוהג הוא מוכרח לחשוב רק על נהיגה. אם מישהו שומע מוסיקה או מדבר בטלפון תוך שמירה על ריכוז זה בסדר, הבעיה היום שרוב הנהגים שאני מכיר שקועים כל כך בתוך השיחה והם לא מסתכלים קדימה, שלא נדבר על אלו שקוראים עיתון ואוכלים בנהיגה".
אז להפסיק לדבר ולסמס בנייד יספיק?
"לא. נהיגה זאת אמנות ובאמנות צריך לשלוט בטכניקה. לשלוט בנהיגה הכוונה היא שנהג חייב לדעת איך להגיב כשהאוטו מחליק או בולם בפתאומיות, זאת תורה שלמה וידע שמקבלים במשך שנים של נהיגה. אני חושב שבארץ לא מתייחסים לנהיגה כאל הנאה, מתייחסים לנהיגה ולמכונית כאילו מוכרחים לעבור מנקודה א' לנקודה ב' וזהו. הרגע ליד ההגה זה הרגע הנחמד בחיים. כשאתה רוצה להנות בנהיגה אתה חלק של האוטו. כשאתה מכיר את הטורים ואת המנוע שלו אתה כבר חלק מהאוטו, כמו בורג עיקרי שלו". במשך 50 שנה אטלר לא היה מעורב בשום תאונה מלבד התהפכויות בתחרויות ראלי. "תחרויות זה משהו אחר כי תחרות זה קצה גבול היכולת של המכונית ושלך, אבל בנהיגה רגילה לא קרתה לי אפילו שריטה. יכול להיות שלא נקלעתי לתאונות בגלל שלמדתי נהיגה דרך הספורט. בספורט חייבים להיות בריכוז מוחלט כי כל חלקיק שניה חשוב".
האם לימודי הנהיגה לא מספקים את הידע הדרוש?
"כל המערכת החינוכית המוטורית בנויה בצורה פשוט גרועה. לא מלמדים לנהוג, מלמדים רק לעבור טסט. המורה צריך לנסוע עם תלמיד במקומות מיוחדים, בכבישים רטובים, בלילה וביום – היום אני רואה תלמיד נוהג בכביש עירוני אבל לא בכביש בינעירוני. תלמיד צריך להבין מה ההבדל בין מכונית שיושבים בה שני אנשים או חמישה אנשים – זה הבדל ענק. זה לא רק ביצועים אחרים, זאת עצירה אחרת.
גם עמותות כמו 'אור ירוק' מקשקשות – אם 'אור ירוק' היה רוצה להפחית בתאונות הוא היה צריך לשנות את שיטת הלמידה".
אדוארד אטלר (צילום: יוסי זליגר)
יש לך אלטרנטיבה?
"הלימוד הטוב ביותר הוא על המסלול. לו היה בארץ ספורט מוטורי המצב היה אחרת לחלוטין. אם היה מסלול בו נהג היה יכול ללמוד להוציא ממכונית את המקסימום שלה וללמוד איך לברוח במצבי סיכון אמיתיים, הרבה תאונות היו נמנעות. המכוניות המודרניות נותנות לך להשתולל בלי לסכן את עצמך וזאת ה-סכנה הגדולה. אם אתה לא נוסע בגבול של סכנה פול טיים ג'וב אתה לא יוצא מסכנה כשקורה משהו. נהיגה ספורטיבית נותנת לך נשק לצאת מבעיה במקרה שמישהו אחר היה מת. אם מישהו לא יודע להוציא ממכוניותו את מה שהיא מסוגלת לעשות הוא לא יודע באמת לנהוג, כי האוטו לא מאותת לו מה הוא מסוגל ואיך הוא מגיב בצורה בלתי צפויה.
צריך גם להבין שבלי דמיון אי אפשר לנהוג. הנהגים בארץ לא חושבים קדימה, הם מתנהגים כאילו שהם לא מבינים שהם יושבים בכלי שזז ועוד כמה שניות נמצא במקום אחר. למשל – כשאתה חולף על פני רכב חונה אתה חייב להבין שבכל רגע נתון דלת של מכונית חונה יכולה להיפתח. כנהג, המחשבה והדמיון שלך חייבים לעבוד כל הזמן. לפעמים אומרים שקרתה תאונה בגלל שהרכב עמד על השוליים. שטויות. אולי זה בגלל שרכב אחר נסע בצמוד לשוליים? בכל העולם עוצרים כשהרמזור הופך מירוק לצהוב ורק כאן צופרים לי אם אני בולם. זה לא רק בגלל החוק, זה בגלל שאני צופה מה הולך לקרות, שוב – דמיון".
אתה מוצא קשר בין תאונות לתרבות הנהיגה בארץ?
"לאופי הישראלי יש חלק בתאונות. לא מתייחסים אליהם כאילו זה יכול לקרות לכל אחד בכל רגע. תרבות ה'יהיה בסדר' היא בעצם הסיבה לתאונות, האמונה שלנו זה לא יקרה. לנהגים הישראליים גם חסר חוש הומור, כל הזמן יש נהגים כועסים. למה מורי נהיגה לא אומרים כחלק מלימודי הנהיגה 'אל תתעצבן, אל תקלל, תהיה בנאדם'? אם אדם גס גם הנהיגה שלו גסה והחינוך לנהיגה נכונה מתחיל כאן, בהומור – לא בקלות דעת. ברגע שאתה שונא את השותפים שלך לכביש זה כבר מקרב תאונות. יש כאלו שטוענים שתאונות קורות בגלל נהיגה מהירה וזה לא נכון – הן קורות בגלל נהיגה רשלנית. אני לא פוחד מנהגים שנוסעים על קמ"ש 130 אלא אני פוחד מאלו שנוסעים כמו נחש בין המכוניות. באותה חשיבות שאני דורש ידע טכני בנהיגה אני דורש גם קצת פאראנויה. אותו נהג שרוצה לחזור הביתה בשלום כדאי שיהיה זהיר, בצורה קצת חולנית אפילו, לנהוג עם מחשבה שאני נמצא בקופסת פח שיכולה עוד רגע להיות ארגז המתים שלי אם אני עושה טעות".
מה לגבי הנתון שרוב הנהגים הישראליים מעדיפים גיר אוטומטי?
"החשיבה נשארת אוטומטית כשנוהגים באוטומט. גיר ידני דורש קורדינציה והוא מייצר עשרות פעולות שמחזקות את הקשר בין הנהג לאוטו. יש אנשים שיודעים להוציא מגיר אוטומט דברים שאפשר להוציא מגיר אוטומט – אבל זאת רמת נהיגה אחרת".
פורסם בירחון מחר, יוני 2011
כתובים מחוקים וכתובים 